מחנה החצויים?!

בבוקר נכנסתי למרפאה ודיברתי עם ניקו. "היי אחי, מה קורה?" שאלתי.

"הכל בסדר עם אתה מחשיב את זה שאני חבול בכל הגוף ושתקפו אותי צבא של יצורים שאני לא יודע מה הם."

"רגע אחד למה אתה מתכוון בזה שאתה לא יודע מה הם?!" שאלתי בדאגה.

"באמת יש לך אצות במקום מוח נכון? אני מתכוון שאני לא יודע מה הם!" הוא ענה ברטינה.

"אוקיי אוקיי תרגיע. לא התכוונתי לעצבן אותך." 

ואז ישבנו בשתיקה כמה דקות. זה היה השקט שלפני הסערה.

הייזל נכנסה בוכה למרפאה.

"חבר'ה הגיע הזמן." אמרה בדרמטיות.

"הזמן למה?" שאלתי בתמיהה.

"ללוויה." אמרה שוב בדרמטיות.

"ועל איזה לוויה אנחנו מדברים בדיוק?" שאלתי בבלבול.

"וואו האצות במוח שלך ממש גדולות אה? של ליאו חתיכת אידיוט!" אמר ניקו ברטינה.

'וואו מה פרסי עשה לו שהוא ממש עוין ככה אה?'

"אה נכון כנראה לא זכרתי כי איבדתי 24 שעות מהחיים שלי אידיוט!" עניתי בזעם לא מוסבר.

ניקו הסתכל עליי במבט כמו של כלבלב מפוחד.

"סליחה אני פשוט מבולבל אני לא זוכר 24 שעות מהחיים שלי." עניתי בהתנצלות.

"זה בסדר." למרות שידעתי שזה לא בסדר.

'וואו אני בטח משחק את פרסי ממש טוב אם הם לא חושדים.'

הלכתי בחזרה לביתן 3 ולבשתי טוקסידו, כשסיימתי להתלבש הסתכלתי מאחוריי וראיתי את רייצ'ל.

"רייצ'ל היי מה נשמע?" אמרתי במבוכה.

"אוקיי מספיק עם המשחקים!" אמרה באיום. "איפה פרסי ומה עשית לו?"

"על מה את מדברת?" שאלתי. "הרי אני פרסי."

"תגיד לי משהו שרק פרסי היה יכול לדעת." אמרה כאתגר.

"אוקיי תשאלי אותי שאלה." אמרתי כהיענות לאתגר.

"מי הייתה המפלצת הראשונה שתקפה אותי ואת פרסי?" שאלה.

"השלדים של אטלס." עניתי בסיפוק.

"אוקיי אתה טוב יותר מדי טוב. עוד שאלה אחת."

"מתי התנשקת בפעם הראשונה ועם מי?"

"עם אנבת' בפעם הראשונה שנכנסו למצודת אותיריס."

"הו" ענתה במבוכה. כנראה חשבה שאיתה התנשק בפעם הראשונה.

"סליחה פרסי פשוט התנהגת שונה מהרגיל."

"זה בסדר התנהגתי מוזר כי הייתי מבולבל איבדתי 24 שעות מהחיים שלי ואני לא יודע למה."

"סליחה שוב פשוט בבקשה אל תספר לאף אחד זה היה פשוט פאדיחה."

"אוקיי." עניתי בהבטחה.

היא יצאה מהביתן. אני חושב שהיא לא ממש תעזוב את זה בקרוב.

הייתה זאת שעת אחר הצהריים.

הם עמדו מסביב למדורה גדולה שבתוכה היו תכריכים רקומים פטיש בוער וילד על דרקון.

כולם בכו אפילו פרנק. אפילו אני בכיתי קצת אין לי שמץ של מושג למה.

לפתע באמצע כל הבכי הופיעו זיקוקים.

והזיקוקים יצרו את פניו של ליאו קורץ.

המבט המופתע על פניהם של כולם סימן שאף אחד לא תכנן את זה.

לפתע פניו הזיקוקיים של ליאו החלו לזוז ולדבר.

"או כבר להיפרד לשלום מליאו המת?"

"איזו מין בדיחה חולנית זו?!" צעק ג'ייסון המדוכא.

"הו זאת לא בדיחה ילד ברק!" הוא אמר במיסתוריות. "כי אני עדיין חי!" צעק הליאו הזיקוקי.

ואז ליאו יצא מהעצים והליאו הזיקוקי התפוגג.

"הו נפלאות מרפא הרופאים, הדבר הזה עשה לעור שלי רק טוב!"

מקווה שזה לא מהר מידי ושההסבר הקודם מספק לכם תשובות תנו ביקורות בונות אני לא נעלב בקלות ותזכרו אני בן.

הפרק הקודם		הפרק הבא