סיפורי נרגולים (חייה של לונה)

כשהיא התעוררה בבוקר לקחו לה כמה שניות להבין למה היא מחייכת כל כך.

ואז נזכרה בכל מה שקרה. כשהיא נפרדה מדראקו בתחתית המדרגות אתמול בלילה, היא לא חשבה על שום דבר חוץ מכמה היה נעים לה בחברתו, וכמה הרגישה מיוחדת כשלא הקניט אותה ולא דיבר אליה בטון מזלזל, כפי  שנראה שהוא עושה לכולם.

אבל עכשיו, כשישבה במיטתה שבמגורי הבנות במגדל רייבנקלו, היא החלה לתהות כמה מזה יישאר עכשיו, כשהם אינם לבדם בלילה מחוץ לטירה, נפגשים רק בארוחות או במסדרונות, שכן הם לא באותו הבית ולא באותה שכבה.. הוא בכלל הרגיש כמוה? היה לו נעים לדבר איתה? היא שמחה כשנזכרה בשיחתם, באיך שדיבר אליה בקול רך ונעים כאילו הייתה.. ידידה.  כשדיברו, לא הייתה לחוצה כלל,  ודיברה בשלווה ובנינוחות, כאילו היא יכולה להיות פשוט היא.

האם זה הגיוני בכלל, להרגיש תחושות כאלה בחברתו של תלמיד סליתרין, שלא רק גדול ממנה בשנה אלא שגם קרוב לוודאי שעכשיו הוא לא יסתכל עליה בכלל?

 ובכל זאת, הוא היה נחמד אליה, וכשהיה לה קר הוא השאיל לה את ה...

עיניה נחו על הגלימה שלו, ששכבה על רצפת החדר ליד מיטתה.

היא הרימה את הגלימה, בחנה אותה מקרוב, הריחה את ריחה..

"מה את עושה?"

לונה קפצה בבהלה. "הבהלת אותי," אמרה והביטה באליס, אחת משותפותיה לחדר.

"אה, סליחה," אמרה אליס בחיוך. היה לה שיער חום גלי ארוך ועיניים ירוקות ויפות. היא לא הייתה מחברותיה הקרובות של לונה, אבל היא הייתה שותפה מוצלחת לחדר: היה לה נעים בחברתה, אליס תמיד הייתה נחמדה אליה ומעולם לא צחקה על המוזרויות שלה.  "את באה לאכול?"

"כן, אני רק מסדרת את המיטה." לונה מיהרה לדחוף את הגלימה אל מתחת לשמיכה.
רגע לפני שהסיטה אל הכילות וסגרה אותן, הבחינה בהבזק שחור-ירוק בקצה מיטתה.

כשהיא ירדה במדרגות בחברתה של אליס, שהחלה לפטפט בקשר לכמות שערורייתית של שעורי בית בשיעור כלשהוא, שב ועלה בראשה הסמל של סליתרין הטבוע בגלימה שמוחבאת לא-כל-כך-היטב בין שמיכותיה.
הוא סליתרין, נזפה בעצמה. ויותר מכך. הוא דראקו מאלפוי. אז מה אם פגשתי אותו במקרה בזמן שהוא החליט להיות נחמד. אין לי מה לחפש בידידות עם דראקו מאלפוי.  סביר להניח שכרגע הוא מגיע לאותן מסקנות בדיוק. הוא הרי מוצף באנרגיות שחורות ורק ההתעסקות בו כל כך הרבה משפיעה עלי לרעה. ובעודה מהנהנת אל אליס בחיוך כאילו הקשיבה לדבריה כל הזמן הזה, הגיעה להחלטה נחושה לשים את הלילה הזה מאחוריה ולהתרחק מהילד עם השיער הבלונדיני והעיניים  שאפשר לטבוע בעומק שלהן.  

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

"אולי תזוזו כבר?!" נבח קראב על חבורת תלמידות שנה שנייה מגריפינדור שחסמו את הדרך  שמובילה לכיתת הלחשים. התלמידות התפזרו בשקט ובמהירות ואפשרו לחבורת הסליתרינים לעבור. דראקו נמצא, כרגיל, במרכזה של החבורה. אבל הבוקר, דעתו לא הייתה נתונה לחבריו ולהתנהגותם הנבזית כלפי שאר התלמידים. הוא חשב על לונה. 

יש לי רעיונות להמשך, אז אם אהבתם בבקשה תגיבו כדי שאני אדע שיש לי למי לכתוב ♥
חוץ מזה אשמח להצעות לשיפור (:

הפרק הקודם		הפרק הבא