Don't Look Down

תודה רבה לכל מי שהגיב (: מקווה שתאהבו את הפרק.

קריאה מהנה!

פרק 3:

ג'יני התעוררה מסיוט ומייד בעטה את השמיכה הכבדה בציפה הארגמנית הצידה, חולצתה דבוקה לגופה בזיעה. היה חם במיוחד בין כילות מיטתה שבמעונות הבנות של השנה השביעית.

לא עוצרת להתעמק בחלומה, היא הסיטה את הכילות הצידה והסתנוורה מאור השמש החזק. זה נראה לה מוזר, וכשהציצה בשעון התחוור לה מייד שניחושה היה נכון; השעה הייתה אחרי תשע.

החדר היה ריק. שותפותיה לחדר השאירו אחריהן מצעים סטורים וחלקי פיג'מות פזורים. אף אחת מהן לא טרחה להעיר את ג'יני ליום הראשון ללימודים.

"נדפק לך הראש."

זה מה שהן אמרו לה, צוחקות, כשהיא עוד הייתה חברה שלהם. מאז השנה שעברה הן כבר לא דיברו איתה. היא העדיפה את זה על פני המבטים הנבוכים והמשועשעים שהיו תוקעות בה כשחשבו שהיא לא רואה.

היא נכנסה לחדר הרחצה והתייצבה מול המראה. שיערה נפל על פניה והיא הסיטה אותו, אבל אחרי רגע הצטערה על כך. היא נראתה נורא, עורה חיוור, שפתיה סדוקות, עיניה שקועות. פעם היא הייתה פלא בעיני חברותיה לכיתה, יפה ונדירה כמו ציפור בר... היום היא פשוט הייתה שונה מידי, והן לא רצו להסתכל עליה אפילו.

היא תמיד הייתה לחלוטין שונה מהן. היא תמיד ידעה את זה. משהו עמוק במהותה. מאז השנה הראשונה, כשהיא הצחיקה והפליאה את כולן ואז חמקה הצידה לכתוב ביומן שלה...

הן אף פעם לא באמת היו עד כדי כך חשובות לה, היא הזכירה לעצמה, מקשיחה את ליבה, בזמן ששקדה להסתיר את סימני הלילה הטרוף שעבר עליה מאחורי צללית כהה. השיעורים יכולים לחכות.

עד שסיימה להתארגן השעה הייתה כמעט עשר. היא ירדה לאולם הגדול, שהיה נקי וריק, וחיפשה אחר עותק זרוק של מערכת השעות שלה. התחוור לה שהיא פספסה שעתיים של לחשים, ושהשיעור הבא שלה הוא שיקויים.

היא פנתה לכיוון המרתפים בצעד איטי, וחיכתה על הרצפה הקרה מול דלת הכיתה הסגורה עד שהשיעור הבא יסתיים. תלמידים צעירים ממנה הסתכלו מטה עליה בעודם חולפים. היא השיבה להם מבטים מתריסים, מגבירה את המוזיקה באוזניות כדי למחוק את קולותיהם.

היא לא הבחינה שמישהו מדבר אליה עד שזוג רגליים בשרניות נכנסו לשדה ראייתה. היא הסירה את האוזניות והסתכלה מעלה אל פרופסור סלגהורן, שנראה מבולבל לראות אותה יושבת שם.

"העלמה וויזלי, הגעת מוקדם," הוא ציין. לפתע הוא הבחין במגפיים השחורות שנעלה ושפמו רטט. "האם הנעליים האלה הן חלק מהתלבושת האחידה של בית הספר?"

"הן שחורות, אדוני," ג'יני הפטירה, קמה על רגליה. למגפיים היו עקבים רחבים וגבוהים, שבזכותם היא הייתה גבוהה יותר מדמותו הכדורית של המורה לשיקויים. מבלי לאפשר לו להוסיף בנושא היא נכנסה לכיתה ותפסה מקום בשורה האחרונה. האיברים המשומרים בצנצנות שבמדפים הקבועים בקירות האבן הגסים מעולם לא תאמו כל כך את מצב רוחה.

לאחר כמה דקות שאר התלמידים התחילו לתפוס את מקומותיהם בשולחנות האבן הארוכים. הבנות מהחדר של ג'יני חלפו על פניה מבלי להסתכל בה, ספק בגלל אור הנרות החלוש ביותר שבירכתי המרתף ספק כי הייתה בלתי נראית בעיניהם.

זה היה מרענן, לראות את כולם בלי שאף אחד רואה אותה. מספר זעום של תלמידי סלית'רין שנשארו לסיים את לימודיהם נכנסו בשתיקה קודרת והתיישבו באחת הפינות. כמה רגעים אחריהם דראקו מאלפוי החליק כמו צל במעבר והתיישב בגב שפוף בשולחן הראשון שמול שולחן המורה, כאילו ביקש למצוא שם מחסה.

רון והרמיוני נכנסו יחד עם נוויל, דין, שיימוס, והאחיות פארווטי, שהתפזרו בכיתה בעודם מפטפטים. איך שהוא, רון והרמיוני כן הצליחו לראות אותה.

"איפה היית בשיעור הראשון? דאגנו לך," הרמיוני אמרה לה, מתייצבת מול שולחנה. אז היא הבחינה בהופעתה של ג'יני והסמיקה קלות באפלוליות. "מה את לובשת? זה...?"

"היה של טונקס," ג'יני השלימה אותה. "אנדרומדה ביקשה שאקח חלק מהדברים שלה."

אימה הייתה מתעלפת אם הייתה רואה אותה לבושה כך – מגפיים עם עקבים גבוהים, חגורה עם חרוטי כסף, ענייה מאופרות כאילו לא רצתה שיראו אותן.

רון, שהתיישב לידה, נראה כאילו אותן מחשבות בדיוק חולפות בראשו. הוא פתח את פיו לומר משהו אבל היא לא אפשרה לו.

"אל תתחיל בכלל. ושלא תעז לספר לאימא."

לפני שהוא הספיק להגיד משהו הארי נכנס לכיתה והתיישב מצידו השני של רון. הוא נראה כאילו לא ישן טוב יותר מג'יני, ובכל זאת ערני, דרוך. הוא לא הסתכל לכיוונה של ג'יני, ובו בזמן הוא יצר תחושה שהוא רואה היטב כל דבר סביבו. שהוא מוכן.

מבלי להוסיף מילה ג'יני לקחה את תיקה וקמה, נדחקת מעבר לברכיו של רון. היא נעצרה מול הארי, מבהירה ללא מילים ומבלי להסתכל בפניו שהיא דורשת לעבור. היא רצתה לחשוב שהוא מסתכל עליה, בוחן אותה, כשנע לאחור ואפשר לה להידחק בינו לבין השולחן ולצאת אל המעבר. היא רצתה להאמין שהוא מצטער על מה שאמר לה ביום שלפני, ברכבת. שהוא לא התכוון שמה שהיה ביניהם לעולם לא יחזור על עצמו. אבל היא לא התכוונה להפוך את זה להיות קל בשבילו, לא אחרי כל מה שקרה.

בעודה מתקדמת אל קדמת הכיתה, תחת מבטיהם המשתאים והמגחכים של שאר התלמידים (התאומות פארווטי התחילו להתלחשש מייד), ג'יני הבינה שליבה פועם מהר מהרגיל.

היא נשמה, התעשתה, ובשמץ שביעות רצון התיישבה בשורה הראשונה, במרחק מושב אחד ממאלפוי.

"על כולנו עבר קיץ קשה," פרופסור סלגהורן סיפר לכיתת תלמידי השנה השביעית, פוכר את ידיו השמנות בעצבנות. בגדיו המחויטים לחצו על איבריו הנפוחים יותר מתמיד, כאילו הצליח להשמין עוד מאז סוף המלחמה. "וכמובן שהפסדנו הרבה חומר בשנה שעברה..." הוא חיכך בגרונו. אם האוויר במרתף לא היה מספיק מחניק גם ככה, עכשיו גם מבוכה כבדה העיקה עליו. אף אחד לא רצה לדבר על השנה שעברה. "אם כך, עלינו להתחיל ללמוד במלוא המרץ! קדימה, נפתח את הספרים בעמוד מאה ושלוש ונתאמן ברקיחת שיקוי שינה, מהפרק על שיקויים מטשטשים שלמדנו בסמסטר הקודם..."

הוא התחיל לשרבט על הלוח בפנאטיות בעוד הכיתה מתמלאת רשרוש דפים. כמעט מבלי להיות מודעת לכך, ג'יני שלחה מבט מעבר לכתפה. הארי היה שקוע בשיחה מהוסה עם רון והרמיוני.

מאלפוי נע בכזו קלילות שג'יני לא הבחינה שהוא התקרב אליה עד שישב בכיסא שלידה, מעביר את חפציו אחריו.

"מה אתה עושה?"

"זו משימה בזוגות," הוא השיב. "אלא אם כן את מעדיפה לחזור אחורה ולעבוד עם פוטר..."

ג'יני לא ענתה. היא למדה מזמן שלא יביא אותה לשום מקום להיכנע למשחקי המחשבה החלקלקים של מאלפוי. אחרי הכל, אנשים לא משתנים באמת.

הם עבדו זמן ארוך בשתיקה. מאלפוי עשה את רוב העובדה המסובכת. הוא היה טוב בשיקויים הרבה יותר מג'יני. זה תמיד היה בין המקצועות השנואים עליה, לא משנה מי לימד אותו.

הקדרה שביניהם בעבעה בקצב אחיד – מחצית השיעור הכפול כבר עברה – כשמאלפוי שלח את זרועו מעבר לגבה כדי לתפוס את הניבים שהיא טחנה בעזרת העלי לאבקה דקה. ג'יני, שהייתה בעיצומה של הצצה נוספת, כמעט בלי מודעת, אל השורה האחרונה, הייתה המומה מהקרבה הלא נחוצה של גופו אל שלה.

"מה אתה עושה?" היא לחשה לו. צדדית פניו החיוורת הייתה קרובה לשלה – קרובה הרבה יותר מידי.

"זה לא הזמן להיראות מופתעת. הוא מסתכל."

"מי מסתכל? תתרחק, או שאני – "

מאלפוי התרחק בתנועה חלקה, חיננית ומלאת כוונה, מפזר בקפדנות שתי כפיות שטוחות של ניבים גרוסים לקדרה.

"פוטר," הוא אמר מבלי להסתכל בה. "זה לא הזמן לקבל רגליים קרות, בדיוק כשמשכת את העין שלו. בשבילו עשית את כל זה, לא? לגרום לו להסתכל עליך?"

בזווית עינו האפורה הוא הסתכל בהופעתה השנויה במחלוקת, בצורה כל כך קרה ומבקרת שזה היה כמעט מעליב, אפילו שזה הגיע ממישהו כמוהו.

היא רצתה לענות משהו מחוכם, אבל כל מה שהיא הצליחה לומר היה, "תשתוק..."

מאלפוי משך בכתפיו, שהיו רזות להפליא. "רק ניסיתי לעזור, טוב?" קולו היה על סף נעימות, ואולי לכן הוא היה צריך להוסיף בשמץ בוז אופייני, "זה עלוב, לראות אותך שולחת לו מבטים כאלה..."

ג'יני רצתה לומר לו משהו מעליב. כך הוא חושב לעזור לה, להיצמד אליה מול כל הכיתה? מול אחיה? מול הארי?

משכנעת את עצמה שאף אחד לא ראה את המחווה של מאלפוי, היא ניגשה לארון הרכיבים להוציא את שורש הזנגוויל מהצנצנת הקפואה שלו. היא ניצלה את ההזדמנות כדי להסתכל במאלפוי מרחוק. הוא שקד על השיקוי בריכוז, גבותיו הלבנות- כמעט מתכווצות ויוצרות קמט עמוק במצחו הלבן. פניו היו לחלוטין חסרות צבע – כאילו היה פסל שיש ולא אדם – ולכן שפתיו הוורודות נראו מלאות רגש במיוחד. כאילו היו ישות נפרדת מדראקו מאלפוי הקר והפוחז, ישות עדינה וחכמה.

במחשבה לאחור העובדה שכמעט חיבק אותה הייתה הזויה, ובו בזמן זיכרון זרועו מאחורי גבה לא היה זיכרון רע. הוא לא עורר בה חלחלה או גועל, כאילו היה נחש הכורך את גופו סביבה. הוא היה בסך הכל גבר.

הוא הרים את מבטו והיא נמלאה פחד שידע שהיא צופה בו. הוא סימן לה בתנועה קצרת רוח של ידו הלבנה לבוא. אחוזת כישוף, ג'יני חזרה אליו.

הוא לקח את השורש הקפוא והתחיל לקצוץ אותו במיומנות. ג'יני התיישבה במקומה וצפתה בו.

שיערו, שהגיע מעט מתחת לאוזניו, היה חלק לחלוטין, כמה קצוות תחובות בחינניות מאחורי אוזנו ואחרות נופלות מול פניו בקלילות. מאד שונה מהתלתלים הצפופים של דין, או מקצוות השיער הסתורות של הארי. וגם קולו, גמיש וחלק כמו משי, שונה כמו יום מלילה מקולו הצרוד מטבעו של הארי.

הוא לא שאל אותה למה הפסיקה לעבוד. הוא סיים את השיקוי בעצמו והגיש אותו לסלגהורן (המורה לשיקויים הנהן לעברו אבל לא הסתכל עליו, כאילו היה בסיליקס). אז הוא חזר לשבת ליד ג'יני, שעד אז שקעה במלנכוליה כבדה.

"הוא לא שווה את זה," הוא אמר לה פתאום.

ג'יני הייתה המומה למדי מההצהרה הזו. "אה... תודה..." היא לא ציפתה שמאלפוי, מכל האנשים, יהיה זה שיעודד אותה לשכוח את הארי.

"אני... יכולה לשאול אותך משהו?"

"למה החלטתי לחזור להוגוורטס?"

ג'יני הנהנה, נכלמת קלות, למרות שהוא לא הסתכל עליה בזמן שדיברו, אלא נשען קדימה על מרפקיו והסתכל בנעליו.

"אני לא אשם בשום דבר." קולו רעד קלות כשהוא אמר זאת. "אז למה שאני אתנהג כמו אשם?"

"זה לא כל כך פשוט..."

"את ממש מלאכית קטנה של אמת, מה?" הוא אמר במשהו שאולי היה אמור להיות טון מתלוצץ. "בטח שזה לא פשוט. אבל המבטים, הלחשושים, השמועות, האזכורים בעיתון – הם שוליים. זבובים שמתעופפים מסביב. אני עומד באמת שלי."

הפעמון צלצל לסיום השיעור. מאלפוי קם על רגליו כמו קפיץ, ולאחר רגע מהיר חפציו היו אסופים בתיקו, שהיה על כתפו.

אם היה שמץ של רעד בקולו קודם, כשנתן את ההרצאה שלו, הוא השתלט עליו כעת.

"אני ממליץ לך לעשות את אותו הדבר, וויזלי. זה יגרום לך לשכוח את כל הדברים הלוא חשובים שלא נותנים לפצעים להחלים. שמפריעים לך לחזור להיות מה שהיית. כי זה..." הוא העביר את עניו הקרות על גופה במחווה כמעט פולשנית כשחלף על פניה בדרכו החוצה. "זה לא את."

היא לא ידעה כמה זמן עבר עד שהיא שמעה את הרמיוני אומרת, "ג'יני, את באה?"

היא הבינה שהיא יושבת מכווצת במושבה, מחבקת את עצמה.

"את בסדר?" דאגה כנה נשמעה בקולה של הרמיוני, וזה עצבן את ג'יני, כי זה הזכיר לה את אימא שלה.

"בסדר גמור," היא הפטירה וקמה. "באמת," היא הוסיפה ברעד כדי שחברתה תעזוב אותה במנוחה, ויצאה מהכיתה.

היא רצה ישר אל השירותים הקרובים, שהיו השירותים של מירטל המייללת בקומה השנייה. עושה את דרכה בהמון התלמידים העושה את דרכו לארוחת הצהריים היא שמרה על קור רוחה, אבל ברגע שהתפרצה דרך דלת העץ הרעועה עם השלט 'שירותים לא בשימוש', היא פרצה בדמעות.

היא נשענה על הכיור והתייפחה בראש מושפל. היה גבול כמה מישהו יכול לספוג, והיום הזה, שעוד לא היה במחציתו, הפך גרוע יותר ויותר בכל רגע. היא רצתה יותר מהכל פשוט לחזור הביתה, למחילה, אפילו שהקיץ שבילתה שם לא היה טוב בהרבה. המסדרונות החשוכים, המשפחה האבלה המתאספת בסלון, האוכל המלוח מדמעות.

היא הרימה את ראשה. במראה הסדוקה פנייה היו מרוחות איפור שחור.

זה לא את. מאלפוי צדק.

נדפק לך הראש. גם הבנות שפעם היו חברותיה צדקו.

כנראה נגזר עליה לשחות בבדידות במרחב הלא מוגדר שבין הבת הקטנה והחמודה ליצור המבודד ומלא הכאב. כנראה לא משנה מי תנסה להיות, זו לא תהיה היא.

היא פתחה את זרם המים בכיור, אבל שום מים לא יצאו. מייד התברר לה מדוע; במקום מים נדחקה החוצה צורתה האפרורית של רוח הרפאים מירטל המייללת.

הבעה של חדווה מרושעת נמרחה על פניה המחוטטות של הרוח בצורת ילדה, אבל לאחר רגע היא כנראה זיהתה את ג'יני, וכבר לא נראתה מאושרת כל כך.

"הו, זו את," היא מלמלה בחוסר חיבה. היו שתי סיבות בגינן היא שנאה את ג'יני: אחת הייתה שהיא והארי מצאו להם מפלט בשירותים האלה פעם אחת, כשעוד היו ביחד (ג'יני לא הפסיקה להקניט אותו על כך שמירטל המייללת דלוקה עליו). השנייה, והחשובה יותר, הייתה שג'יני שרדה את המפלצת שהרגה את מירטל, והיא ידעה זאת היטב.

"עופי מפה," ג'יני הפטירה והתחילה לשטוף את פניה במרץ.

"איפה החבר החמוד שלך?" רוח הרפאים הקניטה אותה, מעופפת מעל ראשה. "מי יגן עליך מהמפלצת המרושעת?"

"אמרתי, עופי מפה!" הפעם ג'יני צעקה, מים קרים נוטפים מפניה במורד צווארונה. היא שלפה את שרביטה וקיללה את מירטל, זו נסוגה לתוך אחת האסלות בצווחה.

"זה יותר דומה לך," אמר קול מאחוריה, והיא כל כך נבהלה שגופה נחבט בכיור כשהיא סבה לכיוון לכיוונו את שרביטה. זה היה מאלפוי.

הוא הוציא מכיסו מטפחת לבנה והושיט לה אותה. ג'יני לקחה אותה בחשדנות, כמו חית בר, ומחתה את המים ושאריות האיפור מפניה.

"תודה," היא מלמלה והחזירה לו אותה, באי נוחות גדולה.

היא התחילה להפנים את העובדה שהם נמצאים לבד בשירותי הבנות הנטושים. למה הוא עקב אחריה? אולי זו הסיבה שהוא חזר להוגוורטס, כדי לנקום במי שניצח במלחמה?...

זו הייתה מחשבה מרירה במיוחד. אם היא הייתה מנצחת, היא לא רצתה לחשוב מה זה אמר להפסיד במלחמה הזו.

ואולי הייתה למאלפוי סיבה אחרת לעקוב אחריה.

היא הסתובבה אל המראה. דמותו כמו ריחפה מאחוריה, מטושטשת ומוכתמת. היא ניסתה לסדר את שיערה, ידיה עוד רועדות מהתקף החרדה הקצר שחוותה.

"אהבתי לבוא לפה פעם. למצוא מקלט," הוא סיפר לה פתאום, סוקר את הקירות העבשים והתקרה המתקלפת. כאילו גם הוא הסיר שכבה של איפור, הוא היה חסר את המבט המזלזל והביקורתי בו הסתכל בה בצאתו מהכיתה. ובכל זאת היא לא הייתה מסוגלת לשכוח אותו.

עניו נפלו עליה. היא ראתה אותו מסתכל עליה. לא, הוא בלי ספק לא הגיע לשם להרוג אותה...

הוא הניח את ידו, בביטחון, על מותנה. בתנועה קלה שבקלילות הוא כישף אותה להסתובב אליו. זווית פיו הייתה מוטה מעלה בביטחון, שביעות רצון. מאיפה לו הביטחון הזה?

הוא סגר את המרחק ביניהם ונישק אותה. היא אחזה בכיור במצוקה אבל לא הרחיקה אותו.

הוא היה גבוה, גבוה יותר מהארי, והיא הייתה צריכה לעקם את צווארה מעלה עד שהוא כאב. הוא השתמש בבושם בריח חריף, יוקרתי, שמילא את נחיריה לחלוטין. היא ניסתה לבודד את הטעם בפיו, אבל לא הצליחה. הוא היה שונה.

הדלת נפתחה ברעש קל. באוזניה של ג'יני הקול היה כיריית תותח. היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו של מאלפוי, רק כדי שמבטה יצטלב עם מבטו של הארי.

לאחר כמה רגעים מאלפוי הבין גם הוא שהם לא לבד. אבל הוא לא קפא, כמו ג'יני, אלא הסתכל בהארי כאילו הוא מפריע להם בעיצומו של רקיחת שיקוי.

"הרמיוני דאגה לך, אז היא שלחה אותי לבדוק מה קורה איתך," הארי אמר בקרירות. קולו הצרוד הרטיט את המיתרים המתוחים עד להתפקע של שריריה של ג'יני. העניים שלו היו קפואות, קפואות בהרבה משל מאלפוי. "היא חשבה שמאלפוי פגע בך איכשהו בשיעור... אבל כנראה שהיא לא הייתה צריכה לדאוג."

באותו הרגע ג'יני רצתה את יכולתה של מירטל המייללת להתחבא בקירות והצינורות. היא לא העזה להסתכל בהארי, שעוד עמד בפתח, וגם לא במאלפוי, שעדיין עמד כה קרוב אליה.

המתח בחדר היה בלתי נסבל. מה יקרה עכשיו? האם הארי יתקוף את מאלפוי, מתוך דחף מגונן, מתוך קנאה?

אבל הוא לא עשה זאת. לאחר שהמתח שרף כל עצב בגופה של ג'יני היא העזה להרים את מבטה באומץ. לא הייתה לו שום זכות עליה. הוא בעצמו אמר, שהוא לא מתכוון לחזור אליה.

היא הסתכלה לתוך עניו באומץ, מתריסה.

לבסוף הוא הפנה את גבו ועזב. בתוך אחד התאים, מירטל צחקקה בשביעות רצון שטנית.

מאלפוי מצא את הזמן להתרחק מג'יני. היא חשה שילוב מוזר של הקלה וחיסרון. הוא שלח אליה מן קריצה מוזרה, לא לועגת אבל גם לא לחלוטין חברית, ועזב גם הוא. משאיר אותה לבד, שוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא