יומנו של רידל

אנחנו בחממה עם תלמידי ריינבקלו. אנחנו לומדים בינתיים על אקוניטון, הידוע בתור חונק הזאב או בתור ברדס הנזיר, משהו כזה.

"הצמח הזה מסוכן במיוחד, " אומר פרופסור בירי. "וצריך להיזהר איתו מאוד. אם כי הוא רעיל במיוחד רק לזאבים או לאנשי זאב. וכן, " ממשיך, פונה אליי בלי שאני שם לב. "אני פונה אליך, רידל."

"אני מצטער, אדוני," אני אומר לפרופסור. "לא שמתי לב."

"בוא אליי אחרי השיעור, רידל."

אני מהנהן. השיעור נגמר במהירות רבה כל כך למי שמפחד מהמורה שלו.

אבל פרופסור בירי לא קשוח כלל. הוא מזמן אותי אליו אחרי השיעור.

"מה קרה לך, רידל? בדרך כלל אתה מרוכז בשיעורים שלי. יותר נכון, בכל השיעורים." 

" סתם, אדוני... סתם חשבתי על משהו, פרופסור."

"או על מישהי?"

"על מה אתה מדבר, פרופסור?"

"טום, לא שזה מענייני ואני גם די בטוח שלא מרשותי לדבר על זה, אבל ראיתי את המבט בעיניים שלך. היה לי כזה פעם, כשהייתי בשנתך."

אני מובך כל כך. אין לי מה להגיד.

"זה בסדר, רידל. טוב, לך לך. שלא תאחר לשיעור שלך."

השיעור הבא זה עם פרופסור בינס. נחשו מה, לפני שבועיים, הוא נהפך לרוח רפאים. המנהל אוסר לדבר על זה.

הוא רץ לכיתה ונותן לפרופסור את האישור שאיחרתי מפרופסור בירי. הוא זורק את האישור לפח ואומר לי לשבת. רמולוס שמר לי מקום, אני מימינו ואוליבר, שישן דרך אגב, מימיני גם כן.

"אז, ציד מכשפות התחיל במאה ה-15, " אומר. רמולוס כותב במרץ, אדגר ואוליבר מנמנמים ואני רק כותב. לא מתלהב מציג המכשפות כמו רמולוס כמובן, לא כזה עצלן כמו כל שאר התלמידים בשיעור. פטריק סלמנדרה דופק את הראש בקיר ואני מתחיל לפהק.

בדרך כלל אני תלמיד מוצלח, מקום שני בכיתה. מקום ראשון כמובן זה רמולוס מאלפוי. אין מצב בחיים שאוכל לעקוף אותו. 
איידן וטומי, התאומים, נראים ירוקים למדי. הם מקיאים על השולחן, על כל ספריהם החדשים. הבנות שיושבות מולם צורחות, ולדעתי הן מתחילות לבכות. 
"רידל, קח את הריידרים למרפאה, בבקשה." אומר פרופסור בינס. עיניו לא סוטות מהלוח ואני עושה כדבריו. אני לוקח אותם למרפאה. הדלת הגדולה נפתחת בקושי, בגלל התאומים (שלא שוקלים מעט) נשענים עליי.
"בואו, חבר'ה, " האחות רצה אלינו ולוקחת אותם למיטות.
"אה, טום?" שואלת האחות.
"כן?"
"אתה… אתה יכול לטפל בהם לבינתיים? המנהל רוצה שאטפל במשהו. "
"ברור."
"וגם, אם אתה יכול, תעשה פה סיבוב. יש עוד כמה חולים."
אני מהנהן ברצון - אני 'מפספס' שיעור תולדות הקסם.
היא משאירה לי אישור ואני מטפל באחים. אני משקה אותם באיזה שיקוי שעל הדלפק. הם נרדמים. יש להם חום ואני של להם מגבת רטובה על המצח, כך שירגישו טוב יותר.
הבא בתור זה איזה הפלפאפי בשנה ראשון. הוא מקיא חלזונות. אני נותן לו לשתות משהו והוא מפסיק להקיא, אבל עכשיו כואב לו הראש. אני נותן לו לשתות כוס מים והוא נרדם, מכוסה שמיכה עבה.
הבאה בתור זו… זו מרי!
"היי, מרי," אני לוחש לה, עיניה חצי פקוחות. "מה קרה?"

"סתם, לא רציני. "

"מרי."

"התעלפתי באימון קווידיץ'."

"מה? זה כן משהו! את יודעת כמה קר בחוץ, ועוד בגובה של קווידיץ' – "

מבטה משתיק אותי.

"אני בטח חופר. " אני מחייך במבוכה.

"לא, דווקא כיף לי לשמוע על תיאורית דלקת הריאות שלך. "

אנחנו שותקים לרגע. אני מתחיל לדבר.

"אני מניח שחשבת על משהו במבט שכזה."

"כן... חשבתי על הנשיקה, טום."

אני מסמיק. "זה היה בטעות. להט הרגע, מרי."

"בדיוק מה שחשבתי! "

זו באמת הייתה טעות איומה, להתנשק עם מרי. כנראה שהייתי צריך חבר שיבין מה עובר עליי בתקופה האחרונה בבית היתומים. שכל חבריי גילו אני קוסם הם דיברו איתי, ממש כל הבית. אך אז הכריחו אותי לעשות קסמים, ואני ואם הבית לא הסכמנו. מאז לא מדברים איתי כלל.

"טוב, אז מה דעתך להישאר חברים?" היא שואלת אותי.

"מה זאת אומרת?"

"חברים לכל החיים, טום. לכל החיים, עד הסוף. אני אהיה שם ואתה תהיה שם גם. החבר הכי טוב שלי. "

"אבל ג'יימסון הוא לא חברך הטוב ביותר?"

"הוא החבר שלי. אתה יודע, במובן אחר. אבל חבר כמוך הוא לא יהיה. "

"תודה, " אני משיב. הפעם, אין יותר לחיים סמוקות או מצבים מביכים. לא, רק חברים טובים.

"אז סיכמנו."

"סיכמנו. " אני מסכים איתה ומחייך. "אז אפשר להמשיך את התיאוריה שלי?"

היא צוחקת. "בבקשה. "

"טוב... "

אני מדבר איתה לפחות עשרים דקות, עובר בין עוד כמה תלמידים גריפינדורים וריינבקלואים – בודק מה שלומם ומטפל בהם (אחר כך הם מרגישים יותר טוב ומשתחררים) – ואז חוזר לפטפט עם מרי.

השעה נגמרת ונשמע צלצול.

מרי קמה ממיטתה וכך גם התאומים, כנראה שטיפלתי בהם טוב. אנחנו צוחקים לנו עד הגעתינו למסדרון. היא הולכת לחבריה ואני לחבריי.

הפרק הקודם		הפרק הבא