לנשום עמוק

וכך אני, הרמיוני ודומיניק מנסים לעצור לשווא כל עובר ושב, ממהרים לשאול איך לעזאזל מגיעים לרציף ה'מיוחד' הזה, ואני חושב שיענו לנו ב'סליחה, חיים בסרט, אני ממהר ואין לי זמן בשביל שלושת המוסקטרים', שדווקא ענו לנו כמה תשובות בסגנון הזה.

"סליחה, אתם צריכים משהו? " פנה לעברנו נער עם שיער שחור, קשיח הנוטה לצד, עיניים גדולות אך לא מדי, ירוקות כהות, לבוש חולצת 'וי' בצבע כחול, ג'ינס שחור וגוף, אפילו שלא נוח לי להגיד, שרירי מעט, שרירי למדי. שמתי לב שנעלי הספורט שלו הן בעצם נעלי סניקרס שחורות, שהולכות נהדר עם הג'ינס הבלוי. למותניו קשור סווצ'ר, ככל הנראה, אפור.

"כן, " אני עונה בשביל כולנו, בעוד שדומיניק, ככל הנראה, מנסה להיזכר מאיפה הנער מוכר לו, והרמיוני המוקסמת מיופיו, והם יהיו צמד חמד אם היא תיגלה שהוא קורא ספרים, אולם היא צריכה גם מישהו משוחרר, איני יודע בוודאות.

"אנחנו מחפשים את הרכבת ל... נו, ל...ללונדון... "

"באמת? אתם לא יודעים? הרכבת ללונדון - גריניץ' היא הנפוצה פה, האמת, כל רבע שעה! אבל נדמה לי, שלפי תשובותיהם של שאר האנשים ששאלתם, אתם לא מחפשים את הרכבת ללונדון - גריניץ'. " מבטאו של הנער היה אנגלי בינוני, אם מעט אוסטרלי לדעתי.

"דרך אגב, אני אדמונד. " הוא אומר, ומתוך נימוס אנחנו מציגים את עצמנו ואת הרמיוני, זו שמגמגמת בשמה מולו.

"היי, " הופיעה ממולנו נערה בעלת שיער חום האסוף לצמה אחת ארוכה ועבה, אך לא עבה מדי, עיניים הדומות לעיניו של אדמונד רק ששלה חומות - דבש, והיא נראית כבת 14-15, בעוד שאחיה גבוה יותר, בן 16-17, פחות או יותר, אולי אפילו שמונה עשרה.  הנערה לבושה חולצה קצרה ואפורה בהירה מאוד, צעיף פרחוני (סגול, אדום, כחול וורוד מעט), חצאית קצרה אך צנועה ביותר, באופן מסוים, ונעלי סניקרס תכולות ובלויות מעט.

"מי אתם? " היא מתנשפת. אנחנו מציגים את עצמנו.

"אני לוסי. " אומרת.

"אתם נראים לי מאוד מוכרים, ממש! " אומר דומיניק.

"לאן אתם צריכים? " מתעלם אדמונד מהתלהבותו של דומיניק.

"ללונדון, אמרנו לך. " הרמיוני מתעשתת, לשמחתי הרבה, ומפעילה את גלאי השקרים, האמת והניווט ששוכנים לה במוח.

"שקר מר, הרמיוני. " עונה לה אדמונד בחוצפה, והיא מובכת אך לא מעזה להסמיק, ולדעתי אין בזה צורך בשבילה.

"תראה - אין לי עצבים לזה בשיט! " צועקת הרמיוני, וכל העוברים ושבים מביטים בה במוזרות ואז ממשיכים בחייהם המוקפדים.

"אני חושב שכדאי להגיד לו. " אני לוחש להרמיוני, שלא לגמרי התעשתה.

"אתה בטוח? " היא שואלת אותי. "אין מצב. "

"הרמיוני, נו, די כבר... נראה לי שצריך לתת בו אמון. " אני מחליט. 

"אני באמת מכיר אתכם! אתם מ... " מנמיך דומיניק את קולו ללחישה. "נרניה. "

"איך? מה? " אדמונד נבהל ואיתו גם לוסי. "מה פתאום! על מה אתה מדבר? "

"לוסי פינווסי ואדמונד פינווסי מדברי נרניה! יואו! "

"ממש לא, אני לא יודע על מה אתה מדבר. " מכחיש אדמונד, ואני, הרמיוני ודומיניק לא מאמינים לא בתוקף.

"תקשיב, לא נעשה לך כלום, אנחנו רק צריכים להגיע לשם. " לוחשת הרמיוני.

אדמונד ולוסי נושמים עמוק ומתרכזים דווקא באיך דומיניק מכיר אותם, אך לא מעזים לשאול ואדמונד לא מעז באותה 'ליגה' להסמיק לתגובתה המוגזמת של הרמיוני.

"בואו אחריי. " אומר אדמונד, ואני, דומיניק הרמיוני ולוסי הולכים אחריו ללא פחד. אנחנו נתקלים בטעות בעוברים ושבים שמקללים קללות גסות בטלפון, עצבניים עד מאוד, ממש רותחים.

אנחנו מגיעים לפינת הרציף ויושבים על הספסל, שבאופן מפתיע מתאים לכולנו.

"עכשיו מה? " שואל דומיניק, ובינינו שוררת מבוכה ושתיקה מתוקה.

"מחכים. " קובעת לוסי.

הפרק הקודם		הפרק הבא