חשבתם פעם על גיבורים...שהם גיבור אחד?

אוקי, אם לתאהבו פשוט תגידו ואשנה. אשמח לביקורת בונה (וגם למחמאות)

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"תעיר אותה חתיכת שרץ חסר תועלת" אמר קול אפל שנשמע כמדבר מהאוויר "אני מאוד מקווה בשבילך שזו באמת היא."                                                                                                                                       

"כן, כבודו, מיד כבודו." ענה קול חסר אונים.                                                                                              

צעדים נגררים נשמעו ברחבי החדר. והבזק גפרור נדלק האיר את פניה החיוורות. היא נראתה כה שלווה ורגועה.  שיער שחור עיטר את פניה היפות, ריסים ארוכים ודקים הבליטו את מראה העדין.

אך לו די בלהתקרב בכדי לראות סימני קרב: שיערה היה דבוק לפניה בזיעה, שריטה עמוקה ומדממת נגלתה מבעד לשכבות החבלים. בגדיה היו קרועים ומעלים צחנה. וסימנים כחולים כיסו את פניה.                                                                              

"דראקו, זה ייקח עוד הרבה זמן?"                                                                                                     

"סליחה אדוני. אבל אינך חושב שכאדי שלא נכאיב לה יותר? אני מתכוון, ז"א-"                                             

"ביקשתי הערות דראקו? או שאני זה שמחליט?"                                                                                    

"סליחה אדוני" אמר דראקו. ופנה לעבר הכיסא בו ישבה הדמות החיוורת. הוא כיוון אליה את שרביטו ומלמל לחש קצר. הדמות התנערה. ועיניה נפקחו לאט. עיניה היו בגוון טורקיז. ונראה כי אינה הסתגלה לחשכה שעטפה את החדר המחניק והקטן.                                                                                                                         

היא השתעלה שיעול צורמני. והחלה להיחנק מדמה שפלטה, לולא דראקו מיהר לנגב בשרוולו את זווית פיה ולנערה קלות.                                                                                                                                    

" היא יפיפייה דראקו, כול הכבוד. עכשיו חזור לביתך, ואל תעז להראות את פניך כאן אם לא אקרא לך. זה ברור לך? שאל וולדמורט בטון מאיים " אני רוצה לדבר עם החמודה שלנו" והשיר מבט בפעם הראשונה אליה. עיניו האדומות עוררו בה רצון עז להרביץ, להעניש, על הכול. על כך שהפריד אותה מחבריה, ומעולמה. וסגר אותה בחדר עלוב וקטן. לוקח כול יום מנה גדולה מדמה ומארס שיניה. תוך עינויים רבים כשהתנגדה.                      

"למה את כועסת אוצר שלי?" אמר וולדמורט כשדראקו יצא מן החדר. "תשמחי חמודה, בזכותך אני שוב חזרתי והרבה יותר חזק מהאידיוט. הילד שנשאר בחיים, מצפה לך הפתעה גדולה ביותר!                                       

הפרק הקודם		הפרק הבא