הסיפור שלי, ושל הנרייט

הסתובבתי.

הייתי בתוך חדר שירותים הרוס עם שלוליות.
הכיורים היו מלוכלכים.
הצבע התקלף מדלתות התאים.
מתא אחד הדלת נתלשה.
והכל היה מאוד מאוד מלוכלך ומזוהם.

רציתי כבר לצאת משם אבל נמשכתי בעקבות הקול הבוכה.

״מי שם?״
שאלתי בזהירות.ולא קיבלתי תשובה.

נכנסתי לתא שממנו הגיעו קולות הבכי.
הדבר הראשון שראיתי הייתה רוח רפאים.
הדבר/ילדה השניה שראיתי ישבה על האסלה, וכבשה את פניה בידיה.היא הייתה רזה ובלונדינית.ועדיין לבושה בגלימת בית הספר.

״הנרייט!!״ נבהלתי ״מה את עושה פה?!״

מי שענתה לי הייתה רוח הרפאים

״מה, את לא רואש שהיא בוכה?״ ואז היא צללה בדרמטיות עם ראשה לתוך אחת האסלות.

נגעתי קלות בכתפה של הנייט.״הנרייט, מה קרה?״

הנרייט הרימה את פניה, העיינים שלה היו אדומות.
ואז היא אמרה:
״תעזבי אותי״
״הנרייט אני לא--״
״תעזבי אותי״
״אבל את יודעת ש--״
״תעז--״ ואז קולה נשבר.

והיא התחילה לדבר אלי בשטף.
״בלה, אני שונאת את סלית׳רין, אני לא רוצה להיות שם. זה לא מתאים לי. אני שונאת את סזלאר סלית׳רין, אני שונאת את הילדים בסליתרין, אני שונאת כל מה שקשור בסלית׳רין.כנראה אפילו את עצמי.״

״אל תגזימי״

״אני לא מגזימה״

״אני מצטערת בשבילך״

״את לא רוצה להיות שם״

״איפה?״

״בסלית׳רין״

״אה״

״חדר המועדון של סלית׳רין מפחיד בכיעורו״

״אה...אוקיי?״

״ואני לא רוצה לחזור לשם״

״את חייבת לישון היום״

״אולי.כיף לך״

״שמה?״

״שאת לא בסלית׳רין״

״אה״

וככה זה נמשך ונמשך אל תוך הלילה.אחרי איזה שעה אמרתי לה שכדאי שנלך.עזרתי לה לקום.כל הגלימה שלה היתה ספוגה במים. יצאנו.

היא הלכה לכיוון המרתפים ואמרה ששם חדר המועדון שלהם.אייכשהו מצאתי בסוף את הדרך למגדל רייבנקלו. אבל זה לקח המון זמן.

נעמדתי מול פסל העורב ואמרתי ״אני צריכה להכנס״

״בסדר, אני רואה שאת שנה ראשונה...נבחר את הרמה המתאימה...אוקיי, מהם המרכיבים לשיקוי המוות החי?״

״לא יודעת״

״את לא נכנסת עד שאת לא עונה.״

אפילו לא התחלנו ללמוד שיקויים. לא היה לי מושג אפילו מה זה שיקוי המוות החי. הרגשתי בקור פתאומי בכתף שלי. הסתכלתי אחורה וראיתי רוח רפאים בשמלה אפורה מניחה עלי את ידה.

״אהההההההה!!!״

״מצטערת שהבהלתי אותך...״
ואז היא אמרה את התשובה. נכנסנו לחדר המועדון. השעה היתה חמש לפנות בוקר. היה דבר אחד שרציתי לשאול את רוח הרפאים.

״מי את?״

״הלנה רייבנקלו, הגבירה באפור, רוח הרפאים של מגדל רייבנקלו.״

״אה...תודה״

״אין בעד מה״

ואז היא ריחפה לכיוון התיקרה. ונעלמה.
הלכתי לחדר, ניסיתי להרדם אבל לא הצלחתי. אז הלכתי בחזרה לחדר המועדון והתיישבתי על אחת הכורסאות מול האח. אור הזריחה פרץ דרך החלונות, והחדר נראה יפה יותר. כעבור שעתיים נשמע רעש של הרבה אנשים המנסים לקום. הלכתי למעונות הבנות להעיר את החברות שלי.

אמנדה הייתה הראשונה בתור. הטחתי בראשה כרית.

״קומי! אמנדה! היי! אמנדה! ״
דווקא כולם קמו, חוץ מאמנדה, שהמשיכה לנחור בקולי קולות.

הלכתי להתלבש ולהתארגן ליום הלימודים העמוס.
והיו לי הרבה דברים לחשוב עליהם. הרבה מאוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא