האם הוא קוסם?

"גרינגוטס?" שאל בתמיהה, בבלבול, כאילו זה עתה שיגרו לעברו שאלה שאינו יודע את התשובה אליה.

"אתה לא יודע כלום, מה?" אמרה הפרופסור ובקולה נשמעו רחמים קלים. אך תכף ומיד חיוכה העליז חזר אל שפתיה.

"זה בנק הקוסמים, מקום ענק, הרבה מתחת לאדמה. הגובלינים אחראים עליו," היא הסבירה "הרי צריך כסף של קוסמים בשביל לקנות ציוד קוסמים" הוסיפה בהיגיון.

 דילן הנהן בראשו והם החלו לפסוע לעבר בנק גרינגוטס בשתיקה, אך דילן כמעט ולא שם לב לעצם קיומה.

הוא הביט סביבו נפעם, מנסה לשנן כל פרט ממקום נפלא זה בראשו. 

גלימות רבות התנופפו ברוח הקלילה סביבו ורבים הסתובבו כשבידיהם ספרים עבי-כרס או מקלות דקים ומאורכים, ששמע מישהו קורא להם 'שרביט'.

היו שם כל כך הרבה חנויות מדהימות וצבעוניות שדילן כמעט זינק לתוכן לולא ידה של פרופסור הולי עצרה בעדו.

הם עצרו ליד בניין אבן לבן, וכשפרופסור וויט ספקה כפיה ואמרה: "הגענו", דילן הבין שכנראה הגיעו לבנק גרינגוטס.

הוא הביט פנימה בחשש. מאז תחילת כל העניין עם הקוסמות לא היה לו אף רגע לחשוב על חששותיו.

האם הוא סומך על הולי? מהו בכלל יודע עליה או על המקום בו הוא נמצא? האם הוא באמת רוצה להיכנס אל תוך בניין האבן הלבן?

דילן היה ידוע בסקרנותו העצומה, אך כעת, כשהתרגשותו מהעניין מעט דעכה, הוא חשב על הדברים הרעים, שהתגנבו אט אט למחשבותיו.

הולי חייכה אליו בסלחנות כשראתה את המבט שעל פניו "גם אני חששתי מהבניין הזה בהתחלה, אתה יודע?"

דילן הניד את ראשו לשלילה וחשב בליבו - איך היה יכול לדעת?

והולי המשיכה "כן, חששתי מאוד, הם בהחלט לא יצורים נחמדים הגובלינים האלה,"

היא אמרה כמובן מאליו "אבל בעניין שמירה על החרמשים שלך- אתה יכול לסמוך עליהם שלא יאכזבו אותך".

דילן ממש רצה לשאול מה זה 'חרמשים' אבל חשב ששאלותיו מתישות כהוגן את פרופסור הולי. הוא הרגיש שהוא שואל אותה על המובן מאליו.

כמעט כמו לשאול את דאדלי מהו אוכל, גיחך לעצמו.

פרופסור הולי צעדה בצעד אמיץ אל תוך הבנק ודילן החליט לבסוף להמשיך בעקבותיה.

יצורים נמוכי קומה בצבע גוף בהיר מעט, בעלי שיניים מחודדות וצהובות, אוזניים חדות ומאורכות וידיים לא מטופחות, ישבו מאחורי שולחנות עץ ובידיהם נוצה טבולה בדיו.

חלקם רשמו דבר מה, חלקם שוחחו עם קוסמים לגבי חרמשיהם וחלקם התהלכו ביניהם ממקום למקום.

הפרופסור הולי ניגשה אל אחד מהם ודילן נשרך מאחוריה "שלום, בבטו, איזה יום מקסים היום, לא כך?" היא חייכה כעת בשעשוע.

אותו היצור לא ענה. דילן שיער כי אותו היצור הוא גובלין וכי שמו הוא בבטו.

"אני מדריכה תלמיד, קניות להוגוורטס, אתה יודע," היא הסבירה "אנחנו צריכים חרמשים בשביל זה, כמובן, בכספת 134 א'."

"מפתח?" הגובלין דיבר קצרות כל פעם שפתח את פיו ודילן שם לב לכך "יש, יש," אמרה "אני רק צריכה להיזכר איפה שמתי אותו".

לרגע אחד הפרופסור כבר לא הייתה שם ודילן הביט סביבו באימה. מה יעשה לבדו? כשהוא בעולם של קוסמים?

 כעבור רגע היא חזרה כבאורח פלא עם מפתח זהוב בידה "על שידת הלילה שלי הוא היה".

היא הושיטה לעבר ידו ה-לא מטופחת להחריד של הגובלין- מפתח זהוב.

"טוקס, קח אותם לכספת 134 א'" אמר הגובלין בקולו הצרוד את המשפט הארוך ביותר שאמר עד כה ופנה אל גובלין אחר, שהיה נמוך יותר ושמו, ככל הנראה, היה טוקס.

"134 א'" חזר אחריו טוקס במלמול ופתח את אחת הדלתות.

דילן נכנס וסוף סוף העז לדבר "לאן אנחנו הולכים עכשיו, פרופסור?" לחש לכיוונה של פרופסור הולי.

"לכספת שלך" היא השיבה.

"יש לי...כספת?" אמר ואישוניו התרחבו בהפתעה.

 "פתחו אותה בשבילך" היא אמרה בפשטות.

לאחר פסיעה קצרה אחר הגובלין הנמוך הם הגיעו אל דבר שנראה כרכבת-הרים קטנה.

רכבת בעלת שני קרונות וארבעה מושבים בכל קרון.

דילן נכנס אל אחד מהקרונות והתיישב במושב שליד פרופסור הולי.

"מתחילים" אמר טוקס, הגובלין הנמוך.

אף אחד לא הכין את דילן למה שקרה עכשיו- הוא הוטח במהירות עצומה קדימה והרגיש את הרוח הקרה נושפת בפניו.

הוא אחז במושבו בחוזקה וכך הרכבת הקטנה המשיכה לדהור לעבר החשכה.

פרק רביעי, מקווה שתהנו מהקריאה:)

הפרק הקודם		הפרק הבא