עוד פעם אחת

פרד ערך לה שולחן קטן ועליו כל טוב. צלחות מזהב ועליהן נתחי בשר, סלט ירקות צבעוני, קנקני מיץ קרים, סכ"ום מכסף, כיסאות גבוהים וכמובן- כמו בכל דייט, נרות. והמפה הייתה בצבע לבן מבריק. 

"פרד- אין לי מה להגיד." הרמיוני אמרה כשהיא מופתעת. 

"הרמיוני, כל זה בשבילנו." אמר לה פרד והזיז את הכיסא בשביל שתשב. 

"תודה רבה." היא אמרה בשמחה. אף אחד לא העניק לה דבר כזה. בטח ובטח שלא רון.
--- 

(הערת הכותבת- רק לשנייה נקודת מבטו של רון.) 

"הארי, איפה הרמיוני?" שאל רון בדאגה. 

"בדייט, שכחת?" 

"כן, אבל-" 

"אתה מקנא, לא?" שאל הארי בחיוך. 

"אני דואג, זה הכל. היא יכולה לבחור לצאת עם מי שתרצה," שיקר רון. 

"אנחנו עשינו טעות, רון. לגבי שהסתובבנו עם מלרי וכל זה," אמר הארי בחצי חיוך. 

"לא. מלרי נחמדה ומתוקה, מה שהרמיוני לא." 

"איך אתה יכול להגיד את זה, חתיכת מטומטם?" התעצבן הארי. 

"כל השנים האלה, היא עזרה לנו וקידמה אותנו מבחינה לימודית, היא צודקת! היא כל כך צודקת! אנחנו זבלים שהסתובבנו עם מלרי ושיקרנו לה מאחורי גבה של הרמיוני. היא זו שעזרה לנו בשיקוי הפולימיצי כשרצינו לגלות מידע על חדר הסודות, היא זו שלימדה אותנו כמה דברים חשובים בחיים, והיא זו שאתה מאוהב בה, רון, אל תכחיש את זה. אבל כבר איבדנו אותה, זה לא משנה, כי לך יש את מלרי!" צעק הארי ויצא מהחדר בסערה.

עבר חום גוף חזק מאוד ברון, והוא הצטער לפתע על כל מה שעשה. הוא רצה לירות בעצמו, ומחה דמעות דקות בודדות מעיניו. 

---- 

כשנגמר זמן האיכות של פרד והרמיוני, היא הצטערה על כך. היא רצתה לבלות איתו, שוב ושוב. היא שכחה לגמרי מרון וזה הרגיש לה טוב. 

פרד והרמיוני היו קרובים, כל כך קרובים. להרמיוני היה פלאשבק של לפני כשלוש שעות. 
-


"עכשיו, לי יש דייט." היא אמרה כשפרצופה מורם למעלה כמו מלכה שקוראת כרזה. 

"אל תלכי, בבקשה." רון התחנן. 

"את חושבת שאני רוצה לאבד אותך?" הוא התחנן שוב. הם היו במרחק סנטימטר קטנטן אחד.

"ובכן, זה הצליח לך." 

"איבדת אותי." היא אמרה שוב והתרחקה.

"שניכם- אני מקווה בשבילכם שתמצאו חברה הכי טובה כמוני, כזו שרקחה לכם את השיקוי הפולימיצי הראשון, שהלכה איתכם לכל הרפתקה והרפתקה. לפחות היא יפה, לא?" הרמיוני שאלה בנימה סרקסטית. 

"ביי." היא אמרה ועל פניהם הייתה הבעה של חרטה וצער. 
-- 

פרד נישק אותה, אבל? לא היו להרמיוני ניצוצות. פשוט לא היו לה. הנשיקה נמשכה ונמשכה, דקות על גבי דקות. לעזאזל, הוא מנשק טוב. למה אני לא מתאהבת בו? 
תנשקי חזרה! אמר קול בגופה. תנשקי חזרה, כפויית טובה שכמותך! צעק הקול חזק יותר.

הרמיוני כרכה את זרועותייה סביב פרד ונישקה חזרה. 

הוא הרים אותה, גבוה, והנשיקה עדיין נמשכה. הרמיוני התנתקה באיטיות כשעינייה עצומות עדיין. 

"פרד, אני מצטערת. אני- חייבת ללכת." אמרה הרמיוני באי נעימות ורצה.
----- 

יואו איתך, הרמיוני! מי עוד מאמץ את פרמיוני? אני יודעת שהפרק קצרצר, לכן אני אמשיך! 

הפרק הקודם		הפרק הבא