חשוך מרפא

כמה הודעות:

- שיניתי את השם של הפאנפיק... זה הפירוש המילולי הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו של השם באנגלית (Incurable).

- אני אנסה לצמצם את המרווחים של ההוצאות לפעם בשבוע, אבל אתן חייבות להבין שכל פעם שאני מסיימת לתרגם ולערוך את הפרק אני מעלה אותו, (אין לי סטוק של פרקים ואני סתם שומרת אתכן במתח...).

-אני אשמח לתגובות בונות/ עצות בנושא התרגום כי לפעמים התחביר של המשפט נראה לי קצת עקום, אם אתן רואות משהו תגידו לי בבקשה.

---------

פרק 4 - הצוות של הוגוורטס

מקגונגל לא שיקרה, הארי חשב. בית הספר אכן היה בטירה, מכל הדברים. הנסיעה עד הרכבת הייתה ארוכה ומתוחה, הוא ומקגונגל ניסו  להעמיד פנים שהם לא מביטים זה בזה מעבר לתא הקטן. זה היה פיתוי לעצום את העיניים לרגע  ולנסות לישון, אבל הוא לא נכנע.

לאחר שעה, היא כחכחה בגרונה ואמרה "בגדים אחרים עשויים להיות מתאימים יותר לפגישה עם מנהל בית הספר," היא אמרה בצורה חד משמעית.

הוא לא ניסה להסתיר את מבטו הזועף. הבגדים  של דאדלי – אלה  הבגדים היחידים שהיו לו, אלה שלבש לפני ארבע השנים שלו בסנט ברוטוס. אז הם היו גדולים מדי כשהוא היה בן עשר, עכשיו הם היו מרופטים והיו מעט קצרים עליו. "אז את מעדיפה שאני אשנה בחזרה למדי סנט ברוטוס?", הוא שאל ברשעות.

"מר פוטר." היא עשתה דבר שהוא ילמד לשנוא, היא נעצה בו מבט מבעד למשקפיה. "אל תדבר אליי ככה."

הוא הביט בה לרגע, אך נסוג. "מצטער, גבירתי. פרופסור. אלה הם הבגדים היחידים שלי." הוא הביט מבעד לחלון, בטשטוש החולף של כפר ירוק, ושקט שרר שוב.

מינרווה הרגישה צביטה של רחמים, אבל דיכאה אותה, בידיעה שזה יהיה מאוד לא הולם, ולהיזכר שוב שזה בחור צעיר, ולמרות המראה העדין שלו, שידע ללא ספק כיצד לפגוע במישהו הרבה יותר גדול ממנו. ואכן, כשהיא באה לאסוף אותו, מנהל המוסד הראה קצת עוגמת נפש. "אילו היו כמה שבועות קשים והיו כבר כמה קרבות, כפי שאת רואה," הוא אמר, מביט בה בדאגה כאילו פחד שהיא לא הייתה לוקחת איתה את פוטר. "הנערים האחרים גילו שהוא עוזב, ו-- טוב, את יודעת, הילדים האלה לא ממש אדיבים לשינויים. במיוחד לשינוי שנתפס כטוב. זה היה סיפור אחר לגמרי אם הוא היה הולך לכלא" מינרווה הייתה מבוהלת, והוא הוסיף: " שום דבר רציני, רק כמה חבלות. הוא יתרפא תוך זמן קצר, כנראה לפני תחילת השיעורים שלך שם למעלה בבית הספר שלך"מינרווה חשבה, איך ילד כזה יבלוט בהוגוורטס. איך היא תוכל להסביר לאלבוס וסוורוס?

**********

גברת פומפרי לא הייתה מוכנה לעוינות שקרנה מהמטופל החדש שלה. רוב המטופלים שלה רצו לעזור לה - בדרך כלל כדי להקל על הסבל שקשור להצטננות ושפעות, או פרקי ידיים ורגליים שבורות או מעוותות שהושגו במשחקי כדורגל. עיניה שוטטו במהירות על פני עיניו השחורות וראתה שפה שפוצלה לא מזמן. מינרווה אמרה משהו על בית ספר לנערים בעלי עבר פלילי, היסטוריה אפשרית של התעללות, ונטיות אלימות.

"מר פוטר," היא אמרה, בחיוך. "אני ד"ר פומפרי, אחות בית הספר. אנחנו הולכים לעשות רק בדיקה כללית, לקחת קצת דם, ולעבור על הרשומות שלך. בסדר?"

הילד שילב את ידיו על חזו, אבל נתן לה לבדוק אותו.

היא צקצקה בלשונה. "גובה טוב, אבל אתה די רזה. קצת אנמי, גם הציפורניים שלך הן אינדיקציה כלשהי . בכל אופן תוצאות בדיקת הדם יגיעו בעוד כמה ימים. מעט  עדין יחסית לספורט?" היא שאלה, וחייכה לעצמה כשהוא הגיב כצפוי.

"אני לא רזה," הוא אמר בלהט. "ואני מהיר. רפלקסים טובים ", הוא הוסיף בהגנה.

"אז, כדורגל?"

הוא הנהן.

"ובכן, אז זה בסדר, אבל תוודא שאתה אוכל יותר בשר אדום וירקות ירוקים - ברוקולי ותרד במיוחד. ותיקח את אלה." היא הושיטה לו בקבוק של גלולות ברזל, הוא נראה מעט נגעל, אבל הנהן.

"אם תוכל להוריד את החולצה שלך ולעלות על השולחן?"

הוא עבר לשולחן, אבל היא ראתה שהוא היסס כשהוא נאחז בשולי חולצתו.

היא העסיקה את עצמה ואמרה, "בעצם לא משנה עם החולצה. קצת קריר כאן. "

היא עמדה מאחוריו והחליקה את הסטטוסקופ שלה מתחת לחולצה שלו, תפסה הצצה של שני חבורות טריות וצלקות ישנות בגבו. לבו הלם בפראות. ענישה גופנית, היא ניחשה, בבית הספר הקודם. "נשימה עמוקה, לשאוף ולנשוף." כפי שהיא עברה עם הסטטוסקופ סביב גבו היא הרגישה את מה שללא ספק היו עוד פציעות, בעיקר ישנות, אבל לא אמרה כלום. כשהיא עברה לחזית והעבירה את הסטטוסקופ על חזהו, היא הסתכלה לתוך העיניים המדהימות שלו. "תשמור על הנשימה." הוא תפס את מבטה, מנסה לומר משהו. "שאיפה ונשיפה. ילד טוב." עיניו הצטמצמו.

היא התרחקה, במהירות, ואמרה, "אנחנו נעשה את בדיקת העיניים ונראה אם אנחנו יכולים להשיג לך משקפיים חדשות", כפי שהיא רשמה בגיליון הרפואי שלו. "אתה לא פטפטן גדול, נכון?" היא זרקה את המילים לאוויר.

רגע של שקט, ולאחר מכן: "מה היה לי לומר לך?"

"אה, אני לא יודעת, יש בדרך כלל סטודנטים שמבלבלים את המוח. אבל אל תדאג, אתה יכול לספר לי על ההיסטוריה הרפואית שלך. "

"יש לך את התיק שלי, לא? הכול נמצא שם ", הוא אמר, בנימה מאשימה.

"כמעט." היא סוף סוף הביטה בו, בעודה רושמת ביד. "אתה כבר החמצת מספר זריקות או שאף אחד לא סימן אותם."

הוא משך בכתפיו. "אני מניח שאני פיספסתי אותן, אני לא יודע, נכון? הם לא בדיוק הסבירו לשמונה ילדים צעירים מתי הם צריכים לעשות זריקות ".

"לא, אני מניחה שהם לא," היא אמרה, משועשעת. "שלא עשו הרבה בבית הספר כשהיית צעיר יותר. הרבה מחלות, כפי שכתוב כאן. כמה פציעות. "

"אני הייתי חולני," הוא אמר במהירות. "עדין - אמרת את זה בעצמך. נכנסתי להרבה קרבות. האם זה לא אומר שזה נכון? אני נכנסתי להרבה קרבות, כולם ידעו את זה. למה אתה חושב שאני בסנט ברוטוס? "

"היית," היא תיקנה. "אתה היית שם. עכשיו אתה כאן. "

"מה שתגידי."

"היה יותר טוב להביא לך את הזריקות האלה אז. אנחנו לא רוצים שתדביק את כל התלמידים האחרים, נכון? "היא השתתקה. "אתה לא מפחד ממחטים, נכון, מר פוטר?"

הוא רק הביט בה.

**********

הארי הרגיש - חבול, כאוב. הרופאים בסנט ברוטוס לא היו כאלה, מלאים בשאלות, תמיד מסתכלים עלייך. הם ניקו אותך ושלחו אותך הביתה. הוא לא אהב את הדרך שד"ר פומפרי הגניבה שפופרת של משחה לתוך ידו כשהיא הובילה אותו החוצה, אבל לא אמרה מילה על מה שזה היה, כאילו הם שותפים חשאיים למשהו. הוא הסמיק, כשחשב על זה. הוא חשב שהיא לא הבחינה בחבורות על גבו מהמנהל. טיפש, באמת.

ולקרוא לו עדין! אישה מטומטמת, הוא חשב, בזעם. הוא לא היה עדין בכלל. הוא היה רזה, או לפחות ככה הוא אהב לקרוא לזה. הוא קפץ את אגרופיו - אם מישהו כאן יציק לו כי הוא חשב שהוא עדין, הוא היה מראה להם.

אבל הוא הכריח את עצמו להירגע. נסוג מעט לתוך התא הנפשי שלו, הארון שלו. כנראה שהם חבורת סרסורים עשירים ומטופשים, בכל מקרה. כל נטילת ויטמינים פעמיים ביום, כמו נשים בגיל העמידה בספא. הוא יסטור לכל מי שיתפוס אותו לוקח ויטמינים. אבל הוא שם אותם בכיסו בכל מקרה, יחד עם המשחה שפומפרי הגניבה לו.

המסדרונות של הוגוורטס לא היו דומים לשום דבר שהוא אי פעם ראה בעבר. שטיחים עבים בצבעים עמוקים, דיוקנאות ענק לאורך הקירות, ממוסגרים בזהב מצועצע. נברשות תלויות מתקרה גבוהה. כלפי חוץ הוא לגלג - מה הייתה הנקודה של כל זה? אחת מהנברשות האלה יכלה להאכיל רק אלוהים יודע כמה אנשים - אבל בתוך תוכו הוא קצת התרשם. הוא הרגיש קטן ומלוכלך בזמן ההליכה במסדרונות הרחבים האלו, אבל זה לא היה דבר חדש בהרגשתו נעליו המלוכלכות משתפשפים לאורך השטיח.

הוא עצר בפתאומיות לפני זוג דלתות כפולות עם שלט זהב שכותרתו הייתה "מנהל בית הספר אלבוס דמבלדור" ודפק, מציץ במפלצות הכהות והכבדות שהיו משני צדדי הדלתות.

"היכנס!"

שלושה זוגות עיניים הסתכלו עליו. מקגונגל, הוא ראה, ישבה מול השולחן עם כיסא אחר שהיה לידה. אז היא הייתה אמורה להיות המלווה שלו, הוא ראה, בשביל לנחם אותו מול האחרים.

מאחורי השולחן ישב אחד מהאנשים המבוגרים ביותר שהארי אי פעם ראה, בעל שיער לבן וזקן לבן ארוך. הוא לבש עניבה בצבע קשת והארי תהה אם הוא היה סנילי. לידו עמד אחד מהאנשים המרושעים ביותר שהארי אי פעם ראה, וזה אומר משהו. גבוה ולבוש כולו שחור, האיש היה עם שיער שחור ועיניים בולטות, עמוקות שחורות, ומבט זועף נוראי על פניו.

"אתה חייב להיות הארי! קח מושב, ילד שב." הזקן אותת, אבל הארי דחה זאת. הוא לא רצה שהאיש יקרא לו הארי - רק פוטר או נער - ואיך זר גמור יודע את שמו בכל מקרה? הוא אפילו לא הציג את עצמו. ידידותיות לשווא, זה מה שזה היה, ולא היה לו אכפת.

הוא התיישב והאיש הגבוה, עם השיער השחור נעץ בו מבט עוד יותר חריף, אם זה היה בכלל אפשרי. "פוטר," הוא מלמל.

אז זה היה שוטר טוב, שוטר רע, הארי חשב לעצמו. האיש הגבוה היה כל כך עוין שהארי כמעט כרע לרגליו של הזקן. הם יכולים ללכת לעזאזל. הוא מעדיף להתמודד עם השוטר הרע בכל מקרה. הארי כעס עליהם שחשבו שהוא ייתן להם לתפעל אותו ככה.

הייתה שתיקה, והאיש הגבוה נעץ בו מבט והזקן חייך בשידול, והארי לא הראה כל חולשה על ידי הצצה כדי לראות מה מקגונגל עושה.

עוד שתיקה, ואז: "אני מנהל בית הספר דמבלדור, והאיש הזה שלידי הוא הפרופסור סנייפ. אתה כמובן מכיר כבר את פרופסור מקגונגל. "

עוד שתיקה. מה הם רוצים ממנו? כולם כאן ציפו שהוא ימלא את שתיקתם בפטפוט מטופש, לשאול שאלות שהוא כבר ידע את התשובות שלהן. לבסוף, הוא הנהן בראשו. "מנהל בית הספר, אדוני," הוא מלמל. "פרופסור", הוא הוסיף, בהנהון לסנייפ.

"אנחנו מאוד שמחים שאתה  כאן, הארי, בדיוק כמו שההורים שלך ייעדו לך. זה יוצא דופן בהוגוורטס לקבל תלמיד חדש בשנים העליונות, אבל אנחנו פשוט נצטרך לעשות את הטוב ביותר שלנו. אני מבין שהלימודים שלך היו קצת - לא שגרתיים - אבל אני בטוח שתוכל להשלים את הפער במהירות. אנחנו חושבים שהטוב ביותר יהיה למקם אותך בשנה החמישית , עם תלמידים אחרים בגילך, ולא לשבש את חיי בית הספר שלך עוד יותר על ידי הצבתך עם תלמידים צעירים. במידת הצורך נוכל לארגן עבורך חלק מהסטודנטים או המרצים כדי לעזור לך. "

הארי הנהן בנוקשות. אם הם חשבו שהוא טיפש, למה טרחו להביא אותו לכאן? "תודה אדוני."

"אנחנו נציב אותך בבית בגריפינדור, שבו שני ההורים שלך גרו ולמדו. בהוגוורטס יש מערכת בתים ישנה מאוד, שפופולארית למדי בקרב התלמידים בעבר ובהווה. בדרך כלל מחליטים לאיזה בית הולכים בשנה הראשונה, דבר שלרוב מבוסס על ההורים שלהם, לכל בית יש מוניטין שונה, אבל זה כל הכיף בזה. הסטודנטים אוכלים וישנים עם חברי הבית שלהם, אם כי השיעורים בדרך כלל משותפים עם בית אחר, וכמובן מערכת הבתים מובילה לתחרות בריאה במשחקי אתלטיקה! "הוא גיחך.

"כן, אדוני." באופן פרטי, הארי חשב שזה נשמע אידיוטי. הבית היה רק מילה אחרת לכנופיה, לא? גם בסנט ברוטוס היו סוג של כנופיות, וגם שם הוא חשב שהם היו דבר טיפשי. אנשים הצטרפו אליהם להגנה, כביכול, אבל הם גרמו למריבות יותר מכל דבר אחר. אחווה מזויפת, אבל זה יהיה רק באזור של דמבלדור, לא?

אבל, הוא חשב, אולי זה היה שונה כאן. אולי הוא סתם חושב יותר מדי, וזו באמת הייתה רק תחרות בריאה. הוריו גם עשו את זה, לא? לא אכפת לו מה אמר הדוד ורנון, הוא ידע שהם היו אנשים טובים.

"האם יש לך שאלות, הארי? כל דבר שאתה רוצה לספר לי? כל דבר? "

שוב הארי הרגיש את המשקל שלהם עיניים. הוא ידע שהם רוצים משהו, אבל מה? מה הם רוצים שהוא יגיד? הוא חשב על לשאול על הוריו, אבל דחה את הרעיון. אין צורך לתת להם תחמושת. "לא אדוני."

דמבלדור נראה מאוכזב. "טוב מאוד, אז אתה יכול ללכת – חכה מחוץ למשרד שלי כדי שפרופסור מקגונגל תלווה אותך ".

הארי קם לעזוב, בדיוק כאשר סנייפ התכופף ללחוש משהו באוזנו של דמבלדור.

"עוד דבר אחד," אמר דמבלדור, מביט בו בעוגמת נפש, כשהארי הסתובב. "נסה אה - לא, להיכנס לכל קרבות, הא?"

הארי הנהן וסגר בשקט את הדלת מאחוריו.

**********

"באמת, אלבוס," לגלג סוורוס. "עבר פלילי? לא היו מספיק מעשי צדקה השנה? "

אלבוס גער בו. "עכשיו, סוורוס, הארי פוטר מתאים להשתתף הוגוורטס. זה הייתה הטעות שלנו שהוא לא היה כאן במשך ארבע שנים. "

"כן, הטעות שלנו, והעובדה שהוא היה בכלא – על מה זה שוב? תקיפת האפוטרופוס שלו עם סכין? "

"זה לא כלא, נכון, מינרווה? זה בית ספר לילדים בעלי קשיים התנהגותיים, נכון? " הוא הוסיף "אני בטוח שהארי לא יהיה כל כך בעייתי. הוא נראה כמו בחור צעיר ומאוד מנומס. קצת שקט, אולי. "

סוורוס גלגל את עיניו. "הוא בטח זומם דרכים להרוג אותנו, דרכים כואבות. הוא נראה כאילו הוא ניסה לתקוף מישהו בדרך למשרד הזה. גרוע יותר מאביו, אין לי ספק ", הוא אמר בהחלטיות.

מינרווה התערבה. "האם לא הגיע זמן שתשכח מזה סוורוס?, היריב ממגרש המשחקים שלך מת כבר כמעט ארבעה עשר שנים! "

"יריב במגרש המשחקים?! זה בדיוק כמו לאפשר לבריונים חסרי מצפון להסתובב במסדרונות!"

"בריונים כמו דראקו מאלפוי? אתה בעדו, סוורוס, ואתה יודע שהוא תמיד דוחף את התלמידים האחרים בסביבה. "

סוורוס רשף. "מאלפוי לא מזיק. מלבד בכדורגל, שבו הוא תמיד זוכה בגביע בשביל סלית'רין. האם העבריין הקטן שלך משחק כדורגל? יש לך צורך לגייס שחקנים מבתי כלא כדי לקחת בחזרה את הגביע? "

"סוורוס! מינרווה! תפסיקו עם זה מייד ". כמו קסם השניים השתתקו לאחר מילותיו של דמבלדור. "הארי הוא לא עבריין ואני לא אתייחס אליו ככזה," הוא אמר, במבט אזהרה בסוורוס. כשהתיישב, הוא הוסיף, "למעשה, אני מעדיף שנשמור את המידע הזה לעצמנו, תהיה לו מספיק תשומת לב גם בלי זה. "

מינרווה הינהנה. סוורוס נחר. "כמה זמן אתה חושב שייקח להם להבין את זה? זה הארי פוטר. ברגע שהם יבינו מי היו הוריו, מישהו ישלים את השאר. "

אחרי שתיקה, אלבוס אמר בשקט, "האם אתה באמת חושב שהתלמידים יזכרו את הוריו?"

"אל תהיה טיפש, אלבוס. הילדים האלה עדיין מספרים כל מיני סיפורים על טום רידל ומפחידים אחרים, והשיא הוא הרצח האכזרי של הפוטרים. הנער אפילו מצולק במקום שבו רידל סימן אותו, מתחת לקן הציפור שהוא קורא לו שיער. משם, כל השאר ייצא." למרות העוינות שלו, והדיבורים על ההתנהגות של הארי, והוא שנא את פוטר, אבל לאף אחד לא מגיע למות בצורה כזאת מחרידה. לא שהוא ישלים עם יהירותו של הילד ויוותר על השפלתו מתוך רחמים. כמעט.

"עם זאת," אמר אלבוס, "הכי טוב יהיה אם אנחנו נמזער את השמועות ככל הניתן."

מינרווה וסוורוס הנהנו.

"מינרווה, אם תוכלי לקחת את הארי לחדר שלו בקלחת הרותחת, ולהראות לו איפה אפשר למצוא כמה בגדים, הוא יהיה מוכן לשבוע הבא הוגוורטס."

"כמובן, אלבוס."

כשיצאה, עלה בדעתה שאף עלפי שהסיפור היה מאוד מפורסם הארי היה היחיד שלא ידע כיצד הוריו מתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא