סאמר פאן

ג'יין התעוררה. היא קמה לאט לאט, לאור הכוכבים, מתחת לעץ הדקל הגבוה, מול האגם. רגע, אגם? אין שום אגם ליד המחנה! אם היה, היו יודעים, היו אומרים, ג'יין הייתה יודעת..

" יש כאן מישהו? "

האגם די יפה, אם משווים שהוא קיים בכלל, וזה לא בדימיון שלי,  חשבה ג'יין. אבל איפה אני? מחוץ לגבולות 'סאמר פאן'? לא יכול להיות, אני זוכרת שלא התרחקתי כל כך, אבל איך הגעתי לפה? אולי מישהו חטף אותי?

ג'יין זכרה משהו אחד. הדבר האחרון שהיא שמעה. 'קוראים לי תומאס'.

תומאס. מי זה תומאס? אני לא מכירה מישהו ששמו תומאס. אולי לא שמעתי נכון.

ג'יין צעדה אל האגם. האגם היה עגול, די גדול, אך רואים איפה הוא מסתיים. ראו את השתקפות הכוכבים והירח בו. זה היה יפה, רומנטי. משום מה, ג'יין ידעה איפה זה, היא הכירה את המקום הזה, למרות שהיא אף פעם לא הייתה בו.

הרוח הייתה חזקה, היה קר מאוד, אבל לג'יין לא היה קר בכלל.

היא כרעה ברך אל האגם האפל ושטפה את פניה. הרוח התחזקה. השעון הסגול והמקושט של ג'יין לא עבד. התיק הגדול שלה היה איתה. עם הכריכים והמים, והכובע, והשמיכה והסווצ'ר השחור - וורוד.

היא קמה מגבול האגם, והחלה ללכת לכיוון היער, אך חיפושיה היו מיותרים.

ג'יין התייאשה לגמרי. היא הלכה ורצה סביב האגם בחיפושים אחרי המחנה או אחרי לוסי, שבאמת התנהגה די מוזר, האמת...

" יש כאן מישהו? " צעקה ג'יין, קיערה את ידיה כדי שהצעקה תישמע בכל רחבי שטח האגם.

רק ההד שלה נשמע, מוזר.

" טוב, נמאס לי! " היא צעקה שוב.

" ג'יין? " שאל קול לא מזוהה, לא ברור מאיפה הוא בא. רק רגע, זה היה הילד שקרא 'קוראים לי תומאס'! זה היה הילד!

" מי אתה? "

תגובה אחת וממשיכה):

הפרק הקודם		הפרק הבא