אני רוצה כוכב

-"מ-רין",

פקחתי את עיניי והדבר הראשון שראיתי היה את עיניה החומות והבורקות של אלין בוהות בי, באותו מבט חודר ומעומם שבוהה באופק האינסופי. חייכתי, חייכתי לשמע מה שהיא אמרה, היא אמרה את שמי. מרין.

קצוות שערתיה בצבע חום וכתום נגעו בפניי ודיגדגו אותי, צחקקתי. 

קמתי לחצי ישיבה חצי שכיבה, ראיתי את אלין יושבת על ברכיה על מיטתי, בכותנת לבנה ועל ידה צמיד פלסטיק עם הרבה מספרים.

היא חייכה אליי,

היא חייכה אליי!

חיוך!

כל כך שמחתי!, חייכתי גם, הייתי מעט מעורפלת לא מסוממת, אך עייפה... אלין ירדה מהמיטה הלבנה שלי והתישבה על מיתטה בוהה ברצפה המרוצפת באריחי שיש לבנים ובוהקים, כל החדר היה לבן, לבן מדי, הוא היה בוהק מדי. בחורה בלבוש לבן ותג על החזה ניגשה לחלון וסגרה את התריסים, החדר החשיך מעט והלבן הבוהק נעלם מעיניי. הלשון שלי הייתה כבדה ויבשה, ראיתי כוס מים הושטתי את ידי ושתתי את המים כאילו חיי תלויים בכך, מכייון שכך באמת.

האחות ניגשה אליי ומששה את מצחי, למה?, האם ישלי חום?

-"תשתי הרבה" אמרה האחות ושמה ליד מיטתי בקבוק מלא מים, ורק אז שמתי לב שלידי מחוברת צינורית קטנה ועליה תחבושת, למראה זה נרתעתי וצווחה קטנה יצאה מפי, הצווחה העירה את אלין -אחותי- מהבהיה שלה באריחי השיש של הרצפה, האחות לטפה את ראשי ואמרה, "לא נורא, התיבשת מעט והרופאים הזריקו לך נוזלים ליד הכל בסדר עכשיו. אנו הולכים לבדוק את אחותך. תשתי, תשני וכשתעוררי משפחתך תחכה לך" הרגשתי שעייפות שוררת מעלי, מעל כל גופי, שקעתי לתוך הכרית הלבנה והרכה 'הלוואי והייתה לי כרית כזאת משלי' חשבתי.

הספקתי רק לראות סגל של רופאים מלווים את המיטה של אלין החוצה כאשר אלין נמצאת בה 'לאן אתם לוקחים אותה?' אך המילים לא יצאו מפי, אלה המשיכו להסתחרר במחשבותי עד שנרדמתי

...

-"אבל למה?", במשך השעה האחרונה אלו המילים היחידות שיצאו מפי, לא משנה כמה הסבירו לי.

כבר הייתי בבית. 

כשהתעוררתי לידי לא היה אף אחד, אפילו לא אלין. הייתי לבד, כעבור חמש דקות נכנסו הדודה אריאל, בן, ואימא והסיעו אותי לבית. שאלתי מספר פעמים איפה אלין אך לא ענו לי עד שהגענו הביתה.

-"הסברתי לך מרין, זה הדבר הכי טוב בשבילה" אמרה אימא בפעם המי יודע כמה.

"אבל עד עכשיו היא הייתה איתנו!, ולא קרה שום דבר", ניסיתי להישמע תוקפנית ובטוחה בעצמי אך במקום זאת יצאו מפי תחנונים. התחננתי.

התחננתי שיחיזרו אליי את אחותי,

אחותי היקרה אלין.

אחותי האוטיסטית אלין.

זאת שהרופאים הציעו לה ללכת לסדנה למשך שנה על מנת לטפל בה כמו שאמורים לטפל בילדים אוטסטים. סדנה, לא. 'זה מרכז טיפול למוגלבלים' אמרתי לעצמי, כמובן שלא העזתי להגיד זאת בקול. ידעתי שזאת האמת, 'אלין אוטיסתית אבל לא מפגרת או מוגבלת' חשבתי.

אימא ידעת זאת.

אבא יודע זאת.

כל המשפחה יודעים את זה.

אז למה?, למה לעזעזאל למה?, למה הם מסכימים להם לקחת אותה מאיתנו.

-"למה" אמרתי עוד פעם לאימי שכבר עייפה מלהסביר לי, -"אלין, אחותך עברה הרבה פציעות, בזמן האחרון היא נפלה וקיבלה גם פציעת ראש חמורה, ומים נכנסו לריאות שלה, והדבר הכי טוב בשבילה הוא ללכת לסדנה ההיא" אמרה אימא כאילו דברה אל ילדה קטנה אשר מנסים להסביר לה שאין מפלצות מתחת המיטה.

הזעפתי פנים, ואז התרככתי, אימא צודקת, כשילד רגיל מקבל מכה חמורה בראש ועוד בים הוא באמת עלול להפוך למפגר בעקבות כך, ואם זו ילדה אוטסטית שרק הרגע החלימה מפציעה שנגרמה על ידי זיקוקי דינור, זה כניראה עוד יותר חמור.

-"אבל אימא," אמרתי בתחינה -"ראיתי את אלין ערה, היא חייכה, ואפילו אמרה את שמי, היא בסדר" בשלב הזה כבר עלו דמעות בעיניי.

אימא שלחה יד לפניי וניגבה לי את הדמעות היא הרגיעה אותי במילים שאמורות לנחם אך הפעם לא עזר כלום.

'הכל באשמתי'...

המשפט הזה ריחף מעליי כל דקה ודקה, 'הכל באשמתי! הכל באשמתי!'חשבתי שוב ושוב, פעם אחר פעם.

'זה הכל בגללי...'

אז מה יהיה עכשיו?

מה יקרה אם אלין?, היא באמת תחזור אלינו בעוד שנה?,

נוכל לבקר אותה?, היא תחזור אלינו בריאה?, ומה עם היום הולדת שלה?, נחגוג לה אותו בכל זאת?

והדבר הכי חשוב,

למה לא נתנו לי להיפרד ממנה?, למה לא אמרו לי את כל זה מלכתחילה?. הדמעות שלי לא מפסיקות לרדת, אני רק יושבת ובוכה. כשסוף סוף נרגעתי, הדבר היחיד שראיתי מולי היה המיטה של אלין, השמיכה מסודרת הכרית טפוחה, בלי זכר לשקע שהראש שלה משאיר כשהיא קמה ממנה. אני לא אראה את המיטה הזאת מבולגנת זמן רב, אני לא אראה את ראשה אל אלין נח על הכרית הזאת זמן רב, אני לא אראה, את אלין, זמן רב...

...

הפרק הקודם		הפרק הבא