אחות תאומה

אוקי,ממש השקעתי בפרק הזה,אני אשמח ליותר תגובות..

"ואו." אמרו הארי ודניאל,היא-מכיוון שזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את האולם הגדול והוא-כי זאת הפעם הראשונה שהוא שמע שקט באולם הגדול.

שקט כמו זה הארי לא שמע מהיום שבו נכנס בפעם הראשונה לאולם הגדול.

אפילו בשנה הראשונה שלו כולם התלחשו והצביעו לכיוונו.

אבל הפעם-שתיקה.

דניאל עמדה לידו,ורק עכשיו הצליחה להבחין שנועצים בה מבטים.

הוא ידע שהיא מאגרפת את ידה ויוצרת לעצמה חתכים בידיים מרוב מבוכה.הוא הרגיש את הציפורניים חותכות בכף ידה כאילו הייתה שלו ושפשף אותה בכאב.

עדיין היה שקט.

"אלוהים,שמישהו יגיד משהו." חלפה המחשבה בראש שניהם.

השתיקה הייתה מוחלטת,אפילו המורים שתקו,פרופסור סלגהורן נחנק מהמזון שבדיוק לפני שנייה הכניס לפיו,מקגונגל חייכה לשניהם חיוך דק ומתוח ולא אמרה דבר,פרופסור פליטיק עמד על כסאו כדי לבחון טוב יותר ואפילו פרופסור ספראוט,שהייתה בדרך כלל אדישה למתרחש,בהתה בהם בעיניים נדהמות.

גם בשולחנות התלמידים שרר שקט,הארי ראה את מאלפוי שומט את המזלג מידו ועל פניו הבעה של אדם הנמצא בסיוט,את ג'ורג' בוהה בו בתדהמה מהולה בהתקף צחוק חרישי ואת צ'ו כוססת את ציפורניה.

"אני אמורה להגיד משהו?" נשמע בראשו קולה ההססני של דניאל.

"לא,מה פתאום." אמר בראשה "הם סתם בשוק."

"והם יוצאים מזה באיזה שהוא שלב?" שאלה,המומה.

"רגע.." אמר הארי וספר "שלוש,שתיים,אחת.."

ואז התחילו הלחשושים.

"תאומה?" הוא שמע את השאלה בתדהמה "להארי פוטר יש תאומה?"

"היא נראית בדיוק כמוהו.."

"ממתי היא קיימת בכלל?"

"גם לה יש צלקת!"

"אוי אלוהים,הם כל כך דומים.."

"הם הולכים אותו הדבר.."

היא פנתה אליו ואמרה בלי קול "זה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי."
"הם ישכחו מזה תוך יומיים." הבטיח.

"כן בטח.לא חשבתי שאתה עד כדי כך.."

"את צריכה לאכול." הרגיע אותה במוחה,לא מאפשר לה לגמור את המחשבה "קדימה,לשולחן של גריפינדור."

הם פסעו לשולחן של גריפינדור,דניאל עם ידיים בכיס של הג'ינס שלה והארי עם ידיים משולבות,כמו להגן עליו מפני העיניים שננעצו בהם.

ג'יני,רון והרמיוני כבר ישבו שם,אחרי שנכנסו למרפאה והכירו רשמית,נראה היה שדניאל והרמיוני עומדות להפוך לחברות הכי טובות,היא וג'יני פטפטו כמו שתי תרנגולות קשישות ואל רון היא רק שלחה חיוך וכבר הפכה אותו לידידה הטוב ביותר.

הארי הבין שהיא ירשה את אופיו של אביהם להתחבב על אנשים בקלות מפתיעה,וגם קצת את שחצנותו.הם רצו לטייל ביחד על יד האגם הגדול בזמן שהשאר הלכו לאכול צהריים אבל הם מיהרו להיכנס לאולם כי שניהם היו רעבים מאוד.

שניהם שכחו שכל רכילות פעוטה על הארי פוטר נחשבה דבר נשגב,ודבר גדול כמו זה יגרור הרבה רעש ומהומה.

והם אפילו לא יודעים הכל.

ג'יני פינתה להארי מקום לשבת על ידה והרמיוני מיהרה לתת לדניאל לשבת בינה לבין ג'יני,כדי שלא תצטרך לשבת על יד מישהו זר.

דניאל קברה את ראשה בידיה "זה סיוט." לחשה להם,מודעת לכך שמצוטטים לכל מילה שלהם "איך הארי התמודד עם זה 7 שנים?אני לא בטוחה שאשרוד עוד 7 דקות באולם הזה!"

רון צחקק והרמיוני נתנה בו מבט חמור.

"רון,זה לא מצחיק!" לחשה.

"אני צוחק רק כי גם הארי הגיב ככה בשנה הראשונה,זוכרת?" לחש רון.

הרמיוני נזכרה וצחקקה גם כן.

"באמת?" שאלה דניאל,טיפה יותר מעודדת,והושיטה יד לכיוון מנת העוף שגם תלמידה שנה ראשונה הגישה לו יד.

התלמידה,שנגעה בדניאל,נתנה צוויחה קטנה,אחזה בידה כאילו היא עולה בלהבות ורצה מהאולם.

דניאל בהתה בה בתדהמה בזמן שגם ג'יני והארי התחילו לצחקק כשהצליחו להתנתק זה מעיניו של זה מספיק זמן כדי לקלוט מה מתרחש.

"זה הולך להיות ככה כל הזמן?" שאלה דניאל בייאוש,אחרי שויתרה העוף ועברה לפודינג יורקשייר.

הרמיוני חייכה אליה בעידוד ולחשה "זה רק הימים הראשונים קשים אבל.."

"אז אני רואה שיש עוד פוטר אחת הא?"

קולו הקר של מאלפוי הקפיץ את כולם והם הסתובבו.

הוא עמד שם,יהיר ושחצן כמו תמיד,אבל הפעם רק גויל לידו,ועל פניו חיוך,שנראה כמו חיוך כובש.

"היי." אמר,והושיט את ידו אל דניאל "אני דראקו מאלפוי.."

"אוי לא." לחש לה הארי במוחה "תתעלמי ממנו!"

"אני דניאל פוטר." חייכה דניאל,לוחצת את ידו בידיעה שכל האולם מסתכל עליה,מתעלמת מלחישותיו הכועסות של רון ומחשבותיו של הארי "שמעתי עליך רבות."

הוא חייך חיוך שחצני ואמר "טוב,את יודעת איך זה.."

"אכן כן."

הוא נשק לידה והיא צחקקה.

היא ממש נהנית מההצגה,חשב הארי בתדהמה,אני תמיד שנאתי את זה.

מה לעזאזל היא עושה?חלפה המחשבה בראשי כל יושבי האולם-היא לא יודעת שזהו אחד האויבים של הארי?

"אז.." אמר מאלפוי "מה דעתך לשבת איתי ועם חברי בארוחת צהריים?"

היא תלתלה את שיערה בידה בשחצנות מעושה דומה "למה?"

הוא הביט בה במבט מרוכז "למה שלא תרצי?" גיחך.

"נכון,אבל כבר התיישבתי." החוותה לו בידה על צלחתה המלאה.

"אני אומר לך משהו." אמר מאלפוי "אני מציע לך להתרחק מהלוזרים האלה ככל שאת יכולה."

היא הביטה בו בפליאה מעושה וביקשה בנימוס הסבר.

הארי הרגיש שהיא עוד שנייה חונקת את מאלפוי.

"אני נדיב." אמר דראקו "ואני מציע לך הצעה חד פעמית.

"אם תשבי בשולחן הלוזרים הזה." החווה בידו על רון,הרמיוני,ג'יני ושאר הגריפינדורים הקפואים "לא תוכלי להתקדם הרבה.אבל" המשיך "אם תרצי לשבת איתנו,יהיה לך סיכוי לעשות משהו בחייך.מה את אומרת?"

היא חייכה,ונעמדה מולו.

"אני לא ממש חושבת שהם לוזרים,וזה אח שלי אחרי הכל.." אמרה.

הוא צחק "אח שלך הוא פשוט חתיכת אידיוט,בדיוק כמו אבא שלו."

היא הסמיקה בזעם ומאלפוי נזכר מאוחר מדי שהיא אחותו.

"אני מתנצל מעומק.."

הוא לא הספיק להשלים את המשפט ונעלם בעשן סמיך.

הארי ורון נעמדו והרמיוני שאלה בתדהמה "דניאל-מה עשית?"

"משהו שאתם הייתם צריכים לעשות מזמן." אמרה דניאל בהחלטיות והתחילה להרים ולהוריד את ידה.

מולה קיפץ כדור שקוף קטן ומתוכו עלו זעקותיו של מאלפוי,שהתכווץ לגודל גמד וזעק מבפנים לעזרה בקול בוכים,שנשמע היטב ברחבי האולם,שבו התחילו אנשים לצחקק ולצעוק.

"אח שלי הוא לא לוזר" קולה של דניאל גבר על כולם "וגם לא החברים שלו או כל מי שרק תרצה.בזכותם אתה בחיים ואתה סתם חתיכת אפס לא יוצלח,יללן מפונק של אבא'לה."

הוא זעק.

"אבא שלך לא שווה כלום,ואבא שלנו." היא ביטאה את שלנו בגאווה "היה הרבה יותר ממה שאבא שלך יהיה אי פעם!"

מאלפוי דרש שתשחרר אותו.

"רק אם תודה." אמרה דניאל בשנאה.

"אני מודה!אני מודה!" צווח מאלפוי הקטן.

"שאתה אפס,לוזר,אידיוט ומושחת,ילד מפונק וחסר רגישות?"

"כן!!" בכה מאלפוי "כן!"

"ובחיים לא תציק יותר לי,להארי או לאחד הגריפינדורים!"

"מבטיח." צעק "רק..בבקשה.."

היא החזירה אותו לגודלו הרגיל אבל השאירה אותו בתור כדור הזכוכית,שהפך לעצום בגודלו

"הי!תוציאי אותי מכאן!" זעק.

היא חייכה אליו ושלחה לו נשיקה באוויר "שיהיה לך יום טוב." וחייכה אל פרופסור מקגונגל "אני יודעת את הסיסמא,אני אחכה לך שם.".

"קודם שחררי אותו." אמרה מקגונגל בחומרה,אבל בעיניה היה ניצוץ דקיק של חיוך.

"אני.."

"כן."

"אבל.."

"דניאל..."

"הוא יהיה קישוט מצוין למשרד שלך."

"עכשיו!" שאגה מקגונגל

היא נאנחה ושחררה אותו.

הוא צרח וברח מהאולם כאילו הייתה בו שרפה.

היא צחקקה בקול המוסיקלי.

"ועכשיו-למשרד שלי פוטר." קראה מקגונגל.

דניאל קדה קידה לקהל ההמום והנרגש,קרצה להארי ויצאה מהאולם בגאווה,ראשה מורם,ובדרך החליקה לכמה אנשים כיפים.

"בחיי." אמר רון בנענוע ראש "נהיה מעניין מאז שהיא הגיעה לכאן."

הארי נענע בראשו ונחת על הכיסא בו ישבה דניאל לפני דקות ספורות,ושם את ראשו בין ידיו.

"הארי,זאת לא אשמתך.." ניחמה אותו הרמיוני.

"אשמתי?" לחש הארי בקול מאושר "זה אחד הימים הכי טובים בחיים שלי."

ג'יני פרצה בצחוק.הרמיוני הזעיפה פנים.

"היי,הוא צודק." הניח רון את ידו על כתפה "אני מתכוון,גם אחות תאומה וגם מאלפוי מושפל בפני כל בית הספר בזכותה?זה באמת יום מוצלח."

"אני רק מקווה שהיא לא תחטוף." אמר הארי.

"הארי,היא הכניסה למאלפוי מול כל בית הספר "אמרה ג'יני "לכל הפחות היא תקבל צל"ש ומסיבה ענקית כשתחזור מהעונש שלה."

זהירות-ספיילרים!להמשך (לפרק\ים הבאים):

"העיניים שלך,הן משתנות..

מה זאת אומרת?

הצבע שלהן,הוא..אחר.."

"מה זאת אומרת-בלי שרביט?

בדיוק-כוחותיה גדולים יותר מכל מה שציפיתי.."

"מה זה אומר?

זה אומר הרבה דברים-ואף אחד מהם לא עומד למצוא חן בעיניך.."

"זה אומר שאנחנו יכולים..ממש..

כן-אני חושבת שכן."

"בחייך,רק ננסה..

אני לא יודע,אני מפחד

גם אני-אבל תחשוב על זה,רק תחשוב על זה שנייה.."

ת"ב.

הפרק הקודם		הפרק הבא