סיפורי סקורפיו

"איך זה קרה, בשם מרלין?" אבא דראקו נראה חסר אונים, עצוב ואובד עצות וסקורפיו שוב שנא את עצמו על שהביא את אביו למצב הזה. הוא כעס מכדי לנסות להסביר את עצמו ולהתגונן. הוא רק השפיל מבט.

"אולי הוויזלי הזה צודק, אתה רק ילד ולא הוגן להעמיס עלייך את הטיפול בה. אתה רק בן שמונה." אבא דראקו הביט בסקורפיו, מהורהר.

"העניין הוא ש.. גם אם כרגע אני מרוויח מספיק כדי לממן לה את בית האבות בקדוש מנגו, קיוויתי לממן לך את הלימודים בהוגוורטס, אתה יודע? אתה גדל פה לבד לגמרי, אני רואה אותך רק בבוקר ובערב, אם לא הוגוורטס אולי לא תזכה להשכלה קסומה בכלל!" אבא שלו המשיך.

"אני אטפל בה טוב יותר! אני מבטיח! אני רוצה ללכת להוגוורטס!" אמר סקורפיו, יותר כדי לשמח את אביו ופחות כי הוא באמת רצה. הוא ידע שביום בו דרכה כף רגלו של אביו בהוגוורטס גורל משפחתו התהפך. (אמנם, זה קרה בעיקר כי היה זה אותו היום בו דרכה גם כף רגלו של הארי פוטר בהוגוורטס, אבל אין צורך להתקטנן.)

"לא, סקורפיו. אני בטוח שאתה עושה כמיטב יכולתך כבר עכשיו. וויזלי צודק, וויזלי צודק..." אבא דראקו החל ללכת במעגלים בעודו מהרהר. סקורפיו שתק.

"איפה השרביט שלה, באמת?" שאל אבא דראקו.

"שברתי לה אותו. מזמן." סקורפיו הרשה לעצמו להודות עכשיו, כשאביו נכנע והודה שוויזלי צודק.

אביו נאנח. "כן, הייתי צריך לעשות זאת בעצמי. מזמן. אני נשארתי תמים, נאחז בתקווה מנותקת מהמציאות שאמא שלי תחזור לעצמה... זה לא יקרה. לא." אבא דראקו הישיר מבט לעיניו של סקורפיו.

"היא היתה אמא נהדרת, פעם. היא היתה אמא רכה וחמה ואוהבת, פעם. אבל השיגעון... הוא בדם שלה, כנראה. הייתי צריך לדעת. דודה בלה, אחותה, היתה פשוט מטורפת. היא ניסתה להרוג אותי יותר מפעם אחת רק כי הייתי רכרוכי מידי לטעמה, ואתה יודע כמה שאני קשוח!" אבא דראקו נאנח. סקורפיו לא אמר לאבא שלו שהוא חי בסרט ולא קשוח בכלל. סקורפיו שתק.

"לא משנה," אבא שלו התנער, "אני לא צריך לדבר איתך על זה. אתה רק ילד. אם רק לא הייתי כל כך לבד... מרלין." דראקו נאנח, התמוטט על הספה-יד-שניה שהתמוטטה יחד איתו ולפת את פניו בידיו.

"אז... מה נעשה?" שאל סקורפיו.

"כן, אתה צודק! אנחנו צריכים להיות מעשיים!" דראקו בלע רוק, הוציא חופן של אבקת פלו משקיק ששכב על המזנון ופיזר מעט לתוך צינור הניקוז שהיה מכוון להם לתוך הבית.

"אהה... אז בגלל זה יש לנו צינור ניקוז בתוך הבית..." אמר סקורפיו בהבנה מפציעה.

"שקט, סקורפיו!" השתיק אותו אביו, ואז הצמיד את פיו לצינור הניקוז ואמר, "וויזלי, שומע? זה אני, דראקו מאלפוי. כן. כן. בבקשה. תגיד," דראקו נראה חיוור במיוחד, כפות ידיו רעדו, הוא קרס על ברכיו, ואז אמר בקול שקט ויציב:

"תגיד, יש אפשרות לקבל סבסוד מהקרן על שם קריצ'ר לטיפול בקשישים? תודה, תודה!" כשהשיחה הסתיימה דראקו שאף אוויר בקולניות, ברעד, והתמוטט.

"לא, אבא! אל תמות גם אתה, עכשיו!" סקורפיו קרא בפאניקה ורץ להביא לאביו כוס מים.

"אני לא אמות!" אבא שלו השיב ועיניו הצטמצמו לחיוך נוגה. הוא התיישב ולגם מהמים.

"תודה, סקורפיו. אל תדאג לי. מעכשיו הכל יהיה בסדר. באמת."

רק שבעל הבית לא הסכים לשמוע על סבתא מטורפת וכשהם לא שילמו שכר דירה - הם נבעטו ממנה בלי גינונים מיותרים.

אבא דראקו הבטיח לחסוך לסקורפיו הכל מההתחלה בשביל הוגוורטס, והם עברו לגור אצל משפחת גויל באופן זמני. ארין כבר היתה באנגליה. כל המבוגרים עבדו, מירנדה הייתה בהוגוורטס ובמשך היום סקורפיו השתעמם לבדו בבית קוסמים נטול טלויזיה. הילדים הקוסמים היו הרבה פחות נחמדים אליו מהמוגלגים, אבל לא היה לו כסף לנסוע לשכונה הקודמת ולבקר את החברים הקודמים שלו, או את אילנה. יותר מהכל, הוא התגעגע לאוכל של אילנה. לסבתא נרקיסה הוא לא התגעגע בכלל.

הפרק הקודם		הפרק הבא