השמש שוקעת

אפולו

"ארטמיס, למה אלים מתעלמים הילדים שלהם?" שאל אפולו.

הוא התאמן איתה בירייה בחץ וקשת ביער, אבל אף חץ לא הצליח לפגוע במטרה. שניהם שחררו את החצים שלהם בזמן שהשני ירה, כך שהחצים חצו לשניים את האחרים.

ארטמיס לבשה את הצורה האהובה עלייה, צורת הילדה בת ה-12. זאת שעטתה על עצמה בעיקר שהייתה בחברת הציידות שלה. אבל במקרה הזה המלוות שלה נשלחו לגייס בנות חדשות מכול קצוות ארצות הברית.

היא כמעט חייכה לשמע השאלה. "לפי התנסויות קודמות, אני יודעת שאינך הנבון באלים. אך בתור מה אתה שואל אותי? אין לי ילדים. שבועת בתולים נצחית, זה מעורר משהו בזכרונך?"

"כן, אני יודע, אבל למה את חושבת שהם שזה קורה?"

ארטמיס פרטה על המיתר של הקשת.

"אני מניחה שיש סיבה לכך, ייתכן שזה קורה כדי לשמור על הגבולות בין עולם האלים לעולם בני התמותה. אם הורים אולימפיים יבקרו את ילדיהם פעמים רבות מידי, החצויים עלולים להרגיש פחות כבוד כלפי האלים. זאוס אף פעם לא ייתן שזה יקרה. הוא הרי רצה לחזור לדפוסי העולם העתיק אחרי הבושה שחווה במלחמה נגד קרונוס. יש לנו מגבלות, אפולו. שאיננו אחראים עליהם."

היא עצמה את העיניים לכמה שניות ואחר כך המשיכה לירות על עלים אקראיים שנשרו מהעצים.

הוא רצה לשאול אותה אם היא מתכוונת לציידות, ולהגיד לה שזה לא אשמתה שפיבי ורבות אחרות נהרגו. אבל ידע את התשובה.

"אינני מבינה מדוע אתה חושב בקדרות כזאת.

הצלחת לשכנע את ארס להסכים לרעיון שלך. ובנוסף על כך, אל המוות בכבודו ובעצמו פנה אליך בבקשה להצטרף לתוכנית שלנו, איך עשית זאת?" שמחה והתלהבות אמיתיים היו בקולה.

הוא ירה חץ ושיחרר שבריר שנייה אחריו חץ נוסף שחצה את החץ הראשון.

"את יודעת, כרגיל רעיונות נובעים ממני כמו ממעיין."

הוא השתהה כמה שניות, אבל ידע שאם לא ישאל האשמה תרדוף אותו הרבה זמן.

"תגידי... אני זוכר שאמרת לי שיש לאמזונות בעיה בגלל המלכה שלהן. היילה, נכון? מה קרה לה?"

"אני לא יכולה להיות בטוחה שזה קרה כך לחלוטין, אך לפי רסיסי סיפורים ששמעתי, אריון נלחם נגדה ונגד אחותה הצעירה. כשהוציאו את אחותה משדה הקרב, היילה זימנה את כוחם של כול דורי השושלת שלה כדי להרחיק את אריון."

לפי העצירה הדרמטית של הדיבור, הוא ניחש שזה לא נגמר טוב.

"ו...?" שאל.

היא נענעה בראשה. "אינני יודעת. תאליה סיפרה לי שלאחר שחזרה לציידות, אחת מהאמזונות ששרדו אמרה להן להסתלק."

"זהו?"

"האמזונות הן חבורה בפני עצמה, אני לא אחראית עליהן. גם לא הציידות שלי. אם יש להן בעיות, הן יכולות לפתור אותן בעצמן."

אפולו התיישב על הקרקע וניסה לחשוב.

למה עניינים של בנות תמותה, ועוד פמיניסטיות, מפריעים לו. וגם למה הוא הרגיש צורך למצוא תשובה לשאלה של הנערה הרומאית. בדרך כלל אלים לא מודים בכך שאינם יודעים משהו. אבל היה בה קשיחות, כאילו היא ראתה הכול ואי אפשר לעבוד עליה. הגישה שלה גרמה לו להיות כנה, בין אם הוא רוצה ובין אם לא.

ומה שהכי גרם לו לרצות למצוא תשובה, הייתה האכזבה שהשלטה על הקול שלה רק למשפט אחד.

"להיכן אתה הולך?" אחותו שאלה כשקם על רגליו והוציא את המפתחות לשמש שלו.

אופנוע אדום עז עם פסים כתומים וצהובים  התגשם באור בוהק עד כאב לצידו.

תווית של 'Dam hot' הייתה מודבקת על הלוח האחורי. בזמנו זה נראה רעיון גאוני.

אפולו עלה על כלי הרכב שחרך את הצמחייה הקרובה.

"את יודעת... להחזיר חוב." הוא סובב את המפתח והמנוע רעם.

שקט.

אפולו דומם את רעש האופנוע כשרכב מעל מחנה יופיטר.

הדממה הייתה כול כך משונה לו יחסית לרעש הבלתי פוסק שסבב אותו והמתח שטרד את מנוחתו.

אורות תאורת רחוב נצצו מרומא החדשה, מידי פעם נביחות כלב מפרות את הדממה.

מהאיזור הצבאי... אפילו הנחירות שניסרו את הלילה נדמו בעלות הרמוניה מסוימת.

הוא נחת על הדשא בקול גריסה, ונדמה לו ששמעו את הצליל לאורך קילומטרים. הוא קיווה שזה רק מחשבה, כי ידע שישנם שומרים שמפטרלים במחנה. גם אם אין לו בעיה בלחימה, לא כדאי שידעו שאל היה במקום.

הוא לחץ על המפתחות והאופנוע הבהב ונעלם.

אפולו שם את הקפוצ'ון על ראשו, היה חם מידי בשביל בן תמותה ללבוש בגדים ארוכים, אבל דברים כמו טמפרטורה לא משפיעים על בני אלמוות.

הוא ידע בעקיפין איפה נמצאים מגורי הפראיטורים, אבל בפעם האחרונה שהפתיע את ריינה, היא הצמידה לו סכין לגרון.

בחורה איכותית.

עד כמה זה רעיון טוב להעיר אותה בשביל לענות לשאלה שלה וכדי לספר לה שיכול מאוד להיות שגלגולים קודמים מהמשפחה שלהם השתלטו על אחותה הגדולה?

הוא הפסיק ללכת לרגע וכיווץ את הגבות. וואו זאת הייתה מחשבה ממש ארוכה, ממתי התחלתי לחשוב ברצינות כזאת?

גוף כהה חצה את החושך במהירות, אך קול הצעדים כמעט לא נשמע.

במבט שני אפולו ראה שזאת בחורה עם אוזניות שרצה. הוא שמע את הנשימות שלה. הן היו מתונות, כמעט כאילו היא לא עושה פעילות גופנית.

כנראה שהרגישה שמישהו צופה בה והעיפה מבט לכיוונו.

המהירות שלה התפוגגה להליכה. הוא תהה אם זה יראה חשוד מידי להיעלם סתם ככה.

היא התקרבה לעברו בזמן שחשב ופתאום אור פנס סינוור אותו בהפתעה שלא היה מוכן אליה.

"אחחח... שיט. שיט." הוא שיפשף את עיניו מתחיל לקלל בלטינית.

"אתה לא אמור להיות חסין לכך בהיותך אל השמש?" הבחורה שאלה.

בקול הבוגר שכבר היה לו מוכר, היה משהו שלא היה קודם, שעשוע.

"ריינה?"

"זאת שאלה רטורית, או...?"

הוא מיצמץ חזק בעיניו. "כן, זאת את."

היא כיבתה את הפנס. "מה אתה עושה פה בשתיים בלילה?"

הראייה שלו התחילה להתבהר. "מה את עושה פה בשתיים בלילה?"

היא גלגלה עיניים.

בחושך, היה קשה לשים לב איפה היא נמצאת. השיער השחור, העור הכהה, העיניים הכהות והבגדים הכהים, גרמו לה להשתלב באופן כמעט על טבעי בחשיכה, נתנו לה מאפיין שגרם לו להרגיש כאילו היא אינה חצויה, אלא אלה, כמוהו.

הוא ניסה להתמקד בבוהק של העיניים שלה.

"רצה, כמובן. עכשיו תענה בטובך, למה אתה כאן בשתיים בלילה."

"את ישנה מתי שהוא?"

"למה אתה כאן, לורד אפולו?"

לורד אפולו. גילוי כבוד מעניין ביחס לזה שלפני שנייה ירדה עליו. "דיברתי עם אחותי לגבי השאלה שלך..." הוא התחיל.

"דיאנה. אלת הציד הבתולה. אותה שאלת למה אלים מתעלמים מהילדים שלהם."

הוא קיווה שהעיניים שלו ננעצות בקוצר רוח בעיניים שלה, ולא סתם באוויר.

הוא סיפר לה מה דיאנה אמרה, מידי פעם ריינה אמרה לו להחליש את הקול, וכשסיים שניהם שתקו.

"טוב... אני מאוד מודה לך שזכרת את השאלה שלי והקדשת זמן לזה, אבל אני עוד כמה שעות צריכה להיות שוב ערה, אז... להתראות."

הקול שלה היה עצור, רגוע ושקט. היא פנתה ללכת, והוא תפס לה את היד.

היא נרתעה ממנו וניסתה למשוך את זרועה בכוח.

"מה אתה עושה?!" הקול שלה היה רם בלחישה.

"תתנהגי פעם אחת בחיים שלך כמו נערה בת 16 ותגידי מה את חושבת. לא את דברי הנימוס הנוקשים שהרומאים לימדו אותך." הקול שלו היה יותר מעוצבן ממה שתכנן.

הציפורניים של ריינה ננעצו ביד שלו עד הבשר.

עזבו כלי נשק, הבחורה הזאת היא אוסף של סכינים מהלכים.

הוא משך את הזרוע שלו, פולט קללות נוספות בלטינית.

הנימה שלה שקטה פעם נוספת.

"אינך יכול לומר זאת עליי. אתה לא מכיר אותי."

"ואיכשהו אני צודק, נכון?"

היא שתקה, וזה היה הדממה הכי כבדה שאפולו חש בכול חייו הארוכים.

"ברומא התנהג כרומאי," אמרה בפשטות, ובוהק עינייה נעלם.

"אבל את עדיין עצמך. נכון, אני לא מכיר אותך, אבל כבר עכשיו אני יודע שאת הולכת לפי החוקים, אך עדיין שומרת על העקרונות שלך."

רוח התחילה לנשוב והשיער הארוך שלה הצליף בפניה ובפניו.

"לכול חצוי יש בעיות עם ההורה האולימפי שלו, זה ברור מאל-" הוא התחיל לנסות להתנצל, אבל היא קטעה אותו.

"הייתי רוצה לראות אותה," נשמע שקשה לה להודות בזה. "רק פעם אחת לשמוע את הקול שלה, לבדוק אם אני באמת דומה לה כמו שאבא שלי כול הזמן אמר. הוא אמר רק לי שאני דומה לאימא, אף פעם לא להיילה. למרות שאנו נראות...נראות אותו הדבר."

הקול שלה נשבר מעט בסוף המשפט, והמילים היו חנוקות.

אפולו מעט התרחק ממנה והסיט את מבטו, הילדה הזאת לא הולכת להתחיל לבכות, נכון?

"את דומה לה. לאימא שלך," הוא מילמל, כמעט לעצמו.

עוד פעם, העיניים שלה היו בלתי קריאות. ובכלל לא היו בהן דמעות כפי שחשש.

"אני צריך ללכת."

היא עצמה עיניים. "אני יודעת."

התשובה שלה הפתיעה אותו, "אז... להתראות."

הוא התחיל לזהור, בתחושה מוזרה שזה לא הסוף.

הפרק הקודם