כתם דיו

בפרק הזה מופיע המשך העלילה הראשונה וקו עלילה נוסף שקשור לעלילה הראשית.

פרק III

"אתם לא תתחמקו מעונש!" קרא השבוי, "תגידו לי מיד איפה הם, אחרת תקללו את היום בו נולדתם!" איים חרף מצבו הנואש, זיעה קרה דבקה למצחו החבול, ידיו היו קשורות מאחורי גבו בסלילי ברזל שאיימו לנקב בבשרו עד זוב דם ועל ראשו נחה שקית בד מזוהמת ורעילה, הוא ידע שברגע בו הוא ייכנע להצעתה המפתה – לנשום את אוויר החיים – הוא ישוב למצב המעורפל בו הוא שהה במהלך החודשים האחרונים, בובת חוטים בידי אנשים זרים, כוח מאיים שנמצא בידי האפלה, תקווה אחת שנגזלה מכל אנשי האור – הוא חייב היה להשתחרר, אסור היה לו לעצור, חולשתו הייתה המפתח לניצחונם והוא לא התכוון לתת להם להביס אותו ללא קרב. הוא זקף את גבו, עצר את נשימתו ומשך בעוצמה את רגליו מהאדמה, בתקווה שאם ישגר לכיוון רגליו דיי כוח הוא יוכל להניף בעזרת גבו את הכיסא אליו היה כבול ובעזרתו להדוף את כל תוקפיו, אך חוטפיו המנוסים לצערו לא היו טירונים וידעו היטב מה הם עושים, למרות מאמציו הרבים הכיסא נותר על האדמה, כאילו מאז ומעולם היה חלק מתצוגה נלוזה ומזוויעה. 
"תשחררו אותי מיד," פקד, המילה מיד שבה על עצמה שוב ושוב ברחבי החלל הסגור, מהדהדת ומתחננת למזור, אך חוטפיו נאלמו דום והתעלמו ממנה, איש לא פצע את פיו ושום קול לא חצה את דממת מחסן האנגר הנטוש למעט רחש נשימתם, הוא ידע שהוא לא לבד, הוא יכול היה להרגיש במבטם החולני עוקב אחר תנועותיו ומעשיו, מנסה בעזרת שברי רגעים לחבר תצרף שלם שבעזרתו יוכלו להשבית אותו סופית.
הוא לא ייתן להם, קבע בליבו. הוא לא יאפשר להם לגזול ממנו את חירותו. 
השבוי נשם עמוקות, אך הצטער על כך בין רגע, אבק השק התפוגג בגופו וגרם לערפול מסתורי לסחוף את תודעתו, הרחק מעבר למחסן הנטוש בו הוא שהה, זיכרונות מחדר לבן עמוס באנשים הבזיקו בראשו, הוא יכול היה להבחין במבטה הנודד לעבר האופק, מזכיר לו גם מעבר לנבכי הזמן והחלל שעליו לשמור על קור רוח ולא לוותר, הוא מיקד את מחשבתו ושב להווה, מבעד לערפל זיכרונותיו הוא הצמיד את ידו האחת אל השנייה והטמיע בכל אחת מהן את כל אונו, חרף נשימתו הקטועה ליבו הצליח לספור כל פעימה ופעימה: עשרים ושלוש.. עשרים וארבע.. עשרים וחמש - זעקת כאב פצתה את דממת האנגר ברגע בו הוא משך את ידיו מטה בכוח, הוא יכול היה להרגיש את עורו נקרע עקב הסלילים, ואת דמו החם נוזל כנגד גופו הקר, מחליק במורד ידיו אל רצפת המתחם, טיפה – אחר טיפה, אחר טיפה, במונוטוניות מוגזמת שאיימה לגרום לו לקרוס במקומו, הכאב היה בלתי נסבל והוא נאלץ להדק את שיניו בעוז במטרה לעצור את צעקתו השנייה מלעזוב את ליבו ולהעיד על חולשותיו בפני חוטפיו, הוא לא היה מוכן לתת להם לדעת עד כמה מצבו נואש ועד כמה היה לא יותר משבר כלי בידיהם. הוא נשם עמוקות בכדי להרגיע את הכאב, נחשול מעייף הציף שוב את האוויר סביבו, מערפל ומטמיע בו את סממניו, הוא יכול היה להרגיש בחומר הרעיל עושה את דרכו אל אפו, לא – לא !, התפלל בליבו, עוצר את נשימתו - אך היה כבר מאוחר מדי, לא הייתה לו כל דרך חזרה, תקוותו זיכתה אותו רק בגיחוך צורם ומחליא של אחד החוטפים שהביט בו ממרחק מה. זעמו עלה בו, כיצד הם מעיזים? 
"שחררו אותי מיד." פקד באפיסת כוחות, אך איש מהנוכחים בחדר לא מש ממקומו, "עכשיו! אחרת.." איים האיש בשנית למרות שידע שאין דבר שיוכל לעשות בכדי לעצור בעדם - הוא היה שבוי בכלוב זהב כאריה הנלקח מביתנו בסוואנה והוכנס לתוך כרכרת קרקס: כבול, רעב ומושפל עד עמקי נשמתו. לא, אני לא חיית השעשועים שלהם, בחיים לא אהיה “שחררו אותי" פקד, " אתם יודעים מי אני? שחררו אותי מיד! אחרת.." הכוח אזל מקולו ודבריו נשמעו כלחישה בוכיה ותו לא יותר מזה, צחוקו של אחד החוטפים רק הלך וגבר , מהדהד ברחבי המתחם ופוצע את ליבו של האיש כחנית מגואלת בדם המוות, מייסרת אותו בבושת עולמים.
"אידיוט, אתה באמת מצפה שנשחרר אותך?," פצע את הדממה שובה אחר, קולו הצווחני והקר נשמע כמו קרקור עורב: גס, יבש, ומזוויע, "על מי אתה מנסה לעבוד?" סטר החוטף לפניו, "עליו?" שאל וכיוון בכוח את ראשו של החטוף לעבר אחד החוטף שצחק קודם לכן על מצבו המביש, "עליו?" הסיט ללא הזהרה מוקדמת החוטף את ראשו של החטוף לכיוון המנוגד, השבוי ניסה בכל כוחו להחניק את הכאב ששלט בעורפו, 
רק עוד קצת, אל תוותר, תינשך אותו, הוא קרוב אלייך רמז לו קול פנימי בליבו, 
"או שעלי?." שאל האיש והרחיק את ידו שניה לפני שהספיק החטוף לבצע את תקיפתו, שיניו הלמו האחת בשנייה והוסיפו כאב נוסף לדווי שכבר שלט בגופו 
"אתה לכוד, ואם אתה רוצה לראות שוב את משפחתך, או לפחות חלק ממנה עליך לשתף אתנו פעולה." איים האיש וסטר שוב לפניו הדואבות של החטוף, 
עברת דברים יותר קשים, עברת דברים יותר קשים עודד אותו קולו הפנימי, אך לשווא. 
"מי היה זה שהדריך אתכם?." שאל החוטף בקולו היבש. 
החטוף נאלם דום ולא אמר מילה.
הם לא יגזלו ממנו שום דבר, כלום, אני לא אשבר. אני לא אגלה להם על ירדן, צפצוף חזק הדהד באוזניו כשאלמה בו סטירתו השלישית של השובה, "ת'רוצה לשחק משחקים?" שאל בקול מתגרה, "אתה רוצה- אתה רוצה?" ירק השובה לרצפה שלרגליי האיש הכבול.
"לא אגיד לכם דבר." פסק החטוף וחיכה למכה הבאה, חרף שקית הבד שלראשו הוא יכול היה להרגיש בחמתו של האיש עולה ואת פניו מאדימות. 
תתקרב, תתקרב, עוד קצת, התפלל החטוף, רק עוד טיפה, ידו של החוטף הייתה סנטימטרים ספורים לפני פניו של החטוף שנגח בראשו את ידו של השובה, אפילו מבעד לערפל הכאב ששלט בראשו הוא היה בטוח שהוא שמע את אחת מעצמותיו של החוטף נשברת אם לא יותר, חיוך שבע רצון עיטר את פניו המוסתרות מעיני כול. הוא יגבור עליהם, הוא ישתחרר ויציל את משפחתו.
"אדוני, אדוני, הוא פגע בי," צווח החוטף גס הרוח, בשעה שקיפץ מרגלו האחת אל השנייה כשידו השבורה צפונה בידו האחרת, "עשה משהו!" ביקש, וניסה לסטור לחטוף ברביעית, אך ידו הייתה פגועה מדי ולא היה בה די כוח בכדי לעבור אפילו את מחצית הדרך "ראית מה הוא עשה לי! למה אתה לא עושה כלום?, תטפל בו! בוא נשבור לו את היד ואז נראה אם הוא יסכים לדבר או, או! נחתוך לו את האצבעות הוא במילא לא יזדקק להן יותר" הציע החוטף בחלקלקות בשעה שירק לכל עבר מתוך כאב, השבוי יכול היה לשמוע את נתזי רוקו נוחתים על הרצפה, תחושת גועל הציפה אותו, אין להם כללי ניקיון? תהה בליבו, בשעה שצעדים כבדים הרעידו את האדמה הקשה שהייתה תחת רגליו.
"אתה יודע קלארק" קולו של הצועד היה יציב בשעה שהדהד ברחבי החדר וליווה את צעדיו האיטיים והמאיימים, החטוף שם לב לכך שמרגע הופעת קולו של האיש בחדר נאלמו כל הנוכחים דום, אפילו החוטף הפטפטן בעל היד השבורה עצר ממלאכתו ועמד ללא ניע. "אצלנו מאז ומתמיד דגלו באמרה, שלכדי להגיע לפתרון כלשהו יש לעבור תחילה את הדרך, ואם השבוי שלנו לא מוכן לעבור את הדרך הקלה, נעביר אותו בדרך הקשה, אני צודק?" שאל בעדינות מוגזמת כאילו הסביר לילד בר יומו בדבר של מה בכך, צינה עברה בגבו של החטוף משהבין מיהו הניצב לפניו, חרף השק המזוהם שהיה לראשו והערפול שנכח בראשו - הוא ידע מי הוא, ליבו של השבוי החסיר פעימה. 
לא, זה לא ייתכן. הם לא הלכו כל כך רחוק, אין סיכוי, קיווה החטוף.
"תגיד לי מיד איפה הילד, אחרת הדבר הבא שתזכור יהיה את הרגע הגרוע של חייך," איים האיש, שאפילו בלי שהבהיר את דבריו, ידע החטוף שדבריו איום ממשי. לא היה דבר שהוא יכול היה לעשות, אך לא הייתה לו ברירה, הוא לא ישבר בקלות, והוא לא יבגוד בהם, אפילו אם זה יעלה לו במחיר חייו.
"אני לא אספר דבר," אמר השבוי.
"אם כך, קלארק, יש לך עדיין את המולימנו?" שאל החוטף במתיקות מזויפת, קלארק גיחך באווילות לא רחוק ממנו, "מעולה" אמר החוטף ועמד לצד ידיו המגואלות של החטוף, "חלומות פז," אמר והתכופף אל ידיו הקמוצות לאגרופים "תשתחרר, אתה חשוב מדי מכדי שנהרוג אותך, עכשיו בוא נקווה שכאשר תתעורר תזכור משהו שיוכל לעזור לנו" אמר האיש והניח את ידיו המחוספסות על ידיו הפצועות של החטוף שנאנק בכאבים, הוא יכול היה להרגיש את החומר המערפל מתמוסס בדמו ועושה את דרכו אל ריאותיו.
לא, לא צעק השבוי בליבו, בבקשה לא, אסור לי לחשוף אותם, אני חייב להציל את רן, אני חייב. ניסה השבוי להתנגד לחומר - ידיו הדואבות פרכסו ורגליו רעדו, 
אסור לי, אני חייב להתנגד, רגעים ישנים הבזיקו בראשו: אנשים קרים, חדר לבן ומבטה הנודד אל מאחורי גבו באיטיות, לא, לא. התחנן בליבו.
"בבקשה אל תשברו את השרביט." לחש השבוי ואיבד את הכרתו. 
דממה פשטה ברחבי האנגר, האדון שב למקומו.

הפרק הקודם