מועדון הקשת בענן

מוקדש לגלית שכמעט רצחה אותי כדי שאני אמשיך♥

שבוע עבר מאז נתלתה הרשימה של התלמידים שהתקבלו. שבוע שבו דראקו ובלייז רק רבו כל הזמן, ומשום מה היה זה רק כשהארי בסביבתם. שבוע של סבל ושל ייסורים מלשמוע את השניים מערבים אותו כל הזמן בריבים המטופשים שלהם. למעשה, הארי לא ידע מי סבל יותר. הוא או בלייז. כל הסלית'רינים רתחו עליו והחרימו אותו בגלל שהצטרף למועדון הזה. בשלב מסוים הארי התחילו לרחם עליו, למרות שנמאס לו כבר שהוא ודראקו מנסים לשדך אותו כל פעם למישהו אחר.
פנסי, לעומת בלייז, יצאה מזה בשלום. כנראה יש יתרון ללהיות בת, גם אם את הבת הכי קשוחה בבית.
בסופו של דבר, זה היה שבוע קשה, מלא בצעקות וריבים, אבל זה היה שווה את זה. זה היה שווה את זה כי הגיע היום שבו סוף סוף המועדון מתחיל לפעול, ולהארי יהיה שקט של כמה שעות מהריבים ש דראקו ובלייז.

"מה קורה פה?!" התעצבן בלייז ששכב במיטתו מנסה לישון את שנת הצהריים שלו, אך משהו או יותר נכון מישהו, הפריע לו.
"קום, אידיוט. אין לך איזה מועדון להתרומם אליו?" אמר דראקו בתיעוב.
"ומה זה בדיוק אכפת לך?" שאל בלייז.
"אכפת לי" משך דראקו בכתפיו ופנה לכיוון היציאה.
"פשוט תגיד שאתה רוצה להיפטר ממני מהר" קרא בלייז לעברו וגרם לו להסתובב חזרה אל תוך החדר.
"אני... לא... זאת אומרת..." החל דראקו לגמגם וניסה לחפש איפה לקבור את עצמו.
"זה בסדר, זה הדדי. גם לי כבר נמאס לראות את הפרצוף שלך" אמר בלייז וקם מהמיטה להתלבש. "עכשיו לך מפה כדי שאני אוכל להתלבש".
דראקו הביט בו ויצא מהחדר מבלי להוציא מילה. הוא לא ידע מה להרגיש. נבוך, שמח, כועס, או שמא פגוע. אבל משהו מהם הוא היה חייב להרגיש, אולי אפילו את כולם ביחד.

הגיע השעה ארבע וכל חברי המועדון התאספו בכיתת לימוד שיצאה משימוש לפני מספר שנים. מקגונגל כמובן שיפצה את הכיתה שתראה יותר מתאימה למועדון. היא דאגה לשפר את האקוסטיקה בחדר, לצבוע את הקירות המתקלפים והדהויים, להוציא את כל השולחנות המיותרים, להחליף את הכיסאות הישנים והשבורים בחדשים ונוחים הרבה יותר, וכמובן להכניס הרבה כלי נגינה חדישים ויקרים לחדר. אחרי השיפוץ לעולם לא הייתם מנחשים שהחדר הזה היה פעם כיתת לימוד ישנה להתגוננות מפני כוחות האופל.
"אני מבקשת שקט" קראה מקגונגל מנסה להשתיק את הלחשושים של התלמידים ואת הרעש שהתפשט בחדר. כמובן שהקריאה הזו לא עזרה והיחידה שהתיישבה בשקט הייתה הרמיוני, שישבה עם חיוך רחב על הפנים מחכה בקוצר רוח להתחיל בשיעור. "אני מבינה שזה לא עוזר" מלמלה לעצמה מקגונגל והחליטה לנקוט בטקטיקה אחרת. "אם אתם לא תהיו בשקט אני מבטלת את המועדון ומורידה לכל אחד מהתלמידים 100 נקודות מהבית שלו!" קראה בקול תוקפני והצליחה להבהיל את כל היושבים בחדר. "יופי. אני שמחה שנרגענו" אמרה בקול שלו ונינוח, בזמן שהתלמידים עדיין קפאו במקומם לשמע האיום דקה קודם לכן. "בכל אופן, לפני שנתחיל אני רוצה להגיד כמה מילים" המשיכה לומר. ברגע הזה חצי מהתלמידים איבדו אותה ושקעו למחשבות בינם לבין עצמם. החצי השני איבד אותה גם הוא לבסוף אחרי ארבעת המשפטים הראשונים. אף אחד לא באמת הקשיב לדבריה למעט הרמיוני, שישבה מרותקת ועקבה אחרי כל מילה שיצאה מפיה. "וזהו" הכריזה המורה לשינוי צורה. "כולכם מיוחדים ומוכשרים ואני בטוחה שכולנו נצליח להפיק את המיטב מהמועדון הזה" אמרה וסיימה את נאומה הארוך והמייגע. "ועכשיו נעבור למשימה הראשונה שלכם בתור מועדון" אמרה בהתלהבות.
"משימה?!" תמהו התלמידים. "איזה משימה?" נשמע קול מקצה החדר.
"הו, זו שאלה יפה" אמרה מקגונגל. "אתם הולכים להתחלק לזוגות ושבוע הבא כל זוג יעמוד כאן ויבצע שיר לבחירתו. אחרי זה תיערך הצבעה חשאית והזוג המנצח יקבל פרס".
הרעש מתחילת השיעור חזר שוב אל החדר ברגע שמקגונגל הזכירה את המילה פרס. הם כבר החלו לחלק את עצמם לזוגות ולחשוב על מה ישירו, עד שהמכשפה הזקנה עצרה אותם באמצע כל הבלאגן והוסיפה לומר שהיא זאת שקובעת את הזוגות. התלמידים שינו את מבטם משמחה לאכזבה, שכן ידעו שאף אחד לא באמת הולך להיות מרוצה מהזוגות החדשים. כולם חוץ מבלייז שהבין שמצבו הנוכחי לא משנה עם מי הוא יהיה, הוא יסבול.

הפרק הקודם		הפרק הבא