הפשע המושלם

שבועיים אחרי
החדשות היו סוערות במיוחד, במשך כל השבועות האחרונים, חיפשו בלי הפסקה את הגנב.

~נקודת מבטו של קאלום~
הייתי בבית, בחדר שלי, מנגן על הגיטרה. זה תחביב מעולה.
דפיקה מפחידה נשמעה בדלת, ואחותי הגדולה - מאי - ירדה לפתוח, בעודי ממשיך לנגן. זוהי גיטרה בס, המוזיקה שלה עבה וכבדה, ולא שומעים הרבה רעשים חיצוניים כשמנגנים בה - במיוחד כשאני מנגן בה.
היא פתחה את הדלת, ומולה עמדו שלושה שוטרים במדי משטרה.
"לא הזמנו משטרה..." היא מלמלה במעט פחד, מביטה בהם באימה.
"בני קורטוב, שוטר בתפקיד. את בטוחה בזה, מאי-קואה הוד?" אותו בני קורטוב מוזר שאל.
"מ-מאיפה אתם מכירים אותי?!" גמגמה מאי. היא באמת פחדה עכשיו, ונגינת הבס שלי נשמעה ברקע. זה כל כך התאים, כמו סרט אימה.
"אנחנו יודעים הכל על בני המשפחה של הגנבים במוזיאון." אותו אחד המשיך.
היא ככל הנראה הייתה המומה. בני המשפחה? של הגנבים במוזיאון? קאלום?
"אנו חושדים כי אחיך קשור לזה, האם תתני לנו להיכנס?"
היא הנהנה, מקווה שזה לא נכון ושהם עוד מעט ילכו. והיא לא רק מקווה, היא גם יודעת את זה. אין סיכוי שאני אהיה הגנב. והיא גם לא יכולה להגיד למשטרה לא, אז לא הייתה לה כל כך ברירה אלא להכניס אותם.
ההורים שלי היו במטבח, מדברים.
"מה קרה?" שאלה אמא שלי כשהיא ראתה את השוטרים.
"חושדים שקאלום קשור למה שהיה במוזיאון..." אחותי מלמלה לעברם. שניהם היו המומים, וגאים בה שהיא נתנה להם להיכנס ולהוכיח שזה לא נכון, ושאני לא קשור לזה.
השוטרים עלו אליי לחדר, נכנסים בסערה.
הבטתי קדימה, מפסיק לנגן. הייתי קפוא באותה פוזה שעצרתי בה, ולא זזתי.
בני קורטוב אמר: "קאלום הוד."
"מה?"
"אתה מוזמן לחקירה, בעוד יומיים בתחנת המשטרה של סידני."
"חקירה? מה כבר קרה?"
"אל תיתמם לי, הוד. אתה יודע בדיוק, מה קרה. עוד יומיים, ב-15:00 בצהריים, בלי איחורים. שלום." בני סיים את דבריו, והוא והשוטרים יצאו מהחדר, וכעבור דקה גם מהבית.
התלבטתי למי להתקשר מהבנים, ובסוף החלטתי להתקשר למייקל.
חזרה אל מייקל
"הלו?" עניתי כשראיתי את השם של קאלום על הצג.
"מייקל," אמר קאלום, נשמע לחוץ.
"מה, מה כבר קרה, קאלום? אתה נשמע נורא..."
"אוקיי, תקשיב," הוא אמר. "שוטרים נכנסו אליי הביתה, הם חושבים שאני גנבתי את השרשרת והרסתי את המוזיאון."
"מה?!" פערתי עיניים.
"ככה גם אני הגבתי, או לפחות רציתי להגיב - אבל הם לא נתנו לי."
"מה? אוקיי, מה הם אמרו לך, קאל?" שאלתי.
"הם אמרו לי שאני מוזמן לחקירה בתחנה של סידני, עוד יומיים ב-15:00. אני מפחד, מייק..."
"וואו, הם ממש לא נורמליים," אמרתי. "איך הם הגיעו אליך? מה הם רוצים ממך לכל הרוחות?"
"לא יודע," הוא מלמל. "אבל אני אגלה את זה בחקירה, רק..."
"רק מה?"
"אני מפחד ללכת לבד."
"זה בסדר, אני אבוא איתך, וגם הבנים. אין לך ממה לפחד, לא יהרגו אותך בחקירה הזאת, ולא יעשו משהו שיפגע בך - הם שוטרים- אסור להם לפגוע בך אלא אם כן אתה איזה פושע שמתנגד להם."
"מייקל," הוא נזף בי.
"בסדר, בסדר, אבל הבנת את הרעיון."
שעה בדיוק אחרי השיחה עם קאלום, לוק התקשר - וסיפר בדיוק את אותו הסיפור.
אחרי חצי שעה אשטון.
כבר התחלתי לפחד. מה קרה? למה חושדים בנו?
אני מפחד שהם יגיעו גם אליי, הרי אנחנו כולנו ביחד, אין מצב שיחשדו רק בחלק מאיתנו... ודווקא חשבתי שאם התחילו לחשוד בנו, הרי יגיעו אליי ראשון. פרט שולי על עצמי: יש לי אישיות חריפה.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. פחדתי שאלה השוטרים האלה, אבל בכל זאת ירדתי לפתוח. אשטון, קאלום ולוק ממש הלחיצו אותי. טוב, אני חייב להירגע, זה בטוח לא זה.
ירדתי למטה, פותח את הדלת. כנראה שתחושות הבטן שלי לא עובדות טוב היום, כי אלה היו השוטרים.
"כן?" שאלתי, מביט בהם.
"מייקל ג'ורדון קליפורד?" שאל אחד השוטרים. היה נדמה לי שזה בני קורטוב, אותו אחד ששאל גם את חבריי. הייתה לי תחושה שהוא הדובר שלהם.
"כן?"
"אתה מוזמן לחקירה בעוד יומיים ב-15:00 בתחנת המשטרה של סידני. התייצב שם."
"מה קרה?" שאלתי.
הוא הביט בי. "אנחנו אלה ששואלים את השאלות - בעוד יומיים בשעה 15:00."
מבטי הפך למפוחד מעט, מה שנראה מרוצה על פניו של בני.
הוא והחברים שלו הלכו, וסגרתי את הדלת. התקשרתי לקאלום, מקשר את השיחה גם אל לוק ואשטון, ומלמלתי: "הם הגיעו גם אליי."

הפרק הקודם		הפרק הבא