תיכון דשנר

ישבתי בכיסא, שמולי אדם שמנמן, בעל שיער עם בלורית, זיפים. הלא זה פרופסור סלגהורן.

"איחרת לשיעור, העלמה גריפין.” אמר, אך לא בחומרה, כמו המורים האחרים שהיו לי בכיתה ט'.

"שוחחתי עם פרופסור דמבלדור, אדוני.” עניתי בביטחון עצמי עצום, פתחתי את הספר שהיה מונח לי על השולחן (אני חייבת תודה להרמיוני) ושפכתי כמה מרכיבים אל הקדרה השחורה והדי בינונית שישבה לצידי.

"שכחתי, נכון,” מלמל לעצמן בחיוך כעוס. "המשיכו, תלמידים.”

"הוסף שלושה עשבי פיל לקדרה (שנקטפו בליל ירח מלא).הוסף שני צרורות של יבלית לקדרה. ערבב 3 פעמים, עם כיוון השעון. הנף שרביטך ותן לשיקוי להתבשל במשך 80 דקות (בקדרת בדיל. בקדרת פליז רק 68 דקות, ובקדרת נחושת רק 60)."
אני ניחשתי שהקדרה שלח הייתה קדרת נחושת, כי היה לה צבע של נחושת. אז שעה.

"הוסף 4 עלוקות לקדרה.קח 2 כפות של כנפי שפריריות, רסק אותן עד שתתקבל אבקה דקה, והוסף שני קמצוצים מן האבקה לקדרה. חמם במשך 30 שניות בעוצמה נמוכה. הנף בשרביטך כדי להשלים שלב זה של השיקוי."
טוב, השלמתי שני שלבים בסך הכל. איזה מזל ששיעור שיקויים הוא שיעור כפול. ואז, ארוחת עשר...

הוסף 3 רצועות עור של בומסלנג לקדרה. קח קרן אחת של דו-קרן, רסק עד שתתקבל אבקה דקה, והוסף קמצוץ אחד מן האבקה לקדרה. חמם במשך 20 שניות בעוצמה גבוהה. הנף בשרביטך ותן לשיקוי להתבשל במשך 18 שעות."
18 שעות? סליחה? 
"טוב, מי שסיים את השלב השלישי, שיחכה 24 שעות. או 18, למי שיש קדרת נחושת.” אמר הפרופסור, עדיין מבולבל.
"לכולנו יש, פרופסור.” אמרה לונה בקול חולמני. אז היא טיפוס כזה של אנשים. אני אחבב אותה.
"טוב, אז כולכם סיימתם, תלמידים?”
"כן, פרופסור.” ענתה הרמיוני ויצאה מהכיתה. רון והארי יצאו מהכיתה אחריה, ואני וטובי וסאם אחריהם.
"אז, תגידי,” לחשתי לסאם. "רון והרמיוני חברים?”
"לא, ברור שלא!” צחקה סאם. "הם באמת לא חברים. הנשיקה בלחי הייתה בצחוק,”
"באמת?” שאלתי בהתפלאות.
"כן, באמת,” הנהנה סאם. ידעתי שהיא לא מדברת בציניות, אלא מדברת על-אמת. "אני גוועת מרעב, מאדי, את יכולה לסתום ת'פה ולתת לי להוביל אותך לאולם?”
"מה יש באולם?” שאלתי, מבולבלת.
"ארוחת בוקר, אולי…” גלגלה סאם את עיניה והובילה אותנו לאולם שמתחת לקרקע.
עמדו שם 4 שולחנות, מחוברים כריבוע ענקי. אנחנו ישבנו בשולחן המערבי, והארי, רון והרמיוני ישבו קצת רחוק מאיתנו, ליד נוויל ודין תומאס. 

אנחנו ישבנו ליד נער בעל שיער שחור ופרוע, לבוש מעיל שחור-אדום וג׳ינס שחור, ומישהי שבכלל לא דומה לו, בעלת שיער לבן, חלק וארוך ועיניה כחולות ובהירות. בעוד שהעיניים של הנער הרוטן בצבע ירוק.

"היי.” איחלה אותנו הנערה לשלום. ישבנו מולם.

"היי,” חייך טובי ונגס במלפפון. הנער הממורמר לא ענה.

"אחלה תסרוקת.” כחכחה סאם בגרונה ואני חייכתי.

"מה שתגידי,” גלגל הנער את עיניו ונגס בבייקון.

"תגיד משהו, יאנג,” נזפה בו הנערה. "היא היחידה שהחמיאה לתסרוקת המזעזעת שלך!”

"תעזבי אותי, יין!” הוא השיב לה בכעס. "אולי את אחותי-”

"הגדולה ממך בחמש דקות-”

"אבל את לא יכולה לשלוט בי, בסדר? מעצבנת!”

"קרצייה! אני לא מאמינה שאתה אח שלי!”

טובי ואני חייכנו בינינו לבין עצמינו, אך סאם צחקה בקול.

"מה יש לכם, שניכם?”

"אני מצטערת על קבלת הפנים,” היא הסתכלה בנער ונשפה. "אני יין. אחותו של יאנג, האידיוט הזה שפה,”

"אוי, תסתמי את הפה,” הוא נאנח. "ולפני שאתם מתלהבים, טסים לשמיים בטיל וצורחים 'יואו, איזה מגניב', אז כן: אני יאנג, מ"הם כמו יין ויאנג", וזאת יין, ” הוא המשיך וחיקה חיקוי. "האחות הכי מושלמת שמישהו אי פעם יכול לבקש...”

"כאילו שאתה טוב יותר, מרדן מתבגר שכמוך,” ענתה לו בעוקצנות והניחה את כוס התה על פיה, בעוד שהוא שתה קפה. "לפחות אני לומדת.”

יאנג הסמיק וענה. "לפחות לי יש חיים...” מלמל. יין מיהרה לבלוע את התה שלה וכעסה.

"בטח, תזכיר לי מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאת למסיבה? אה, כן, אף פעם!”

"לא, ואת!”

"חבר'ה! ” הרגעתי את המהומה שהתרחשה. הם נרגעו ונשמו עמוק. "להירגע, טוב? הבנו מי אתם.”

"יופי.” צייץ טובי. "כי הנה בא מאלפוי...”

הפרק הקודם		הפרק הבא