לא סתם חצוי דם

שנת הלימודים עברה עליו בטשטוש, בחופשות הוא נשאר בהוגוורטס.

רוב הזמן עבר עליו בלקרוא כל ספר אפשרי שנקרה לידו.

הוא הצטיין בכל המקצועות, בעיקר בגלל שקרא כלכך הרבה.

הוא חיכה לחזור למחנה, הוא היה אמור לצאת למסע חיפושים, מסע חיפושים אחרי שלושה חצויים שאחת מהם קשורה בנבואה.

הייתה איזו ילדה, בשכבת גיל שלו, מגריפינדור, שעזרה לצאת מההשפלות של איזו חבורת ילדים שהציקה לו כל הזמן.

הילדה הזאת הייתה יפה, היא הייתה ג'ינג'ית עם עיניי שקד ירוקות.

היא הזכירה לו את ג'וליה, רק שלה לא הייתה שום עזרה מאלת יופי. לפחות לא כזו שהוא ידע עליו.               

הוא חיבב אותה, אבל שנא את העובדה שהיא עוזרת לו.

כאילו הוא חלש מידי לצאת ממצבים כאל לבד.

ערב אחד זמן שקרא בספריה הוא שמע אותה מדברת עם חברותיה.

הן דיברו על המשפחות שלהן, רק לה היו הורים מוגלגים.

"בוצדמית מסריחה" לחשה בגועל אחת מחברותיה, שהייתה גם היא בסליתרין, והלכה בהתנשאות החוצה. סוורוס, שלא הכיר את המילה הזאת ובטח שלא את פירושה, לא הבין למה אחת מחברותיה פלטה קול תדהמה נעלב.

"לילי" היא אמרה לילדה הג'ינג'ית, שלא הבינה למה נעלבה, "אל תקשיבי לה" אמרה בניסיון לנחם את לילי שלא נעלבה כלל.  

"מה זה אומר?" שאלה את חברתה, סוורוס, שהתעניין הפסיק להתרכז בקריאה והקשיב שמע את חברתה לוחשת לה, "זה כינוי גנאי לילדים של מוגלגים. לא כולם אוהבים מוגלגים, הם חושבים שהם מטומטמים וחסרי תועלת".

לילי נדהמה "אבל-" היא התחילה להגיד משהו אבל אז השעון הגדול צלצל, מה שאמר שעוד חצי שעה כיבוי אורות.

לילי וחברתה מהרו לאסוף את ספריהם ורצו משם.

סוורוס נשאר שם עוד קצת לפני שהלך לאיטו למועדון של סליתרין.

"היי סבר מאוס" קרא בלעג אחד הילדים שהלך אחריו לכיוון האולם הגדול.

היה לו שיער שחור פרוע ומשקפיים. מסביבו היו שלושה ילדים, אחד נמוך עם עיניים מימיות ואף טיפה מחודד, השני גבוה עם שיער שחור עד הכתפיים ואף נשרי, השלישי בערך בגובה של השני עם שיער חום וקצת חיוור.

סוורוס התעלם מהם והמשיך ללכת לכיוון האולם הגדול.

"סבר מאוס, לא יפה להתעלם מהנעלים ממך" אמר הילד עם השיער הפרוע והמשקפיים.

'רק עוד קצת, בפנים הם לא יכלו לעשות לי כלום, רק עוד קצת'  חשב סוורוס, מתאמץ לא להסתובב ולהטיל איזה לחש שג'יימס, הילד עם  השיער הפרוע, עדיין לא יודע.

"היי ג'יימס" אמר רמוס, הילד החיוור, " 'סתכל לשם" רמוס החווה בראשו לכיוון האגם.

"זאת לילי אם אני לא טועה" הוא הביט בג'יימס. "אני עוד ילמד אותך איך מתנהגים לנעלים ממך, סבר מאוס" אמר ג'יימס והסתובב לעבר לילי.

"היי לילי!" צעק לעברה, "הוא לא יפסיק לנסות, אה?" אמר סיריוס, הילד עם האף הנשרי, "לא, לעולם לא" ענה לו רמוס. 

"ל-ל-לא כדאי שנלך כבר ל-לארוחת ע-ערב?" גימגם פיטר, הילד הנמוך.

שלושתם הסתובבו והלכו לאולם הגדול לארוחה האחרונה לשנת הלימודים הזאת.

הפרק הקודם		הפרק הבא