שקד.

שלום

הנה הגרסה המבוטאת לפרק - קרדיט ל Im Not Lost In Sin  על הביטוא

שקד ישבה בשקט בתחנת המשטרה ובהתה בעגמומיות בקיר.
ברקע שמעה את אביה צועק בחדר הסמוך על השוטרים, "היא רק ילדה זה מגוחך!"
מה שהשוטרים ציפו לאחר ששמעו את שיחת הטלפון למשטרה לא היה מה שראו בלשון המעטה.
השיחה הלכה בערך כך:
"שלום אני רוצה להודיע על שוד אשמח אם תגיעו ל-"
לפתע נשמע קול הפקידה, "שלום ילדה בת כמה את?"
"אני בת 14. היו לי שלוש גברים בבית, נעלתי את הדלתות."
"כן ילדה, מה הכתובת?"
"אפיקי רחל 31 איגטו."
"ילדה את בטוחה שאנחנו צריכים לבוא? אם נגלה שאין שוד נאתר את השיחה ונקנוס את הורייך."
"אשמח אם תבואו, אחד הגברים מתחיל להתעורר. אחכה בחוץ... להתראות."
וניתקה במהירות את השיחה מאחר שלא רצתה להתחיל וויכוח אם הפקידה. היא הורידה את השפופרת אך הספיקה לשמוע את הפקידה צורחת, "מתחיל להתעורר?!"
"שקד," היא שמעה את אביה קורא לה והפסיקה לבהות בהקיץ. "השוטרים רוצים לדבר איתך." 
"בסדר גמור." היא הלכה ועמדה צמוד לחדר החקירות.
"רציתי להיות איתך אבל הם ביקשו – או יותר נכון ציוו – לדבר איתך לבד." אמר אביה בקול מתגונן. "אם תרצי-" הוא נקטע באמצע תשובתה המהירה.
"אני בסדר." שקד נכנסה במהירות אבל לא לפני שהספיקה לראות את הפנים הפגועות של אבא שלה.
החדר היו בחדר כשלושה גברים ושתי נשים כולם מעל נראו מוטרדים משום מה ונראו מסוקרנים באותה מידה. אחת מהנשים שככל הנראה הייתה המפקדת התחילה לדבר.
"הגברים שניסו לשדוד אותך גילו את שמם בחקירה."
''טוב מאוד." ענתה.
"הם היו מיומנים מאוד. איך עילפת אותם?" האישה הביטה בשקד במבט חודר כאילו כל דבר רע ששקד עשתה בחייה חרוט על פניה. למרבה הצער – או המזל, תלוי למי את מייחלת – שקד הייתה מיומנת בלהסתיר דברים.
האישה לא הצליחה לקרוא דבר מהפנים שלה.
"ובכן?" שקד הבינה שחזרה לבהות באוויר ושהאישה או המפקדת כפי שקראה לה בראשה עדיין חיקתה לתשובה.
"אני לומדת לחימה יותר מעשר שנים."
"מעניין... את מבינה מה שראינו בתיק של הנערים, או יותר נכון הארון שלהם. הם לא היו דגיי רקק בעולם הפשע: פשע מאורגן, חטיפות, הכול. הם לא בוחלים בכלום בשביל להגיע למטרתם."
"מה שאני יודעת הוא שלא היה קשה מדי להביס אותם ובקשר ליכולותיי, הציעו לי ללמד לחימה. אני נחשבת לטובה ביותר בתחום."
לא צנוע במיוחד, אבל מתבקש. אנשים תמיד יצאו מנקודת הנחה שמי שלומד לחימה הוא קולני ויהיר. כך אמר לה רין פעמים רבות ונראה כי צדק. סביר להניח שהם ידעו כל מה שאמרה על הצעת העבודה מאביה, ושרק בדקו אם היא מסתירה משהו – מה שבמקרה הזה היה נכון.
"חכי רגע," אמרה האישה. היא וחבריה יצאו מהחדר.
הם חזרו כעבור מספר דקות. "ייתכן כי ניצור איתך קשר אם את עוזבת לזמן ממושך את העיר." אמרה המפקדת והושיטה לה כרטיס ביקור. "אבל ככל הנראה אין לך ממה לדאוג. אנו נודיע לך במהירות ככל האפשר על ביטול הכלל הזה."
שקד ואביה יצאו מתחנת המשטרה שותקים. אביה לא שאל אותה מה אמרו השוטרים. הוא הקפיץ אותה הביתה ונסע לעבודה.

v     

שקד נתנה לבסוף לרין תשובה חיובית.
הוא סיכם איתה שהיא תלמד חמש קבוצות, כל אחת של שני שיעורים בשבוע. שיעור ארך כשעה, למרות שהשיעורים הראשונים ערכו שעתיים. שקד הייתה מעט המומה מאחר וזה העביר לה יותר משלושה רבעים מהשיעורים שהוא מלמד, ורין אהב מאוד את עבודתו. היא התחילה לדאוג מעט אם קרה משהו שחייב אותו לעשות כך. את המשכורת הם סיכמו שיביא לה בשני לכל חודש.
היא הייתה היחידה שהוא לימד באופן פרטי. היא התחילה בתוך קבוצה אבל תוך זמן קצר פנה רין לאביה ואמר שאין טעם שתלמד בקבוצה, מאחר שהיא טובה יותר מרוב התלמידים שאצלו כבר ארבע שנים. הוא הציע לאביה שהוא ילמד אותה באפן פרטי תמורת תשלום גדול יותר. לאביה מעולם לא היה חסר הכסף ולא הייתה לו שום בעיה לשלם. נראה היה שהלחימה הוציאה אותה מהאבל על אמה. היא התחילה לדבר מדי פעם מחדש ולפעמים אפילו חייכה אחרי שיעור.
היא התחילה ללמוד אצל רין כשהייתה בת שש וחצי. בשלב הזה כבר עברה חצי שנה ממותה של אמה והיא עברה כבר לא מעט חוגי לחימה. גם בזמן שלמדה עם רין היו לה עוד מורים. ככל שהשנים חלפו, כך גברו כמות השיעורים והוא התחיל ללמד אותה עוד ועוד סוגי לחימה. בנוסף על קרב מגע, למדה בנוסף מספר רב של חוגי לחימה בנשק סכינים, חרבות, חץ וקשת, הכל. אביה מעולם לא הסתכל לבדוק איזה חוג הוא אישר לה. הוא היה עסוק מדי בשביל זה.
היא ישבה בחדר הקטן שרין נתן לה בתור ''משרד'.' אחרי הכל היא זאת שתדאג לניירת של החוגים שהיא מלמדת, והיא גם זאת שתקבל את הצ'קים מההורים ותביא אותם לרין. המקום אותו היה אפשר היה לכנות בניין, שרין קנה לפני שנים כשרצה להתחיל ללמד, היה בעל שלוש קומות.
הקומה התחתונה אליה התלמידים לא נכנסו. היו בה מספר חדרים - המשרד שלה. המשרד של רין. מטבח, שעכשיו היא צריכה להיות אחראית גם למילואו. נראה היה שרין מעולם לא חשב להשתמש בו. שירותים, כמו בכל קומה, ועוד מספר חדרים שרין הודיע לה בחגיגיות שאם היא צריכה אחד מהם שתרגיש חופשייה להשתמש כל עוד היא מנקה אחריה.
בקומה השנייה היה האולם בו לימדו בדרך כלל.
הקומה השלישית הייתה ברובה מחסן - שקי אגרוף, כפפות, מקלות ועוד היו שם בערבוביה (שקד האהבה מאוד את החדר הזה). בנוסף, היו שם גם שני אולמות קטנים שבהם ''יכלו ללמד אם רוצים'' כפי שרין טרח להגיד לה.
נראה שרין לא ידע איך להודות לה על שהסכימה ללמד. הוא הסביר לה שהיא פחות או יותר יכולה לעשות כרצונה בבניין, ושמצדו היא יכולה אפילו להחליט לשנות לחלוטין את מראה המשרד שלה. אפילו לשהות שם כל הזמן, מאחר שכמעט ואינו נמצא שם חוץ מהשיעורים – שמיד אחריהם היה רץ לאוטו שלו ונוסע משם למקום לא נודע.
היא הייתה מתוחה. השיעור הראשון שהיא מלמדת אי פעם עמד להתחיל בעוד עשר דקות.
 הקבוצה הזו הייתה של נערים בני שש עשרה. בקבוצה היו כשלושים נערים ונערות, אותם היא עמדה ללמד ג'ודו והיא לא הייתה בטוחה איך הם יגיבו כשיגלו שהמורה שלהם היא נערה נמוכה שקטנה מהם בשנתיים.
הקבוצה המסוימת הזאת לא למדה עם רין מעולם. זו הייתה השנה הראשונה שלהם, מה שאומר שהיא תצטרך להסביר להם את החוקים בתוך האולם בו לימדה הנקרא ''דוגו''.
היא יצאה מהמשרד ועלתה למעלה לקומה השנייה בה היה האולם הגדול ונעמדה על יד הדלת. כולם כבר הגיעו ודיברו, הסתובבו בקבוצות ובחנו את האזור. נראה כאילו הרוב מכירים אחד את השני. היא ראתה מספר נערים מסתכלים עליה בסקרנות, מן הסתם תוהים למה היא שם.
היא נכנסה לחדר בצעדים מהירים בדיוק בחמש, השעה שבה השיעור אמור להתחיל. שקד נעמדה בצד השני של החדר בו לא היה איש, וברגע שעשתה כך התחילו התלחשויות.
"מי היא חושבת לעצמה שהיא – עומדת בצד שברור שהוא של המורה-"
"אני לא חושב שהיא בכלל בגילנו-"
"מתי המורה המטופש הזה יגיע כבר?"
שקד לא התעמקה בשיחות יותר מדי. בצד של המורה היה דונג מתכת גדול. היא פנתה אליו והוציאה את המקל בו נוקשים עליו מכיסה. שלוש נקישות השתיקו את כולם.
"שלום לכולם." אמרה בקול ברור. בצד אחד של החדר היו שרפרפים ארוכים מקיר לקיר, לשם הנחתה את התלמידים באותו קול מלא ביטחון. "בבקשה שבו על הספסלים." היה ברור שהם לא מבינים מה היא רוצה מהם, אבל כעבור דקה כולם ישבו על הספסלים בצד אחד.
"שלום, אני שקד, ואני אהיה המורה שלכם לאמנויות לחימה." שקט עמד בחדר בפעם הראשונה כנראה מההלם "אבל אתם תקראו לי מאסטר, כפי פונים למי שמלמד אותך.
"אני בת 14 ולומדת כבר 8 שנים אצל רין, המנהל של החוג. רין פנה אלי לא מזמן ושאל אם אני רוצה ללמד. אני מצטערת מראש ייקח לי מעט זמן לקלוט את כל השמות של כולכם." היא עצרה לרגע, מוודאת שכולם מקשיבים לה. "את השיעור הראשון נחלק לשניים. בחלק הראשון אני אסביר לכם מספר חוקים בסיסיים שצריך לדעת ובחלק השני נתחיל ללמוד באופן תיאורטי ומעשי."
"נתחיל עם שמות של דברים בג'ודו ובכלל באומניות לחימה."
לפתע  נשמע שאלה מנער בעל שיער שחור שהביט בה בפנים משועשעות, כאילו חיכה שתודה שכל זה בדיחה ותזמין את המורה האמיתי. "את יודעת עוד סוגים של אומניות לחימה בכלל?" כולם הביטו בו כאילו חיכו לזה.
'ליצן החבורה.' חשבה לעצמה שקד בזעף.
''אני יודעת בצורה מעמיקה כשלוש-עשר סוגי אומנויות לחימה של קרב מגע. עוד כעשרה בצורה מעט פחות מעמיקה ועוד מספר רב של אומניות באופן בסיסי. אני מלמדת כרגע כשלושה סוגי לחימה ועכשיו אני רוצה להתחיל ללמד." היא הניחה לזעפה להיכנס לקולה מעט. "מי שרוצה לשאול שאלות, מוזמן אחרי השיעור יש כרבע שעה עד שהקבוצה הבאה נכנסת. מה שמך?" הוסיפה.
הנער בעל השיער השחור שעכשיו נראה נבוך הביט בה בעיניים כחולות.
"מייקל." אמר.
"ובכן, מייקל, כשאתה עונה אתה צריך לסיים את המשפט במאסטר אם אתה מדבר אליי. עכשיו אני רוצה להמשיך." שקד הייתה מודעת לכך שלא הייתה נחמדה, אבל למדה מזמן מצפייה שבדברים כאלה – ובכלל – כדאי שיהיה להם יראת כבוד מסוימת ממנה. מאחר שהיא קטנה מהם בשנתיים יהיה לה קשה להשיג את היראה הזאת.
"לאולם שבו לומדים לחימה, ולא משנה מה גודלו או איזה סוג לחימה, קוראים דוג'ו." שקד עצרה לרגע ונקשה שוב בדונג – קבוצת נערות מאחור לא הפסיקו לדבר ולצחוק. "אתן מאחורה." קראה, "אתן צריכות להקשיב לפחות להתחלה. בלי כללי הבטיחות אתן עלולות להיפצע בחלק המעשי." הי נעצה בהן מבט, לוודא שכעת הן מקשיבות, והמשיכה. "לאולם קוראים דוג'ו ולמורה קוראים מאסטר. לספסלים קוראים סיפ ונשתמש בהם במהלך האימונים לעיתים קרובות. נלמד עוד שמות וכללים רבים, ולכן אני מבקשת שמעכשיו תביאו לכל שיעור מחברת וכלי כתיבה. לא תמיד נשתמש בהם, אבל רוב הפעמים כן."
היא עצרה לשאוף אוויר. "בנוסף למחברת וכלי כתיבה צריך לבוא עם נעלי ספורט מתאימות. כלומר, לא את המותגים היפים בהכרח, אלא נעליים שתוכלו לעבוד איתם. בנות כבנים, לבוא עם מכנסיים. אפשר ללבוש מעל המכנסיים חצאית רחבה אבל לא חובה. מכנסיים גם לבנים וגם לבנות צריכות להיות מבד נושם. כלומר, לא ג'ינס וכדומה.
"נתחיל בחלק התיאורטי. הסתכלו עלי בבקשה. אגרוף צריך להיות כמו שאני עושה. אסור שהאגודל יהיה בפנים, או שציפורן תהיה כלפי חוץ. אם תפעלו כך עלולים להישבר לכם האגודל או הציפורן.  בשלב הזה של האימונים אתם עוד לא תילחמו זה נגד זה, אלא תלמדו דברים בסיסיים על שקי אגרוף או עליי."
את החלק של האגרוף אנשים נוטים לחשוב שהם יודעים אך באופן אוטומטי. הם מוצאים ציפורניים החוצה – זה האינסטינקט הטבעי. בדרך כלל זה לא מפריע לאדם, מאחר והוא לא נלחם בדרך כלל לחימה רצינית. מה שרוב האנשים לא יודעים, הוא שהרוב המוחלט של הפעמים שהציפורן שלך נשברת זה מכיוון שעשית בלי לשים לב אגרוף לא כמו שצריך-"
צחוק קטע אותה. זה היה שוב הבחור בעל השיער השחור. מייקל.
"היא באמת נשמעת כאילו היא רצינית. 'עכשיו תלמדו איך לעשות אגרוף'. " חיקה אותה בקול מגוחך שאפילו לא נשמע כמותה. "כאילו זה לא הדבר הברור ביותר בעולם."
"מאחר בטוח כל כך בזה שאתה יודע הכל על ג'ודו," היא פנתה אליו בקול רגוע, "אני מאתגרת אותך לקרב." בשלב הזה פנתה לכולם. "אם אדם מזמין אותך לקרב, הפירוש הוא שזו תחרות ידידותית, או מעשה הנעשה בדרך כלל על ידי אויבים. אם בלי לחשוב תפנה אל אדם בצורה הלא נכונה אתה עלול להסתבך איתו. "עכשיו," היא פנתה למייקל, "אתה מקבל את האתגר?"
"בוודאי." ענה.
"בוודאי מאסטר." תיקנה אותו. "אם כך, בפינה יש ערמה של מזרנים. קח שניים ותסדר שטח להילחם בו. כולכם מוזמנים לצפות וללמוד." שקד ידעה מה היא עושה. בכך שאתגרה אותו גרמה לכך שלא יוכל לסוג בלי להיות מובך. הוא ילחם איתה רק כדי להוכיח לכולם שהוא מסוגל לנצח אותה, וכשיובס, יעמדו בפניו שני ברירות. על פי בחירתו תדע מה לעשות איתו. אופציה אחת היא שהוא יפרוש ולא יחזור. האופציה השנייה הייתה שיהיה זהיר יותר.
הם לקחו את ארבעת המזרונים ויצרו זירה. כל התלמידים הקיפו אותם. "לפני שאנחנו מתחילים נלמד עוד כללים. כשאתה נכנס לדוג'ו אתה קד קידה עם שני ידיים צמודות, בכדי לסמל שזה מקום של למידה ותרבות מסוימת. כשאתה בתוך זירה והקרב עומד להתחיל, אתה קד קידה עם ידיים פרושות כדי לסמל שאתה עומד להילחם. יש עוד מספר רב של חוקים בזירה ובדוגו, אבל בינתיים נתחיל כך."
הם קדו. תנועות המגושמות העבירו צל של חיוך על פניה. מייקל שלח בעיטה לפניה. היא הסתכלה על התנועה והבינה שהוא סומך לחלוטין על העובדה שהוא יותר חזק. הבעיטה הראתה זאת. הבעיות העיקריות שלו היו בתנועותיו. אי שיווי המשקל, העובדה שהסתכל בידיה ולא בצווארה או בבטן. היא קפצה אחורה כשהוא ניסה וניסה לבעוט בה, משועשעת מעט מחוסר המקצועיות. כשנמאס לה, היא נתנה אגרוף לבטן התחתונה שלו, ממש מתחת לפופיק. הוא מעד ונפל למזרן באנקה מופתעת. שקד הניחה את ידה על המקום בו נתנה לו אגרוף והוא התנשף, כנראה הייתה לו שם חבורה רצינית. אם ינסה לקום עכשיו, ידה תפיל אותו. היא התחילה לספור בקול רם, "1,2,3 הקרב נגמר."
היא הורידה את ידה ממנו והוא קם בצעדים כושלים למקומו. היא פנתה בחזרה לכולם.
"כפי שאמרתי, באגרוף אסור לשים אגודל בפנים או ציפורניים בחוץ. כפי שאפשר לראות מהקרב שערכנו כעת, לכל תנועה ותנועה יש דרך בה צריך לבצע אותה. למשל מהבעיטות קל מאוד להתחמק אם לא מבצעים אותן כמו שצריך." היא נתנה למייקל מבט משועשע. "נעבור לצד המעשי. כולם לבוא בעקבותיי."
הם עלו בעקבותיה למעלה וחיכו בסבלנות בזמן שהוציאה את צרור המפתחות (לכל חדר בבניין, אפילו לשירותים, צריך מפתח בכניסה. רין היה פרנואיד. שקד באופן אישי חשבה שזה בגלל המקצוע שבחר). היא פתחה את הדלת. "כולם לקחת שק אגרוף כחול."
כחולים היו שקי אגרוף רכים למתחילים. כולם לקחו שק וירדו למטה. היא עצמה לקחה שק אדום וחוט ארוך וחזק ונעלה את הדלת.
כשירדה ביקשה מזוג נערות עם שיער בלונדיני – אחיות, כפי הנראה – לתלות את החוט בקשירה.  "מצד אחד של החדר על מסמר הזה לצד השני למסמר ההוא." הדריכה אותן. לאחר שסיימו היא חיזקה את הקשרים. "שמותיכן?"
"אני לבנדר וזו אחותי ג'ו, מאסטר." ענתה אחת הבנות.
"תודה רבה על העזרה, לבנדר וג'ו." חייכה אליהן. 
היא פנתה אל כולם.
"בכל שק אגרוף יש מתלה. תלו את המחזיק על החוט ואני אעבור בניכם ואתאים לכם את החוט. תסתכלו איך אני עושה זאת, כיוון שאחרי זה תצטרכו לעשות את זה בעצמכם בפעמים הבאות." כולם תלו את השק על החוט והיא עברה והתאימה את החוטים.
"כשאנקוש בדונג התחילו לתת אגרופים כפי שהסברתי." היא נקשה בדונג וכולם התחילו לתת אגרופים לשקים. היא התחילה ללכת בין השקים כשהיא מסתכלת ומעירה לפעמים על תנוחות לא נכונות. לכל מי שפנתה שאלה לשמו.
כעבור שעה אמרה בקול רם, "יש עוד עשר דקות לשיעור." ותלתה את השק האגרוף האדום על החבל. "כולם לעמוד בתור בפני השק האדום ולתת לו אגרוף בתורכם. אחרי זה הגידו לי אם זה הרגיש שונה מלתת אגרוף לשק הכחול ותחזירו את השקים הכחולים למקומם."
זה ילמד אותה מי יודע לתת אגרוף ומי לא כי לכל מי שיודע צריך לכאוב לתת אגרוף לשק אדום בשנה הראשונה. וכמובן, מי משקר.
אחרי זה ואחרי שהתירו את החוט ושמו את שקי האגרוף  למעלה, פנתה אל כולם. "ביציאה מדוג'ו צריך לקוד את אותה קידה בה נכנסים לדוג'ו." היא קדה לכיוונם והם קדו לכיוונה ואז הם התחילו ללכת בקבוצות החוצה.
היא התחילה ללכת לכיוון המשרד שלה כשמייקל קרא בשמה. היא פנתה אליו בגבה מורמת. "כן?"
''מאסטר, רק רציתי להתנצל. באמת לא הייתי בסדר." הוא נראה נבוך, אבל כנראה הבין שאם תחשוב עליו רעות עדיף שיפרוש כבר עכשיו מהחוג.
"זה בסדר גמור. ערב טוב." היא אמרה, והלכה.
'בסך הכל,' חשבה כשהתיישבה במשרד, 'לא שיעור ראשון רע כל כך.'

הפרק הקודם		הפרק הבא