ימים של חשכה

שלום לכולם! תודה על התגובות לפרק הקודם ^^ חשוב לי מאד לקבל תגובות גם על הפרק הזה, בו אני מנסה להציג את הצד הבוגר יותר של לילי, בניגוד לדמות שלה בסיפור הראשון.

קריאה מהנה (:

פרק 4

מחפשים צרות

ההרצאה האחרונה של יום חמישי תמיד הייתה הקשה ביותר עבור לילי ושאר חבריה לכיתת המתלמדים באקדמיה להילאים. לא מספיק שהיא הייתה הדבר היחיד שחצץ בין הצעירים העייפים והמשועממים לבין סוף השבוע המיוחל שלהם, זו הייתה הרצאה תיאורתית בנושא רעלנים – נושא משעמם וכלל לא מלבב.

לילי, שישבה בשורה האחרונה, שרבטה על גיליון הקלף שמולה בחוסר ריכוז. היא שרטטה קווים ישרים ומרובעים, כמו אלה שנראו בשרטוטים שגנבה, בהם היא עיינה בדקדקנות אך מבלי להבין בלילה שלפני. היא עשתה זאת בניסיון לסדר את מחשבותיה, לנסות לכוון אותן לכיוון דרך הפעולה הנכונה, אך ללא הועיל. היא לא הבינה את משמעות הממצאים שלה, וגם אם הייתה מבינה, לא הייתה יודעת מה לעשות עם המידע. היא לא הייתה חוקרת מיומנת כמו ג'יימס, ולא היה לה השכל החריף של אלבוס – היא הייתה זקוקה נואשות לעזרתם אבל לא העזה לבקש אותה בשום פנים ואופן.

"זה יהיה הכל להיום," קולו של המרצה פילח את אובך הישנוניות שכיסה את ההילאים המתלמדים, אלה ישבו זרוקים בכיסאותיהם או השעינו את מרפקיהם על השולחן כאילו בתבוסה. "בשבוע הבא תיבחנו על הפרק של רעלנים אקזוטיים. הכיתה משוחררת."

התלמידים קמו והחלו אוספים את הדברים שלהם מייד, כאילו התעוררו לפתע מהמתים. אך לפני שגל הפטפטת שטף את הכיתה המרצה הספיק לקרוא אל חלל האוויר, "העלמה פוטר, בבקשה תישארי לשוחח איתי."

ליבה של לילי צנח. היא שמחה שחבריה לכיתה עומדים סביבה ומסתירים אותה מעיני המרצה לרעלים ונוגדנים. זה היה הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה כרגע, להתמודד איתו מקרוב.

בלב כבד היא אספה את חפציה בעוד ההילאים האחרים זורמים מחוץ לכיתה בזרם כחול- ירקרק. כמה מחבריה זרקו לה מילות פרידה ואיחלו לה סוף- שבוע נעים, והיא השיבה בחיוך מאולץ.

אט- אט היא ופרופסור דמוקלס היו היחידים שנשארו בכיתה בעלת השולחנות הממורקים למשאי. החדר נראה לפתע גדול מאד, עם קירותיו המסוידים לבן עליהם נתלו גבעולים ממוסגרים של צמחים נדירים. שמש הצהריים החורפית נקלטה בצנצנות המים הדלוחות שעל אדני החלונות העמוקים והמקומרים, בהם נחו פרחי בר ששמשו לרקיחת השיקויים עליהם למדו באותה כיתה. פעם הם שמשו השראה לרגשותיה של לילי.

היא תלתה את תיקה על כתפה ופנתה אל שולחן המורה, מעבירה את אצבעותיה בשיערה בעצבנות. פרופסור דמוקלס היה שקוע בסידור הניירות שעל שולחנו, משקפיו נחות נמוך על אפו הישר. לילי ידעה שהוא רק מעמיד פני עסוק.

היא התייצבה במרחק בטוח ממנו. "רצית לדבר איתי, פרופסור?"

המרצה הציץ לכיוון הדלת בחוסר ביטחון, מוודא שהיא אכן סגורה והם לבדם. אז עניו התמקדו בלילי, עניים כהות שהיא הספיקה להכיר מקרוב. המבט שבהם צמרר אותה, מאלץ אותה להפנות את מבטה אל הטבלאות המשעממות שעל הלוח.

"את יודעת שכשאנחנו לבד את יכולה לקרוא לי דמטריוס," הוא אמר לה בקול רך, שונה מהקול בו העביר את הרצאותיו. הוא היה גבוה – גבוה ממנה בהרבה – והיא הרגישה כאילו הוא משתופף כדי לנסות לתפוס את מבטה.

"דיברנו על זה," היא השיבה, מנסה לדבר בקרירות אבל לא מצליחה לשלוט ברגשותיה לחלוטין. היא הרגישה שפנייה חמות מאד, מרוב בושה. "אנחנו... לא יכולים לעשות את זה. אני לא יכולה. בבקשה."

"את רק אומרת שאת לא יכולה שוב ושוב. מה קרה, לילי? מה השתנה?" הוא כמעט התחנן לדעת, קולו נע בין פגיעות לכעס. היא לא סבלה את הדרך בה שיערו הכהה היה פרוע, הכפתור העליון של חולצתו היה פתוח. היא לא יכולה הייתה לסבול את הזיכרונות שעוררו בה המראות האלה מקרוב. "אמרתי שאני אוהב אותך והתכוונתי לזה. אני יודע שאני מבוגר, אבל... רק תני לי הזדמנות. או שלפחות תאמרי לי מה קרה. רק לפני שבוע אמרת שאת אוהבת אותי, ועכשיו – "

"אני לא רוצה את זה." המילים יצאו מפיה בצורה אכזרית משתכננה. דמטריוס נראה כאילו היא סתרה לו, הבעה שלפתע גרמה לו להראות צעיר. אבל היא לא יכולה הייתה לעשות את זה, לא עכשיו ולא לעולם. "אני פשוט... לא. בבקשה... אני צריכה ללכת."

היא יצאה מבלי לחכות לתשובתו, גומעת את מדרגות השיש החלקלקות וסוגרת את דלת הכיתה אחריה בהקלה עצומה. ליבה פעם במהירות והיא נשמה עמוק בניסיון להירגע בעודה מתחילה ללכת בצעד מהיר במסדרונות הצנועים והמסוידים לבן של האקדמיה השוממת כעת, מציצה מעבר לכתפה פעם או פעמיים על מנת לוודא שהמרצה והמאהב שלה לשעבר לא מגיע בעקבותיה.

זה היה הדבר הנכון לעשות, היא ידעה – תחושת ההקלה שלה רק חיזקה את הידיעה. היו יותר מידי דברים אסורים ביחסים שלה עם פרופסור דמוקלס. הוא היה המורה שלה, מבוגר ממנה כמעט בעשר שנים, ואחיו של קוסם מסוכן.

ברגע שנתקלה בטעות בעיסוקיו האסורים של אוברון דמוקלס כשביקרה בביתם המשותף היא ידעה שגם אם תתעלם מכל האיסורים האחרים, למרות שדמטריוס היה הגבר הראשון אותו אהבה – לא כילדה אלא כאישה – היא לעולם לא תוכל לאהוב גבר שמתעלם מפשעים שמתבצעים ממש מתחת לאפו, בביתו.

אהבתה אליו פחתה בצורה משמעותית לאחר השבועות הראשונים של מערכת היחסים שלהם. הפרידה ממנו הייתה נכונה לה. לא היא שכאבה לה. אבל עדיין היה קשה לה לשכוח אותו, קשה לה להעביר את המילים שאמר לה לסדר היום. המעט שהיא הייתה יכולה לעשות כדי לשים את מה שהיה ביניהם מאחור היה לשבת בשיעוריו ולשרבט כשם ששום דבר מעולם לא קרה. אבל לשמוע אותו מתחנן שתשוב אליו, פגוע וכועס – זה היה מעט יותר מידי.

מרגישה שהיא לא מספיק מרוכזת על מנת להתעתק כמו שצריך, היא ירדה במדרגות הרחבות שהובילו אל אולם הפולו הקריר שניצב תחת האדמה; חלונותיו הצרים שהיו קבועים גבוה בתקרה פנו אל האדמה המושלגת שסביב האקדמיה להילאים. האולם היה ארוך, קירותיו לבנים ורצפתו עץ כהה וממורק, ושם עשרות הילאים בכל הגילאים והדרגות נבלעו או הופיעו מתוך להבות ירוקות שפצפצו בתריסר אחים מבוערות.

לילי זרקה קמצוץ אבקה ירוקה לאש וצעדה לתוך הלהבות, קוראת בכתובת בית הוריה. כשהיא יצאה בצד השני היא נבהלה, כל המחשבות על האהבה שאיבדה נושבות מתוך ראשה כמו רוח. סלון הבית של הוריה היה מלא אנשים משוחחים וצוחקים עם כוסות משקה בידיהם.

"הינה את!" אימה תפסה אותה וחיבקה אותה באהבה. היא לבשה שמלת ערב בצבע כחול כהה וענדה שרשרת כסף ועגילים חדשים, שבתוספת לשיערה המסודר בפקעת אלגנטית ופנייה המאופרות הנתונות בחיוך עצום גרם לה להיראות זוהרת ומהודרת במיוחד.

"מתוקה שלי, המסיבה נפלאה! תודה לך על כל העזרה!"

"המסיבה שלכם... היא היום?" לילי הייתה מודעת לעובדה שהיא נשמעת טיפשה במיוחד, היות והמסיבה המדוברת התקיימה ממש סביבה.

"תעלי להחליף בגדים לפני שאנחנו חותכים את העוגה. אנחנו צריכים להרים כוסית לכבוד המארגנת, ובטח לא תרצי לעמוד שם במדים שלך," אימה אמרה לה בחיבה, מכוונת אותה לכיוון המדרגות.

לילי דידתה לשם, עדיין המומה מהשנוי הקיצוני ומהעובדה ששכחה לחלוטין את המסיבה. אבל היא לא הספיקה לעשות שלושה צעדים לפני שזרועות חזקות נכרכו מסביב למותניה והניפו אותה בקשת רחבה הצידה ללא קושי.

היא פלטה צווחה שעוררה גל של צחוק. היא מצאה את עצמה ניצבת מול אביה ושני חבריו הטובים ביותר, דוד רון שלה ודודתה הרמיוני. הזרועות שהניפו אותה היו שייכות לבן דודה הוגו, שמצא את התעלול משעשע ביותר.

מבט נוסף מסביב הבהיר לה שגם טדי היה שם, שיערו שחור כשל סנדקו לכבוד המאורע, והוא שוחח בעליזות עם נץ- לילה – הכוונה לג'יידן האריס, כך היה ידוע בפני כל מי שלא היה חבר במסדר מהלכי- הצללים. חברה הטוב לא לבש את גלימת מהלכי הצללים שלו, אלא מכנסי ג'ינס וז'קט שחור אלגנטי מעל חולצה לבנה עם הדפס צבעוני. שיערו השחור היה מסודר ומבריק, אך למרות זאת היה לו מראה שובב וחסר השקעה.

הוא הציץ לכיוונה וקרץ לה בעין שחורה נוצצת.

אביה של לילי עטף אותה בחיבוק. גם הוא היה לבוש יפה מאד, בגלימת טקס בצבע ירוק כהה, ופניו היו מחויכות בחוסר דאגות נדיר. מוקף בחבריו ומנותק מתפקידיו התובעניים כראש לשכת ההילאים וגם כמהלך- צללים בכיר, הוא נראה קורן וצעיר במספר לא מבוטל של שנים. אפילו השערות הכסופות שניקדו את בלוריתו השחורה נראו מהודרות.

"איך היו הלימודים היום?" הוא שאל אותה.

"בסדר," היא השיבה, לא מביטה בעניו. עמוק בבטנה היא חשה אשמה חמוצה כשנזכרה שהיא מסתירה ממנו את הרומן שקיימה עם אחד המרצים שלה – היא, הילדה הקטנה שלו. זה עורר בה בחילה.

"כן, מה למדת היום בבית הספר, ילדונת?" ג'יידן זרק לכיוונה בלעג חברי וטדי צחק. הם היו הילאים וותיקים ומנוסים שאהבו לצחוק מעט על חשבונם של מתלמדים.

לילי זייפה חיוך כנגד חיוכו הרחב והלבן של נץ- לילה, אבל משום מה האשמה שלה רק נהייתה חריפה וכואבת יותר כשהוא הסתכל עליה.

"כדאי שאני אלך להחליף בגדים," היא תרצה כדי להתחמק ממעגל האנשים העליזים שהקיפו אותה.

"תקראי לאחים שלך בדרך למטה. אני לא יודע מה הם זוממים למעלה אבל הם שם מאז תחילת הערב," אביה אמר לה, מחווה אל המדרגות שהובילו אל חדרי השינה.

בתחושת הקלה לילי התנתקה מקרובי משפחתה וגמעה את המדרגות כמעט בריצה, מתרחקת מההמולה שלמטה. היא כמעט התפרצה לתוך חדרה, משתוקקת לקבל מרחב לנשימה, אבל מאחורי הדלת חיכתה לה הפתעה מבהילה נוספת.

"מה אתם עושים בחדר שלי?" היא דרשה מאחיה. אלבוס ישב שעון על המיטה שלה בגלימת טקס בצבע כחול כהה וג'יימס ישב בכיסא שמול שולחן הכתיבה בחולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטות.

"מחכים לך שתגיעי כבר," ג'יימס השיב כאילו זה הדבר הברור ביותר בעולם, משחרר את צווארון חולצתו כאילו היא איימה לכלואה אותו. "תסגרי את הדלת, אני לא יכול לשמוע את עצמי חושב."

"יש זמנים שאתה מצליח?" אלבוס הקניט אותו בהתפעלות לעגנית.

"למה אתם לא למטה?" לילי שאלה כדי לקטוע את הוויכוח המתקרב לפני שיספיק להתחיל. היא סגרה את הדלת אחריה כדי להשליט מעט שקט בחדרה.

"דיברנו," ג'יימס אמר, נותן באלבוס מבט רציני לפתע. "כדאי שגם את תשמעי את זה."

"את מה?"

"מולודוב מסתתר בהוגוורטס."

עניינה של לילי התגבר באחת. היא ניגשה והתיישבה על מיטתה כך שהייתה בין שני אחיה.

"איך אתם יודעים את זה?"

"בואי נאמר שיש לי קשרים," אלבוס השיב בידענות ספק מרירה ספק משועשעת.

"אנחנו צריכים להגיד לאבא," לילי אמרה, מסתכלת בין אלבוס לג'יימס. "הוא יישלח הילאים ללכוד אותו."

"זה לא יעבוד," אלבוס אמר בטון שהבהיר שהוא כבר דן בנושא עם ג'יימס קודם לכן. "מולודוב מכיר את הטירה טוב; טוב בהרבה מרוב האנשים, אם הוא הצליח להיכנס לתוכה בלי שאף אחד יראה אותו. אנחנו צריכים צוות קצת יותר מיומן."

לילי גלגלה את עיניה אבל בתוך תוכה חשה התרגשות, מבינה מה אחיה תכננו לעשות. "אתם סתם מחפשים צרות."

"אנחנו רק מבצעים את העבודה שלנו," ג'יימס תיקן אותה, מתרווח בכיסא בסיפוק. "אנחנו צוות מובחר – הילאי בכיר, הילאית מתלמדת, ותולעת ספרים שיאמר לנו איפה למצוא את הנחש הזה."

"ואל תשכח את סקורפיוס," אלבוס אמר לו. "הוא מרפא, הוא יכול לעזור," הוא הוסיף בעקשנות כשג'יימס נראה כאילו הוא רוצה לגלגל עניים.

"אבל למה שהוא יחזור?" לילי שאלה, מפרה את קרב המבטים שהתחיל להתפתח בין אחיה. "הוא נעלם מהמפה לפני שנים, אף אחד לא שמע ממנו מאז סוף הטורניר. איזו סיבה יש לו לחזור לאנגליה?"

"אני חושב שאני יודע למה," ג'יימס אמר ברצינות. "טארה באה לראות אותי לפני כמה ימים..."

תגובתו של אלבוס העידה שג'יימס לא סיפק את פרט המידע הזה בשיחה שניהלו לפני שלילי הגיעה. "טארה סולגיב? מדורמשטנג?"

ג'יימס לא טרח לאשש זאת. הוא שילב את זרועותיו על חזהו ונראה רציני בצורה לא אופיינית.

"אתה חושב שהיא חזרה בעקבותיו? או שהוא חזר בעקבותיה?" לילי שאלה.

"האפשרות השנייה," ג'יימס קבע.

"אתה בטוח שהיא כבר לא עוזרת לו?" אלבוס שאל אותו. לילי רצתה להשתיק אותו.

"כן," ג'יימס טען בתקפות שהבהילה את לילי מעט. הוא השתדל להרגיע את עצמו כשהמשיך, "כן, אני בטוח. חוץ מזה שהיא באה הנה כדי למצוא את בעלה."

ככל שהשיחה התפתחה כך לילי השתוקקה להיות יותר ויותר רחוקה ממנה. היא קינאה באלבוס שכנראה לא הבחין במתח הרגשי שכילה את קולו והופעתו של אחיהם הבכור.

"מה קרה לו?" אלבוס שאל, ענייני כתמיד.

"הוא נסע בשביל עסקים לפני חודשיים ולא חזר. טארה חושדת שהשותפים שלו מנסים להיפטר ממנו."

"ואתה בטוח שהם לא הצליחו כבר?"

"כן." ג'יימס נראה כאילו הוא מתחיל לאבד את סבלנותו. הוא קם והתחיל להתעסק עם בובת חד- קרן בלויה שקישטה את אחד המדפים. "הוא כתב לה לפני כמה ימים ואמר שהוא מסתתר, ביקש את עזרתה. אין לה ספק שהוא זה שכתב את המכתב."

"איך היא יכולה להיות בטוחה?" אלבוס המשיך לחקור, מרגיז את ג'יימס.

"כי הוא היה מוכתם בדם שלו," הוא השיב בקור.

אלבוס עדיין לא נראה משוכנע לחלוטין.

"אתה חושב שמולודוב קשור לזה?" לילי שינתה את הנושא.

"אני לא יודע, אבל זה נראה חשוד. בעלה של טארה נעדר בדיוק בזמן שמולודוב מחליט לחזור? צריך לבדוק את זה."

"כבר תיאמתי את הכל עם רוזי," אלבוס אמר, קם לפתע כאילו מיצה את נושא השיחה. "נוכל להיכנס לטירה ביום שישי בבוקר, כשרוב התלמידים יהיו בביקור בהוגסמיד. תבוא מצויד, כן?" הוא זרק לג'יימס במן קריצה. אבל כשג'יימס המשיך להיראות זועף ולא מרוכז גם אלבוס עטה אדישות.

הוא פנה לכיוון הדלת, ידיו בכיסיו. "אני אחזור למטה לפני שסבתא תאכל את סקורפיוס... אתם באים?" הוא אמר מעבר לכתפו.

"עוד כמה דקות," לילי מיהרה לענות. אלבוס יצא, משאיר אותה לבדה עם אחיה הבכור שעדיין סקר את תכולת מדפיה כאילו היא הייתה הדבר המרתק ביותר בעולם.

"אתה בסדר?" היא שאלה אותו.

"בטח. למה לא?" הוא השיב בחוסר ריכוז, מסתכל על תמונה משפחתית שצולמה כמה שנים לפני כן. הוא עצמו נראה מחייך חיוך גדול, זרועו כרוכה סביב כתפיה של אישה בלונדינית שחזרה ורכנה כדי לנשק אותו על הלחי. "את יודעת שחזרתי לעבוד. ואני מתגלח. אני בסדר."

"אני לא מדברת על זה," לילי אמרה. "אני מדברת על טארה. אתה בסדר עם זה שהיא חזרה?" כשג'יימס נראה כאילו הוא עומד לזרוק הערה מבטלת היא הוסיפה, "אני יודעת שהיא הייתה מיוחדת בשבילך."

ג'יימס סגר את פיו. כשגבו אליה הוא אמר, "איך את תמיד יודעת דברים כאלה?"

לילי חייכה בשביעות רצון והתחילה לחלוץ את מגפיה. "לא ענית לי."

ג'יימס משך בכתפיו. "מה אני יכול להגיד? בערך שכחתי אותה, או שככה לפחות חשבתי... אבל זה לא משנה. היא נשואה."

"גם אתה היית עד לפני כמה שבועות," לילי הזכירה לו.

"אז מה?" ג'יימס אמר בתוקפנות. "מצטער," הוא מיהר להתנצל, חוזר להתיישב באחת כאילו כל כוחותיו אזלו ללא התראה. "זה פשוט שונה. טארה התחתנה בשידוך, אין בכלל אפשרות לדבר על גירושים. מלבד זה שהיא לא תעשה את זה. אם היא לא אוהבת את בעלה, למה שתסתכן בנסיעה לאנגליה כדי לנסות למצוא אותו?" הוא העביר את ידו בשיערו כאילו בניסיון להיראות מכובד יותר. "היא לקוחה שלי, ולא יותר מזה."

לילי משכה בכתפיה. בינה לבין עצמה היא חשבה שאהבה היא עניין מסובך בהרבה מכפי שג'יימס כנראה חשב – היא למדה זאת בצורה כואבת על בשרה. אבל כפי שהיה עליה ללמוד את האמת בכוחות עצמה, היא ידעה שכך יהיה גם על ג'יימס. זאת הייתה הדרך היחידה.

הם ישבו ושוחחו עד שאימם עזבה את המסיבה שלה ועלתה כדי לנזוף בלילי על שלא התלבשה וירדה עדיין. ג'יימס נפרד ממנה בקריצה וחיוך וחזר עם אימם למטה, מאפשר לה להתלבש.

היא פשטה את מדי ההילאים, משאירה אותם על הרצפה בחדרה שגם ככה היה מבולגן, ובמקומם לבשה שמלה וורדרדה, קלילה כמו זר אלמוגים. היא פיזרה את שיערה, מאפשרת לו לגלוש במורד המחשוף של גבה בחופשיות. מסתכלת בדמותה שבמראה היא הייתה חייבת להודות שהיא נראית יפה, שפתיה ולחיה סמוקות וריסיה ארוכים ועבים אפילו ללא איפור. דמטריוס חלף במחשבותיה, והיא הדחיקה אותו והצטרפה אל משפחתה וחבריה במסיבה שהיא עצמה ארגנה.

היא הסמיקה מאד כשדוד ג'ורג' הרים כוסית במיוחד לכבודה בתודה על ארגון המסיבה, לאחר שדודה הרמיוני בירכה את הארי וג'יני על 25 שנות נישואיהם המאושרות. פניהם המחייכות של בני משפחתה סנוורו אותה כמו פנסים, והיה לה חם מאד תחת מבטיהם. בין אחיה הבכורים שהיו כה מוכשרים, כל אחד בתחומו, היא לא הייתה רגילה להיות במרכז תשומת הלב. היא הייתה רגילה למעברים הצדדים, אהבה את השקט והבדידות, במיוחד מאז שהתחילה את אימוניה כמהלכת- צללים. כל תשומת הלב בחדר המואר בכל כך הרבה מנורות שהיא עצמה הציבה בו הייתה כמו עין גדולה הצופה בה מבעד לזכוכית מגדלת.

לאחר מכן האורחים יצאו לגינה, למרות הקור, על מנת לצפות במופע הזיקוקים של התיאומים פרד ורוקסן. לילי ניצלה את ההזדמנות על מנת לחמוק מעט הצידה, הרחק מההתקהלות, מחבקת את זרועותיה החשופות בחוזקה כנגד הרוח הקרה.

משם היא הייתה יכולה לראות את פניהם של כולם בזמן שצפו בזיקוקים שפצפצו בשמיים השחורים ברוגע והערכה. דוד רון כרך את זרועו מסביב לכתפיה של דודה הרמיוני, וטדי הרים את בתו הקטנה והנלהבת על כתפיו כדי שתוכל לצפות במופע מהמקום הטוב ביותר. רוז הסמיקה מאד כשבן זוגה הגמלוני למסיבה ניצל את האפלוליות כדי לאחוז בידה בחוסר ביטחון, בעוד אלבוס וסקורפיוס עמדו זה לצד זה כשכוסות משקה בידיהם, צופים בזיקוקים, קרובים מכדי שמישהו ישגה באשליה שהם רק ידידים. ג'יימס עמד מובדל מעט מהקבוצה בצורה מאד לא אופיינית, ידיו תחובות בכיסיו ולא נראה שהוא סובל מהקור למרות ששרווליו היו מופשלים. הוא היה שקט, שקוע במחשבות, כלל לא מתנהג כמו עצמו.

עיניה של לילי סקרו את הקהל עד שהגיעו לדלת החצר, שהייתה פתוחה. במפתן, עומדים מאחורי אחרון אורחיהם, היו הוריה של לילי, מחובקים. המראה הביך אותה כל כך עד שהסיטה את מבטה. זה לא שהיא לא ראתה את הוריה מתחבקים או מתנשקים מעולם, אבל הרגש והתשוקה שהם הקרינו באותו הרגע הביכו אותה והיא הרגישה צורך להעניק להם פרטיות. האופן בו זרועותיו של הארי היו כרוכות סביב גופה של אשתו, כיצד ג'יני השעינה את ראשה על ראשו של בעלה, פניהם מוארות באור הזיקוקים צד בצד – הם היו כה פשוטים, כה מלאי אהבה. אהבה ישנה, טובה ויציבה כמו עץ פרי עתיק – אהבה של חיים שלמים. הם הכירו כשהיו ילדים, לילי ידעה, ואהבתם פרחה לאט וביציבות מאז. הם עברו תלאות ושמחות ביחד; התבגרו, נלחמו, הקימו משפחה. על פניהם היו אותם הקווים שנתנו בהן השנים. לילי הייתה יכולה רק לחלום שגם היא תזכה לאהבה כזאת יום אחד.

היא נבהלה כשמשהו נגע בכתפיה. נץ- לילה עמד לצידה, מניח את המקטורן שלו על כתפיה החשופות.

"זו שמלה מקסימה, פרח, אבל היא לא טובה נגד הקור," הוא אמר לה, מסתכל באחרוני הזיקוקים המפצפצים שהאירו את השמיים חסרי הירח.

"תודה," היא השיבה בכבדות, מתעטפת במעיל היטב.

"מה קרה?" הוא שאל אותה.

"כלום," היא ענתה מייד, לא יודעת מה פתאום הוא הבין שמשהו לא בסדר. הוא הסתכל לתוך עיניה, כאילו ביקש לדלות את המידע מתוך נפשה, והיא מצאה שקשה לה להשיב מבט. למה גם עכשיו, כשהיא מוקפת בכל האנשים שהיא אוהבת יותר מכל, היא רוצה דווקא את הגבר שאהבתה עליו מעולם לא הייתה אמיתית?

"את שקרנית גרועה. אבל אני אוותר לך הפעם," נץ- לילה אמר בחיוך שובב, "אם תרקדי איתי אחרי המופע."

לילי גיחכה. "אתה לא יודע לרקוד."

"זה נכון. אבל זה לא משנה." המופע הסתיים והאורחים המפטפטים התחילו לנוע בחזרה פנימה, משתוקקים אל חום האח. "אם זה יעלה חיוך על הפנים המנומשות שלך, אני מוכן לעשות מעצמי צחוק."

הוא הושיט לה את זרועו במחווה ג'נטלמנית קונדסית שכזו. לילי מצאה את עצמה מצחקקת בעודה לוקחת את זרועו של חברה הטוב וחוזרת ביחד איתו אל המסיבה שלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא