מעודנת~המשך

אוחחחח אני לא מוצאת חרוזים למורליםםםםםםםםםםםםם

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מסתבר שלהיות חברה של מאלפוי קל יותר משציפיתי בהתחלה. הצלחתי לשלוט ברגשות שלי (מה שהם לא היו) אליו ואני יכולה לסבול את השהות באותה סביבה איתו ועם דום עכשיו. אל ומאלפוי שוב חברים ונראה שדום וג'ני מסתדרות די טוב אחרי שהכרתי ביניהן. החיים שלי היו קרובים למושלמים אם ההורים הטיפשים שלי היו בולעים את הגאווה שלהם ומדברים אחד עם השני. אה, ואם ג'יימס היה נפרד מלורה פלפס-הם יוצאים כבר שבועיים, מה שאומר שאני לא מדברת איתו כבר שבועיים. אבל אני מניחה שאני לא יכולה לקבל הכל.

היום המשחק החוזר בין גריפינדור וסלית'רין. ווד השתגע שלוקח כל כך הרבה זמן לקבוע תאריך חדש למשחק. לרוב השחקנים היו ריתוקים או שיעורי שינוי צורה או שיעורים נוספים בתורת הצמחים או טיולים להוגסמיד בכל השבתות מאז ינואר, אז עכשיו, בראשון למרץ, המשחק סוף סוף מתרחש. ג'יימס בחר איזה תלמיד משנה חמישית להחליף אותי בתור שומר. זה מוזר ללכת לצפות במשחק קווידיץ' שבו גריפינדור משחקים. אני קצת מרגישה כאילו נטשו אותי בחוץ. למרות שאני לא מרגישה אםילו חצי ננטשת כמו שלורה פלפס וודאי מרגישה-נידו אותה מכל המשחקים מעכשיו ועד סוף השנה השביעית שלה.

ג'ני יושבת איתי ועם לילי ביציע גריפינדור. ג'ני ולילי מוחאות כפיים בפראות כשהקבוצה של סלית'רין עפה החוצה אל המגרש. בהתחלה אני מבולבלת לגבי למה לילי, גריפינדורית, מוחאת כפיים, ואז אני רואה את לורקן סקאמנדר עושה סיבוב במגרש עם המחבט בידו. ג'ני מחייכת ומוחאת כפיים לאל', שעדיין נמצא על הרצפה. הקבוצה של גריפינדור עפה החוצה וג'יימס ואל' לוחצים ידיים ואז עפים לאוויר. אחרי כמה שניות כבר קשה להבחין מי זה מי-כולם פשוט עירבוביה של אדום וירוק.

"ברוכים הבאים, תלמידים, למה שאמור להיות משחק חוזר מרגש בין גריפינדור לסלית'רין! המשחק הראשון בינואר בוטל בגלל-אממ-בעיות עם השומרת....אבל, אממ, בכל מקרה, הנה אנחנו פה, ביום שבת, הראשון למרץ, בשביל מה שאמור להיות המשחק הכי טוב של העונה-"

"שיט!" אני קוראת וג'ני ולילי קופצות מפליטת הפה הפתאומית. "זה הראשון למרץ?!"

"רוז את בסדר?" לילי נראת ממש מודאגת.

"זה יום ההולדת של אבא!" אני חובטת לעצמי במצח. "לגמרי שכחתי! אני כבר חוזרת!"

אני רצה משם במהירות לפני שהן אומרות משהו. כשאני עוזבת את משחק הקווידיץ', אני מיד הולכת לינשופיה לשלוח לו מכתב, אבל אני יודעת שזה בחיים לא יגיע אליו בזמן. אני רצה בחזרה אל בית הספר, ורצה אל מגדל גריפינדור. אני חוטפת את ערכת החירום של אבקת פלו שיש לי במזוודה ומעבירה את ראשי אל הבית. הסלון שלנו נגלה לעיניי-ומרלין, זה מבולגן יותר מאי פעם. יש פחיות בירה ריקות מפוזרות בכל רחבי המקום, קופסאות פיצה פתוחות וחתיכות של אוכל לא גמור על כל הרצפה-אימא הייתה חוטפת התקף אם היא הייתה רואה את המקום. אבל שוב, המקום הזה נראה כמו ארמון באקינגהאם המזורגג בהשוואה למקום בו אימא גרה.

אבא עצמו יושן בכורסא, נוחר בעוצמה. שיערו בבירור לא סופר מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה, בגלל שעכשיו הוא נופל אל תוך עיניו וקופץ החוצה מאחורה. הוא נראה לגמרי פתטי.

"אבא?" אני קוראת.

הוא אפילו לא מניד עפעף.

"אבא?" אני אומרת חזק יותר.

שום דבר.

"אבא?" 

לא יכול להיות שהוא...מת?

לא, ממתי אנשים מתים נוחרים? 

"רונלד וויזלי!!" אני צועקת, נשמעת מאוד דומה לאימא.

"מיוני?" הוא מגמגם וקופץ. הוא מסתכל בפראות סביבו לרגע עד שהוא רואה את ראשי מציץ החוצה מהאח.

"רוז," הוא מפהק. "את בסדר?"

"אני בסדר."

"למה עברת אליי בשעה כזו?" הוא מסתכל בשעונו.

"אתה מתכוון 12 בצהריים?" אני מגלגלת את עיניי. "רק רציתי לאחל לך יום הולדת שמח."

הוא נראה מבולבל לרגע.

"יום ההולדת שלי הוא רק בשבת," הוא אומר.

"היום שבת."

"אה נכון," הוא אומר במבוכה. "אממ..תודה."

יש מבוכה לכמה שניות. אבא מתחיל לשפשף את מצחו וזה ברור שיש לו חתיכת הנגאובר.

"אבא, המקום הזה הוא חורבה," אני אומרת ברכות.

"לא, זה רק קצת-"

"זאת מזבלה!" אני מתעקשת. "והמקום בו אימא שוהה אפילו גרוע יותר! אולי שניכם פשוט תדברו?"

"אין לי שום דבר לדבר איתה עליו," הוא אומר בילדותיות.

אני נאנחת בכבדות.

"אולי לפחות תגיד לי למה אתם רבים? זאת..זאת אשמתי?" אני לא יכולה לעצור את קולי מלרעוד.

פניו של אבא מתרככות באופן ניכר. הוא מתיישב על השטיח ליד האח.

"רוז, זאת לא אשמתך," הוא אומר. "אף פעם אל תחשבי ככה. אין לזה שום קשר אלייך או אל הוגו."

"טוב אז למה זה קשור??" אני בוכה. אבא מנענע את הראש המבולגן שלו.

"זה מסובך."

"אני ילדה גדולה, אני חושבת שאוכל להבין."

"זה.."קולו דועך. "פשוט...פשוט תשאלי את אימא שלך."

יופי, תירוץ ה"תשאלי את אימא שלך". למה אבות תמיד חושבים שזה יוציא אותם מכל דבר?

"בגדת בה?" אני יורב בכעס. "זאת הסיבה?"

העיניים הכחולות של אבא נהיות צרות יותר.

"אה, אז זאת אשמתי?" הוא מיילל. "זאת תמיד אשמתי! אולי אימא שלך לא כזאת קדושה מעונה וטהורה כמו שהיא גורמת לעצמה להיראות! חשבת שאולי, רק אולי, היא זאת שבגדה בי?"

אני בוהה בו בתדהמה. הוא לא רציני. אין סיכוי שאימא...

נכון?

"ברור שאתה לא רציני נכון?"

"אני רציני," הוא קופא ומפסיק ואז מוסיף "ואל תיקראי לי שירלי."

כשהייתי ילדה, אבא ואני נהגנו לצפות בסרט שנקרא "טיסה נעימה" (באנגלית-"airplane!") בכל חג מולד וזאת הייתה אחת השורות האהובות עלינו מתוכו. אבא מחייך וגורם לליבי להרגיש קל יותר.

"אני צריכה ללכת," אני אומרת לו. "אני מצטערת שפקפקתי בך."

"זה בסדר," הוא אומר. "ורוז?...אני מצטערת שהייתי..את יודעת...האבא הכי גרוע בעולם."

"אתה האבא הכי טוב," אני מחייכת. "תמיד תהיה האבא הכי טוב בשבילי."

אני מושכת את ראשי בחזרה מחוץ לאש. עכשיו, מלאה בכעס חדש כלפי אימא, אני רצה מחוץ לחדר המועדון אל עבר פסל המכשפה שתומת העין שמכיל את המעבר הסודי להוגסמיד. ג'יימס סיפר לי על זה מזמן בשנה הראשונה שלי. לפחות האידיוט הקטן הזה טוב למשהו, אפילו אם זה נוגד את החוקים. אני טופחת על הפסל עם השרביט שלי ואומרת "דיסנדיום". הפסל נפתח, כמו שהוא עושה תמיד, ואני מטפסת מטה אל המעבר.

כשאני מגיעה לבסוף למרתף הדובשנריה, אני מנסה בכל כוחי לצאת החוצה מבלי שיבחינו בי. אני עושה את דרכי לקצה הרחוב הראשי בהוגסמיד ואז במורד סמטה קטנה בה ממוקמת מה שאמורה להיות ה"דירה" של אימי. אני מכוונת את שרביטי אל עבר הדלת הישנה והחבוטה של בניין הדירות.

"אלוהומורה!"

מה הפואנטה בלהשתמש בנימוסים כמו לדפוק קודם על הדלת כשאני יודעת שממילא אני הולכת להרוג את אימא שלי? כשאני רצה מעלה במעלה גרמי המדרגות הרבים, אני פוגשת זקנה שמזעיפה לעברי פנים ללא שום סיבה- זה בוודאי בגלל שאני צעירה ואין לי שומה ענקית על העפעף כמו שלה יש. בכל אופן, זאת לא הנקודה. אני מגיעה לדירה של אימא ודופקת על הדלת כמו אישה משוגעת. אימא פותחת ונראת מאוד עצבנית בהתחלה, אבל אז מחייכת כשהיא רואה שזו אני.

"רוז! איזו הפתעה נעימה! לא ידעתי שיש לך טיול להוגסמיד היום-"

אני חוצה את דרכי מעבר לה ואל תוך הדירה בסערה ולרגע אני שוכחת למה אני כאן. הדירה נראת שונה לגמרי. דבר ראשון, היא גדולה בערך פי 3 ממה שהיא הייתה ומרוהטת לגמרי, עם ספות עור וטלוויזיה. המבטח גדול כמו זה שבבית ויש חדר שינה ליד הסלון שלגמרי לא היה שם בפעם האחרונה שהייתי כאן-עם חדר אמבטיה בפנים. אימא בטח עשתה כאן עבודה רצינית עם לחשי DIY.

"את אוהבת את זה?" היא שואלת נרגשת. "זה לקח לי המון זמן אבל-"

"בגדת באבא?" אני קוטעת אותה.

אני ממש רוצה שהיא תגיד לא. אני רוצה שהיא תגיד שאבא ממציא את זה, שיש סיבה טיפשית אחרת שבגללה הם רבים.

"תיראי, רוזי-"

"אני אקח את זה בתור כן," אני יורה.

"פשוט תישבי," היא מצווה, ואני עושה כדבריה. היא יושבת את הספה (הספה המאוד נוחה, אני חייבת לציין) ופונה אליי.

"אז בגדת בו?" אני שואלת שוב.

"את גורמת לזה להישמע כאילו היה לי רומן אסור," היא מנענעת בראשה. "זה היה שום דבר."

"זה נשמע כאילו זה היה משהו!" אני אומרת בכעס.

"זה היה לפני שנולדת, מתוקה," אימא אומרת, כאילו זה גורם לזה להיות בסדר.

"מה עשית?"

אימא נאנחת ומעבירה את ידה בשיערה הנפוח.

"אף פעם לא חשבתי שאצטרך לדבר על זה שוב," היא אומרת, מובסת. "זה היה אחרי שאביך ואני התארסנו-"

"בגדת בו בזמן שהייתה מאורסים?!"

"תני לי לספר את הסיפור, רוז!"

אני סותמת.

"בכל אופן, בדיוק התארסנו והיינו...לא יודעת...עברנו תקופה קשה, אפשר לומר. זה לא היה שום דבר רציני. פשוט היו לנו המון ריבים קטנים על כל דבר הכי קטן. ואז דודתך ג'יני הזמינה אותנו למסיבה אצל אחת מחברות הקבוצה שלה- את יודעת, מההרפיות מהוליהד- אז רון ואני הלכנו. בדיוק היה לנו עוד ריב על מרלין יודע מה והייתי במצב רוח רע באופן יוצא דופן בגללו כשהגענו למסיבה.

הוא בילה עם הארי את כל הזמן-שכמובן, בחר בצד של רון, כמו תמיד-ואני נשארתי לבד בגלל ש'יני הייתה צריכה להיות גם עם חברות הקבוצה שלה. אז החלטתי בפעם הראשונה בחיי להטביע את צערי. זה היה רעיון גרוע, במיוחד בגלל שלא הייתי רגילה לשתות-"

"ספרי לי על זה," אני ממלמלת.

"אבל אז פגשתי,אממ, חבר ותיק שלא ראיתי שנים. הוא היה חבר של אחת ההרפיות והוא גם היה שחקן קווידיץ'...ויקטור קרום."

"זה לא השחקן הבולגרי הגרוע ההוא?" אני שואלת.

"הוא לא גרוע," אימא אומרת. "זה סתם משהו שאבא שלך המציא . למעשה, רון היה פעם מעריץ די גדול של ויקטור לפני..."

"לפני מה?"

"טוב...בואי פשוט נגיד שהיה לי-אממ- עניין איתו בשנה הרביעית."

לאימא היה עניין עם ויקטור קרום?

היא מסמיקה עכשיו.

"בכל אופן, האקסית של רון גם הייתה במסיבה, לבנדר בראון. הוא פלירטט איתה כדי לגרום לי לקנא. אז אני, במצבי השיכור, סוג-של..."

"סוג של מה?" שאלתי בחשש.

"אני...נישקתי את ויקטור."

"ו?"

"וזהו!" היא אומרת.

נשיקה?

נשיקה אחת?

שקרתה לפני בערך 18 שנים?

זה מה שמפרק את המשפחה שלי?

"ואבא יודע שזאת הייתה רק נשיקה אחת?" אני שואל אותה.

"כן, אבל הוא ממשיך לזרוק את זה חזרה מול הפנים שלי! בגלל זה התעצבנתי עליו כל גך, רוזי. הוא השתמש בזה נגדי שוב... הוא מנסה לגרום לי להרגיש אשמהואני לא יכולה להתמודד עם זה יותר! אני לא חוזרת אליו עד שהוא יתבגר!"

אני נשארת שקטה לכמה רגעים. אני לא מאמינה כמה ילדותיים שני ההורים שלי-אני מתכוונת, אימא נישקה איזה בחור בולגרי לפני שאימא ואבא אפילו היו נשואים ועכשיו הם מתגרשים? אף פעם לא שמעתי דבר טיפשי יותר בחיים! (חוץ מזה שג'יימס יוצא עם פלפס).

"אימא...לא היית צריכה לעשות את זה," אני אומרת. "אבל זה בעבר עכשיו. את לא יכולה פשוט לדבר עם אבא?אני מתכוונת, בטוח יש משהו שאת יכולה לזרוק בפניו בחזרה שיכול לבטל את הנשיקה?"

תסמכו על ההורים שלי שיפרדו בגלל דבר פתטי. למה הם חייבים להיות כל כך עקשנים?

אימא לא אומרת דבר.

"את עדיין אוהבת את אבא?" אני שואלת אותה, די מפחדת מהתשובה.

"אהבתי את אבא שלך מאז שהייתי בת 12," היא מודה. "אני לא הולכת להפסיק עכשיו, 30 שנה אחרי."

"והוא עדיין אוהב אותך," אני אומרת לה. "את צריכה לראות את המצב שלו, הוא בלגן אחד גדול,אימא. בבקשה פשוט תדברי איתו."

"אבל הוא זה ש-"

"לא אכפת לי!" אני מייללת. "אני לא יכולה לסבול את ההתכתשות שלכם יותר! בבקשה תנסי לתקן את זה- בשבילי ובשביל הוגו?"

אני נשארת לאכול צהריים עם אימא ואז חוזרת להוגוורטס. זאת הליכה די ארוכה מהוגסמיד לטירה ואף פעם לא שמתי לב לזה עד היום. השעה 13:30 כשאני מגיעה לטירה והמשחק כבר נגמר. אני לא פוגשת אף אחד שאני מכירה כל הדרך עד למגדל גריפינדור, אז אין לי מושג מי ניצח עד שאני נכנסת דרך החור מאחורי הדיוקן.

חדר המועדון ריק חוץ מג'יימס, אל', ולורקן סקאמנדר. כמה מוזר. לורקן יושב על הספה בזמן שג'יימס ואל' יושבים על שרפרפים מולו עם מבטים חמורים. הם לא שמו לב להגעתי.

"אז מה בדיוק הכוונות שלך עם לילי?" אל' שואל, נשמע מאוד מטיל אימה.

"אני-אני-אני..." לורקן המסכן לא מסוגל לחבר משפט במוחו.

"אל תבזבז את זמננו, סקאמנדר," ג'יימס אומר. "אתה מתכנן להתעסק איתה?"

"כן, בגלל שאנחנו לא נחמדים לאנשים שמתעסקים עם אחותנו הקטנה, נכון ג'יימס?"

"לא, אנחנו לא," ג'יימס אומר. "למעשה, הבחור האחרון שהתעסק עם לילי לא נראה כבר המון זמן."

"בפעם האחרונה ששמעתי עליו, הוא עדיין היה במחלקת כוויות בקדוש מנגו," אל' אומר.

כאילו ג'יימס ואל' יכלו לשים מישהו בקדוש מנגו. לורקן נראה מבוהל לגמרי.

"אני ל-לא אתעסק איתה,"לורקן מגמגם.

"כדאי לך שלא," ג'יימס אומר באפלוליות. "בגלל שאתה זוכר מי זה אבא שלנו, נכון?"

"הארי פוטר, הבחור שהביס את הקוסם האפל ביותר בכל הזמנים," אל' אומר, כאילו לורקן לא ידע.

"התמודד עם זנבקרנית הונגרית," ג'יימס מוסיף.

"ועם בערך 100 סוהרסנים בבת אחת."

"צוציק כמוך לא אמור להוות לו בעיה בכלל," אומר ג'יימס.

אני מגלגלת את עיניי. כאילו דוד הארי יפגע בלורקן סקאמנדר. אימא של לורקן היא החברה הכי טובה של הארי!

"ואימא שלנו מצטיינת בהטלת קללת עטלפי נזלת," אומר אל'.

"דוד שלנו חצי איש זאב."

"וזה בלי להזכיר את טדי," מוסיף אל'.

לורקן רועד.

"נכון אל'-טדי גם כן חצי איש זאב."

"כן, אז עם דוד ביל וטדי-יש לך איש זאב שלם!"

"אז," אומר ג'יימס,"אם אתה אפילו חולם על לפגוע בלילי בכל דרך שהיא, כדאי לך לשמור על הגב שלך."

לורקן מהנהן, עדיין רועד כמו משוגע.

"אני לא אפגע בה," הוא אומר. "אני מבטיח."

"אנחנו יודעים שאתה לא," אומר ג'יימס. "אתה בחור טוב. רק רצינו לתת לך את האזהרה הזאת. זאת חובתנו כאחיה הגדולים של לילי."

"אל תגרום לנו לחזור על זה," אומר אל' ונעמד. ג'יימס עדיין לובש את גלימת הקווידיץ' האדומה שלו ואל' ולורקן את הירוקות שלהם.

"היי חבר'ה," אני אומרת, וכל אחד מהם קופץ מהגעתי ה"פתאומית". "עושים ללורקן את השיחה הרגילה?"

אני אומרת את זה בציניות-מה שכל כך לא מתאים לי.

"לא שמענו שנכנסת, ג'ינג'," ג'יימס אומר, אבל אני מתעלמת ממנו כי אני עדיין כועסת על העובדה שהוא יוצא עם לורה.

"לורקן, אל תדאג לגבי שני האידיוטים האלה," אני אומרת לו. "הנביחות שלהם הרבה יותר גרועות מהנשיכות."

אני חושבת שהמילה "נשיכות" מפחידה את לורקן אפילו יותר. הוא מחייך בלחץ  ואז רץ החוצה מחדר המועדון-בחור מסכן.

"אתם שניכם חייבים להפסיק עם תפקיד האחים הגדולים והמגוננים," אני אומרת. "לילי תרצח אותכם אם היא תגלה."

"כן, כאילו היא יכולה לפגוע בנו," אל' מגחך בלגלוג.

"אימא שלכם לא היחידה שמצטיינת בהטלת קללת עטלפני נזלת," אני אומרת ושני הבנים נראים טיפה לחוצים מהגילוי הזה. "אז תספרו לי... מי ניצח?"

הפנים של אל' משתנות ומופיע עליהם חיוך גדול בזמן שג'יימס מזעיף פנים.

"סלית'רין-כמובן!" אל' אומר בזחיחות. "שניכם, גריפינדורים מפסידנים, מושמנים למסיבה במרתפים."

"אני מעדיף לאכול את הגרב הישנה של דאדלי דארסלי, תודה," ג'יימס אומר במרירות.

אל' עושה סימן של L עם האגודל והאצבע לפני שהוא נעלם מחוץ לחור הדיוקן. ג'יימס ואני נשארנו לבד בחדר המועדון, ואנו מזעיפים פנים אחד לעבר השניה לפני שאנו עולים למעונות. דום מחליפה בגדים בשלי והיא נראת כאילו היא עומדת לרצוח מישהו.

"שמעתי על המשחק," אני אומרת.

"10 נקודות!" היא קוראת. "10 נקודות מזורגגות זה ההבדל! אם רק השומר שלנו היה מסתכל על מה שהוא אמור לעשות במקום להסתכל על פיונה ג'ורדן אז אולי היינו מנצחים! סקורפיו בחיים לא יתן לי לחיות בשקט אחרי זה!"

אני מחייכת בסימפתיה לעברה, אבל אני בעצמי הרוסה מזה שלא ניצחנו. אף פעם לא הפסדנו לסלית'רין. למעשה, גריפינדור לא הפסידו בכלל מאז שג'יימס הפך לקפטן בשנה החמישית שלו.

המסיבה של הסלית'רינים התפשטה מהמרתפים במשך כל היום. זה נראה שהם חוגגים את העובדה שהם סוף סוף ניצחו את גריפינדור אחרי כמעט 6 שנים של הפסדים להם. בארוחת הערב, הסלית'רינים מקשטים את האולם הגדול עם סרטים ירוקים (אפשר לחשוב שזה אליפות גביע הבתים או משהו!) ושרו שירים טיפשיים, שמהללים את אל' כאילו הוא האל שלהם.

פוטר פוטר פוטר

אוי אוי אוי!

כמה מקורי. ג'יימס נראה כאילו הוא עומד לרצוח מישהו ואפילו יותר נגעל מהעובדה שלילי יושבת בשולחן סלית'רין עם לורקן. דום יושבת לידי והיא נראת עצבנית בדיוק כמו ג'יימס-היא לא דיברה עם מאלפוי בכלל.

קדימה הבנים בירוק, קדימה הבנים בירוק

"אם הם לא יסתמו עכשיו," דום ממלמלת, "אני אטיל קללת אבדה קדברה על שולחן סלית'רין ולא אכפת לי בשיט במי זה יפגע!"

"אני חושבת שאנחנו צריכים להחביא פצצה-את יודעת, כדי למחוק את כולם שם," אני אומרת.

פוטר הוא המלך שלנו!

פוטר הוא המלך שלנו!

הוא תמיד קולע את הקואופל!

פוטר הוא המלך שלנו!

זה השיר שלי!" אני מוחה, נגעלת מהעובדה שהסלית'רינים גנבו אותו.

"האמת היא שזה השיר של אבא שלך," ג'יימס אומר. "והסלית'רינים הם אלו שהמציאו את זה-ברור שכוונתם הייתה להעליב אותו."

סלית'רין שולטים!

גריפינדור כלים!
מאלפוי תפס את הסניץ'

וג'יימס הוא סתם בי-- (במקורי זה bitch-ונקטע באמצע-אבל לא מצאתי מילה אחרת שתתחרז במקום,אז שתדעו שהמילה פה זה ביצ') 

ג'יימס זורק את ספר האסטרונומיה שלו על תלמיד גדול בשנה השביעית מסלית'רין וזה פוגע לו בדיוק בין העיניים-אגדה.

2,4,6,8

את מי אנחנו מעריכים?

לא את האריות!

לא את האריות!

 הם כל כך גרועים, אף פעם לא מנצחים

כי אנחנו סלית'רין האלופים!

 "אנחנו מנצחים אותם בכל פעם אחרת שאנחנו משחקים!!" אני קוראת

דום מחזיקה בעוצמה את המזלג שלה והיא נראת כאילו היא עומדת לזרוק את זה בכל רגע. אלא אם אני יעצור אותה.

"קדימה," אני אומרת. "בואו נחזור לחדר המועדון."

פוטר אגדי אחד

יש רק פוטר אגדי אחד

פוטר אגדי אחד

יש רק פוטר אגדי אחד

דום, ג'יימס ואני עוזבים את האולם הגדול לפני שאנחנו אפילו מדיימים את האוכל. הסלית'רינים מזמרים ומלגלגים כשג'יימס עוזב את האולם, אבל לפני שהוא עוזב, הוא מכוון את השרביט שלו אל עבר הפוסטרים והסרטים. הם קודם קראו "ההצלחה של הנחש!" ו"סלית'רין הם הכי טובים". עכשיו הם אומרים "הנחשים הם חראות" ו"סלית'רין הם פרחחים". אני יודעת שהוא לא היה צריך לתת להם את הסיפוק, אבל זה די מצחיק שאף אחד לא יכול לשנות את הכתוב בחזרה.

אני וג'יימס שוכחים את הריב הקטנוני שלנו לזמן מה כשאנו מאחדים את השנאה שלנו כלפי כל דבר שקשור לסלית'רין. דום כועסת באופן שווה.

"ממזרים יהירים!" ג'יימס צועק ובועט בכורסא בחדר המועדון. "אני מתבייש להגיד שאח שלי הוא הקפטן שלהם!"

"אני שונאת אותם," דום כמעט צועקת. "אני שונאת כל אחד ואחד מהם!"

"אני יודעת," אני מסכימה. "אני מתכוונת, הם ניצחו במשחק גרוע פעם אחת-"

"עם 10 נקודות קטנות ומסכנות יותר!" ג'יימס קורא.

"עם הובלה של 10 נקודות!" אני ממשיכה. "והם מתנהגים כאילו הבית ספר שלהם!"

דום צונחת לכורסא שג'יימס בדיוק בעט בה ואני ישבתי עם רגליים משוכלות על הרצפה ליד האח. לכולנו יש מבט דומה של גועל על הפנים.

"אם חושבים על זה באופן הגיוני," אני אומרת אחרי כמה דקות, "עדיין יש לנו סיכוי טוב לנצח."

"לא, אין לנו," ג'יימס אומר באומללות.

"יש לנו!" אני מתעקשת. "אם סלית'רין יפסידו לרייבנקלו במשחק הבא ואנחנו ננצח את האפלפאף--"

"כן, אבל אנחנו לא ננצח את האפלפאף," אומר ג'יימס.

"זאת גישה נורא תבוסתנית!" אני אומרת בכעס.

"הוא מתכוון...אנחנו לא יכולים לנצח בלעדייך, רוז," אומרת דום.

"מה? ברור שאתם יכולים לנצח בלעדיי!" אני קוראת. "הייתי רק השומרת-והייתי גרועה בזה!"

"היית שומרת מצויינת-אחת השחקניות הכי טובות שלנו," ג'יימס אומר ברצינות. "קרמייקל הוא זבל בהשוואה אלייך. הוא הסיבה שהפסדנו בקרב הטיפשי."

אנו משתתקים שוב. אני מרגישה כאילו אני אחראית באופן חלקי על ההפסד של גריפינדור.

"טוב אז אתה יודע מה אתה צריך לעשות, ג'יי," אני אומרת והוא מסתכל עליי בציפיה. "אתה צריך להכניס את השומר של סלית'רין להריון."

דום מעווה את פניה בגועל.

"ראית את הנרייטה פלינט רוז, נכון?" דום שואלת בגועל, אבל חצי צוחקת.

"בטח מישהו הפיל אותה על הפרצוף כשהיא הייתה תינוקת," ג'יימס אומר.

"ברצינות," אני צוחקת, "אני מכירה שומרת טובה, אפילו אם היא אף פעם לא שיחקה בקבוצה לפני."

"מי?" שואל ג'יימס.

"לילי."

דום וג'יימס מסתכלים אחד על השניה בספקנות.

"לילי?" ג'יימס מלגלג, גבותיו מתרוממות. "לילי אחותי הקטנה?"

"אוקיי, אני יודעת שהיא אולי לא מראה את זה, אבל היא שחקנית טובה," אני מתעקשת. "אני אומרת לך, כשהיינו ילדים היינו משחקות עם אבא ודוד הארי כל הזמן-היא אפילו יותר טובה ממני."

ג'יימס שוקל את זה.

"היא לא תעשה את זה," דום אומרת.

"למה לא?"

"היא אפילו לא תלך לבחינות," היא אומרת. "ביקשתי ממנה לנסות מלא פעמים."

"זה בגלל שהיא פוחדת שג'יימס ופרד יצחקו עליה," אני אומרת לה. "אני אוודא שהיא תגיע לאימון הבא."

אנחנו שומעים קולות מגיעים דרך החור שבתמונה, ולילי הראשונה שנכנסת לשדה הראיה, מחזיקה ידיים עם לורקן. דום ואני מחייכות אחת לשניה, אבל ג'יימס קופא. לורקן נראה מבועת לגמרי ממבט המוות של ג'יימס. ואז הפנים של ג'יימס משתנות מכועסות לנגעלות בשניה, כשאחרי לילי ולורקן נכנסים אל ומאלפוי, מכוסים בצעיפים ירוקים ועדיין לובשים את מדי הקווידיץ' הירוקים שלהם.

"לילי," ג'יימס קורא," בואי הנה לרגע."

הוא נראה כועס, אבל לא חצי כועס כמו שלילי תהיה אם הוא יתווכח איתה ויעשה הצגה שלמה. היא משחררת את ידה מצידו של לורקן שנראה לחוץ לגמרי והלכת לג'יימס.

"מה לעזאזל הם עושים כאן?"

"אתה מתכוון לאח שלנו, החבר הכי טוב שלו, וחבר משפחה קרוב שלנו?" היא שואלת בקירות.

"אני מתכוון," הוא לוחש בכעס, "לסלית'רינים חלאות!"

או אלוהים-זה היה דבר לא נכון לומרץ

"אתה בלתי יאמןֱ!" לילי לוחשת בחזרה. "החלאות האלו היו חברים שלך עד שהפסדת במשחק קווידיץ' מטופש!"

"לילי, קווידיץ' זה לא מטופש-בואי לא נגיד דברים שאנחנו לא מתכוונים אליהם," אני אומרת. היא שולחת לי מבט רותח שדומה לשל אימה אז אני שותקת.

"תפסיק להיות כזה מפסיד גרוע!" לילי יורה לג'יימס. "זה רק משחק!"

"לא מגיע לך להיקרא פוטר!" ג'יימס צועק וקופץ ממושבו.

"הו ולך מגיע?" היא צווחת. "אתה אידיוט, ג'יימס! אבא אמר לנו מאז שהגענו להוגוורטס שסלית'רינים וגריפינדורים צריכים להסתדר ביחד או שעוד מלחמה יכולה להתרחש-והנה אתה מנסה לשמור על דעות קדומות ישנות בחיים! אתה מחליא אותי!"

אל ומאלפוי מפסיקים לזמר "קדימה הבנים בירוק!" בעקבות הצעקה של לילי. לורקן נראה כאילו הוא עומד להתעלף. הוא בוודאות למד את כלל ה"אל תעצבן את לילי פוטר". מאלפוי הולך לשבת על הידית של הכיסא של דום ושם את ידיו סביבה, אבל היא מעיפה את ידיו-מסתבר כקווידיץ' בא לפני אהבה. אני מנסה לדכא צחוק, אבל אני בטוחה שיש חיוך על פניי. מאלפוי רק נראה מרוגז.

לילי יוצאת בסערה מחדר המועדון, לורקן בעקבותיה. אל צוחק כמו מטורף (יש לי חשד קל שהוא שיכור. אלבוס סוורוס פוטר אף פעם לא היה שיכור, ככל שאני יודעת, במיוחד לא ב4 בצהריים.).

"אין סיכוי שהיא מצטרפת לקבוצה שלנו!" ג'יימס נוהם לעבר חור הדיוקן, למרות שלילי כבר לא שם. ג'יימס יורה לעבר אל ומאלפוי מבט מלוכלך מאוד והולך בסערה אל המעונות שלו, טורק את הדלת מאחוריו.

"יש אנשים שהם מפסידים גרועים," אל אומר, ומתיישב בכיסא שג'יימס בדיוק פינה.

"יש אנשים שהם אפילו מנצחים גרועים יותר," אני משיבה.

"מה לגבי הפעם שגריפינדור ניצחו בגביע--"

"איזה פעם?" אני קוטעת. "ניצחנו בגביע די הרבה."

"שנה שעברה," אל ממשיך. "כולכם לא שתקתם על זה במשך חודש, וגרמתם לכל צלחת קורנפלקס של כל אחד מסלית'רין לאיית עם הקורנפלקס 'סלאזאר היה נפוח' ו'סלית'רינים עפים כמו מוגלגים'."

"זה היה די מצחיק," דום צוחקת ואני מהנהנת בהסכמה.

"אל תדאג, אנחנו נעשה את אותו הדבר גם השנה," אני מחייכת.

וזה נכון-אני לא הולכת לתת לסלית'רין לנצח. אם אני אשמע עוד מזמור של סלית'רין, אני אשתגע.

אנחנו אלופים חבריי

ונמשיך לעוף עד הסוף...

ארגג לעזאזל.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

יאייייייי סוף סוף סיימתי לתרגם את הפרק!!

אני חייבת להגיד שהם ממש מעצבנים אותיייייי

כאילו, תחשבו על זה. הגריפינדורים מתנהגים אותו דבר-ואפילו יותר גרוע-כשהם מנצחים, אבל הם מתלוננים על סלית'רין שנהנים מהניצחון...זה כזה מעצבן. אבל, הו וול, נזרום עם זה.

לפני שאתם מתקדמים לפרק הבא תוודאו שקראתם את כל הפרק הזה ;)

ואם כבר מדברים על הפרק הבא, הנה הצצה לפרק ;)

"מה קרה?" הוא שואל, מסתכל על הבטן שלי, אותה אני עדיין אוחזת. "זה התינוק? לעזאזל, הוא מגיע עכשיו?"

אני מגלגלת את עיניי, לופתת את ידו, ומניחה אותה על הבטן שלי.

"אתה מרגיש את זה?" אני שואלת בהתרגשות.

הוא מושך בכתפיו ומסתכל עליי כאילו אני אדם משוגע.

"אממ, וויזלי, מה אני אמור ל--וואו! האם זה..היה.. התינוק בעט כרגע?"

הפרק הקודם		הפרק הבא