היום שבו הפכתי להרמיוני

"הזמן שלכם נגמר," נשמע שוב קולו של סנייפ. "מי שלא יגיש את השיקוי שלו בדקות הקרובות, לא יוכל להגיש בכלל."
לבי פעם בפחד.
שמעתי לחישה של נער מאחוריי. מהעוצמה שלה, כנראה שהוא תכנן שאני אשמע. "גריינג'ר שוב תקבל מאה. לא ברור איך הבוצדמית הזאת מצליחה כל כך!"
לא היה לי ספק מי אמר את זה, ולמרות שטכנית הקללה הזו לא כוונה אלי, הרגשתי את לחיי מאדימות בזעם. בראשי עברו עשרות קללות שיכולתי לענות, אבל לפני שהספקתי לומר משהו, ראיתי שרון כבר מוכן לפעולה.
"איך קראת לה?!" הוא סינן כלפי מאלפוי.
משהו בעובדה שהוא היה מוכן כל כך לקפוץ להגן עלי, גרם ללחיי להתחמם עוד יותר, הפעם - מסיבה אחרת לחלוטין. 'להגן על הרמיוני' ההיגיון שלי ניסה לתקן, אבל התעלמתי ממנו באלגנטיות.
"בוצדמית," לחשה פרקינסון בגיחוך מרושע. אף פעם לא חשבתי שאתאר מישהי, שלומדת איתי בכיתה, כמרושעת. מצד שני, אף פעם לא חשבתי שאתקן בפנסי פרקינסון.
"נראה אותך אומרת את זה שוב!" רון צעק באיום.
לא יכולתי שלא לחייך לעברו.
"מה קורה שם?" סנייפ נכנס לסצנה.
מאלפוי ופנסי משכו כתפיים בתמימות ונראו מופתעים.
"מדוע המבחנות שלכם עדיין לא על השולחן שלי?" שאל הפרופסור.
ממש לא רציתי להסתבך על היום הראשון שלי כאן (לא שהם ידעו שזה היה היום הראשון שלי, אבל בכל זאת). הסתובבתי חזרה אל השולחן שלי ומיהרתי למלא את המבחנה.
בשנייה שסנייפ התרחק מעט, שמעתי את מאלפוי ופרקינסון חוזרים לגחך.

*****

ניגשתי אל שולחן הפרופסור בפחד. בשלב הזה רוב התלמידים כבר יצאו מהכיתה. יכולתי להרגיש את המבטים של מאלפוי ופרקינסון על גבי. הארי ורון הגישו את המבחנות שלהם לפני. שמתי לב שהם מנסים להניח אותן בכלי האיסוף כמה שיותר מהר ולהיעלם ממבטו החודר של הפרופסור.
הרגשתי פתאום געגוע בלתי מוסבר לפרופסור ים, המורה לשיקויים של ארטמיסיה. התגעגעתי לבדיחות הקרש שלו, ולניסיונות המגוחכים שלו להיראות מגניב בפני התלמידים שלו. הוא היה מורה מצוין - רגיש ואכפתי. כשהתחלנו ללמוד העצמה, לא הצלחתי להבין איך להפעיל אותה. זכרתי איך ים שם לב לקושי שלי והציע לי שיעור תגבור.
לא חושבת ששיעורי תגבור היו אופציה אצל פרופסור סנייפ.
"מה זה אמור להביע, מיס גריינג'ר?!"
בלעתי רוק בפחד.
'מה אם יעיפו את הרמיוני מהוגוורטס… בגללי?!' חשבתי בפחד.
לא הייתי מסוגלת להרים את מבטי מהשולחן.
סנייפ הושיט את ידו לעבר השיקוי שהחזקתי. נתתי לו לקחת אותו ממני, אבל עדיין השארתי את מבטי מושפל. שמעתי איך הוא פותח את האטימה, שהשמיעה צליל פקפוק.
"גריינג'ר…" הוא לחש בקולו המקפיא.
הרמתי את מבטי כמעט עד עיניו השחורות. לא הייתי מסוגלת להביט בהן ישירות.
"איך הכנת את זה?" הוא שאל.
"את השיקוי?" שאלתי. רציתי להכות את עצמי מרוב טיפשות. התכווצתי במקומי.
"זה לא השיקוי שביקשתי..." הוא לחש.
"אני יודעת..." מלמלתי, למרות שלא באמת ידעתי. לא ידעתי כלום! לא הייתי הרמיוני גריינג'ר בכלל… אבל היה ברור לי שלהגיד לו דבר כזה - לא היה רעיון טוב בכלל. "אני..." לחשתי. ניסיתי לחשוב מה לומר. "אני התבלבלתי... ניסיתי. אני... אני לא יודעת..."
"גריינג'ר!" הוא קטע אותי בקול רם, שגרם לי להתכווץ עוד יותר.
'אם כל זה חלום,' חשבתי, 'אז זה הרגע להתעורר ממנו!'
הבעת הפנים שלו השתנתה פתאום והוא בחן שוב את הנוזל שבתור המבחנה שלי, הפעם במבט מרוכז יותר.
"אני חושב," הוא הסתכל עלי ואמר, באותו טון קר, "שהצלחת להכין סוג משונה של שיקוי אהבה…"
"ש… שיקוי אהבה, פרופסור?" שאלתי בבלבול.
"אני חושב שכן," הוא אמר, בטון מהורהר. "עלי לבדוק זאת. אני מניח שכן, על פי הניחוח, אבל בהחלט צריך לוודא."
לא ידעתי איך להגיב לזה. לא ידעתי אם זה טוב או רע.
בארטמיסיה, לשיקויים שהכנו הייתה חוקיות הרבה פחות ברורה מלשיקויים בעולם הארי פוטר, אז להכין 'סוג משונה של שיקוי אהבה' - היה דבר חיובי. אבל כאן? לא היה לי מושג אם זה טוב או רע.
ואם זה רע, אז לפחות שזה לא יהיה רק עד כדי שיעיפו אותי מהוגוורטס. לא רציתי בכלל לדמיין סיטואציה שבה הרמיוני חוזרת למציאות שבה העיפו אותה ממקום שהיא אהבה כל כך, בלי שהיא עשתה משהו שיגרום לזה…

הפרק הקודם		הפרק הבא