מתי אני יבין מה יש לי בדם???

היי,אני מצתערת מראש על השגיעות כתיב.יש לי דיסלקציה והפרעת קשב(אני רצינית) ואני בכול כוחי מנסה שלא ישימו לב בפנפיקים אבל שמים לב.

אם מישהוא יודעה איך משיגיעים בטע ,השמח לשמעו איך....

הפרק

למחרת מצאנו יציאה מהמבוך ושם נעצרנו.היציעה היתה ממש בשולי היער שבו גרתי.עשפתי קצת ענפים וניקו הבעיר מדורה.התחממנו מהגופות של אחד והשני, ומהמדורה.הוצאתי העספקה קטנה שתמיד היתה לי בתיק ,אכלנו והלכנו לישון  ביחד באותו שק שינה ,בוכים, אבל שמחים שיש  שיש את מי שאפשר לסמוך אליו..

למחרת התחלתנו ללכת ליער שבוא הצילה אותי ארטמיס...יצענו לעבר היער שהקרתי כול כך טוב, בדיוק אותו יער, יער שבו נעגתי לצוד,אותו יער שהוא הגן עלי מפני התייבשות.הראיתי את ניקו ,שלא היה רגיל ליערות מנסה לפלס דרך דרך שיח דוקרני,זה לא היה מראה נעים או מצחיק כמו שנשמע.הלכנו כול היום למעיין המים ההוא,וחנינו.החורף לא בדיוק לא עזר והקור העז גם לא בדיוק עזר.מזל שהיה לי שני סטים של מעילים וכפפות (את השני גנבתי),ואת הגנוב נתתני לניקו ולי השערתי את של ארטמיס,היתה לי תכושה שאת נמעיל של ארטמיס ניקו לא הרצה ללבוש.הקמנו אוהל.בזמן שניקו הבעיר מדורה (את  זה הוא ידע לעשות,איפה למד,אינני יודעת).צדתי שלוש ארנבות והודו בר.את הארנבות התחליתי לעשן כהספקה ואת ההודו בר צאלנו ואחלנו.

קרוב לשעות הערב של היום למחרת ,אני וניקו עספנו הספקה שהיתה מספיקה לארבעה אנשים לשבוע.כמובן שעשינו שטויות,פשוט ניסיתי לגרום לניקו להפסיק לחשוב ואל אחותו,ב סוף יום ניקו הודע לי ואני חיבקתי אותו.הינו הנחמה היחידה של אחד של השני.

***

שבוע לאחר שהינו ביער ,ניקו ואני ישבנו ליד המעיין ודיברנו עד שמעולת לידענו התחלילו להתחממם.30.40.50 יישר אני ידעתי מה לעשות , אבל ניקו ,שלא הבין מה קורה התסקל על  שני האורות הקרבים והבאים.תפסתי את ניקו המעופנט והסתתרנו מאחורי בול עץ ליד המעיין,שכמעט נשרף.לאחר שהזוהר דהה הסתקלנו על שני אנשים,אחד מהם היה לובש חולצות הוואי ומכנסי ברמודה, והשני היה חיוור כסיד,דומה לניקו בצורה מלחיצה ולבוש מגדים מרוחות.פסידון והאדס.רתחתי בתוכי ,לא על האדס,לשם שנינוי, אלה על פוסידון.

ניקו היה הראשון שיצא מהלם ,או כאס,היה קשה להבין את המבט על פניו."שנינו צריכים לדבר."שני האלים אמרו ,כל אחד לילדו.בלעתי רוק שמתי יד על סכין קטן בחוגרתי. הדבר היחיד שהיה לי להגנה.הקשת נשארה בתיק.

לא ראיתי או שמעתי מה אמר ניקו להאדס כי היו לי בעיות משלי .עמדתי מול אבי ,אבי שגירש אותי ,שכמעט הרג אותי, איבדתי כול נימוס והשיחה היתה בערך כזאת:

אני: מה אתה רוצה?

פסידון:באתי לומר סילחה.

אני:סליחה?!אתה רציני.אחרי שנתיים וחצי,שהברחתה אותי,כמעט הרגתה אותי,כמעט מתתי מעצב,התעלמתה מכול ההודעות שנסיתי לשלוח דרך הדמעות שבכיתי,ובסוף מי שמצילה אותי לא האבי "האהוב",אלה אלה שאני אפילו לא מקירה,ואז תפסו אותי הממשלל,וגם אם אמרתה לכירון שאני נמצאת חצויה בבית יתומים זה גם לא עזר,כי כול פעם פרסי ,ניסה להגן עלי כיאילו אני יצור שברירי שצריך הגנה.המחנה שבמשך השנים התחיל לקבל אותי וראיתי בכולם את אחי שבר אותי למה?,כי הכול בגללך. שאשרתה אותי מחוץ לביתי,לחברי, ואפילו לא עשיתי לך כלום.

צבחתי,בכיתי,עד שלא הסתובבתי עליו עם הגב

פוסידון:אני יודע,עשיתי טעות.אותו יום היה מסובך.והתבלבלתי.ניסו להרוג אותי.אבל בעולם לא רצתי לעשות לך שום דבר רע.

הוא התקרב עלי

אני:אתה בן אלמוות

צרכתי ואחרי דקה,

 אני:לא יכולתה להבין את הטעות יותר מקדם יותר.

אמרתי בקול צרוד מדמעות

פוסידון:חיפשתי את הרגע הנכון.

אני:אז ,אני שמחה להגיד לך,שלא מצאתה אותו ורק שברתה אותי עוד יותר מאשר היתי שבורה ועוד ברגעים שאני אמורה להיות חזקה בשבילו.(השתתובבתי בחצי הדרך וראשי הבית על העור השחום ועיניו הכחולות העמוקות הדמות לפרסי,לא רציתי לראות איך אני נראת עכשיו)

מה קרה עם קייטא?

פסידון:אני לא מבין, בדרך כלל החצויים בשלב הזה שותקים בשוק.

(הוא דיבר בקול הכי רגועה שלו).

אני:רק תן לי להזכיר  דבר אחד.אני גדלתי עם אל יווני שכמעט הרג אותי בגיל שבע וחצי ולכן אזבתי.ואני שוב חוזרת,מה קרה עם קייטא?

ממש ירקתי את המילים

פוסידון:אז באתי לומר סליחה

,היא מתה מזקנה. .

אני:תעוף מפה אני לא רוצה לראות אותך יותר

פעם הראשונה ראיתי אותו עם דמעות..

פוסידון:טוב,אני יעוף,אבל תזכרי שאת מוזמנת לחזור לים מתי שתרצי.

אמר בקול רועד ונעלם בהבזק אור.

כאס געש בתוכי.נשמתי עמוק.קייטא מתה,זה הכי הכביד עלי.הסוסה לבנה שלי כשלג,שלא משנה בת כמה היתה צעדה כול כך בשקט כמו רוח.

היתי כבר על האדמה .מתייסרת.לא מאמינה,לי זה הרגיש כיאילו היבדתי את אחותי.שמעתי צעדים.ניקו חיבק אותי הוא היה היחיד שבאמת הבין אותי.ואז באו הדמעות של ניקו.וניקו לחש לי בקול צרוד,"אני בן האדס"."לי זה לא משנה מי אתה."אמרתי.הוא היה גבוהה יותר מימני ולכן ראשי נך על חזה שלו,פני רטובים מדעות..

אחרי שעה שוב נכנסו למבוך מחזיקים ידיים.האדס נתן לניקו חרב מברזל סטרגי אז עכשיו יכולתי ללמד אותו כפי שביקש ממני במחנה.רצינו להעלם,הפעם שנינו.לראות את האבי הותאיר ממני את כוח אבל במעמקי ליבי היתי גאה בעצמי.סוף –סוף הסברתי לאבי מי אני ומה אני חושבת עליו.סתם הוא נתן לי לגדול  בחברת ביריונים עם זנבות

"קסילווו.."צרח ניקו אבל כבר שקעתי בתוך המחשבות כמו אבן במים,באותו רגע גיליתי שיכולת לראות את העבר שלי

הפרק הקודם		הפרק הבא