מתחילה סערה

היער ירוק. הטחב שמטפס על גזעי העצים הדקים ירוק, העשבים שגדלים פרא על אדמת היער ירוקים, אפילו האור נדמה ירוק בהיר, השמש זוהרת מבעד לעלים הירוקים שהופכים שקופים כשהיא מאירה דרכם. פינץ' נראית כמו נקודת צבע קטנה שטובעת מבעד לירוק, שיערה האדמוני נצבע בגוון נחושתי מאור השמש.  היא כמעט נאנחת -אבל בשקט, אחרת היא תקבל סוף כואב בהרבה- ומרימה את פניה החיוורות למעלה, כאילו אם רק תימתח עוד קצת, היא תוכל לגעת בשמיים. כמה שהיא הייתה שמחה להצמיח כנפיים ולעוף. היא מרגישה את קרני השמש מלטפות את פניה ברכות, כאילו הן יודעות שזו הפעם האחרונה. פינץ' אהבה את השמש, אולי כי השמש הזכירה לה אותו, מתרומם בשדה חיטה מתחת לשמש הקופחת. אבל הוא כבר מת, בדיוק כמו כל האחרים. בדיוק כמו שהיא תהיה בעוד מספר דקות. היא חכמה מספיק בשביל לדעת איך זה הסתיים; גם עם יערך קרב גדול ואפי בין האחרים, לפחות אחד יצא כשיר לקרב. כשיר כדי לצוד אותה. הסוף שלה יהיה כואב ומדמם: אלא אם היא תשחק בכללים שלה בלבד. היא השפילה מבט אל גרגירי היער השחורים-סגולים שבכף ידה. הגרגירים שיהרגו אותה עוד לפני שיספיקו להגיע לקיבה. לרגע היא כמעט מהססת -כי אולי יש לה עוד סיכוי, אולי היא תצליח- אבל למרות ההתפרצות מעוררת הרחמים של התקווה היא יודעת שזה מנוגד לשכל הישר. בתנועה מהירה, החלטית,  היא רק לועסת, ובולעת. למען ההגינות, היא חייבת להודות שזה הדבר המתוק ביותר שטעמה מאז ומעולם.

היא מתעוררת בצרחה.

פינץ׳ מתעוררת לצליל הרחש של רו זורקת בגדים לתוך תרמיל גב. הילדה הצעירה כבר מוכנה ליציאה, עם תרמיל על הכתף. אחד היה מוכן גם בשביל פינץ׳, זרוק למרגלות מיטתה. פינץ׳ ראתה בזווית העין את גלימר מתרוממת, שיערה הזהוב קלוע בצמות, כשהיא קולטת שרו אורזת את הבגדים שלה. "מה קרה?" פינץ' התמתחה בישנוניות, בעוד זיכרון החלום מתפוגג לשולי תודעתה. "אנחנו מסתלקות" מודיעה רו בהחלטיות "קמתי מוקדם והלכתי לקחת כוס מים, ובדרך פגשתי את גברת גרשנר שאמרה לי שהיום מעבירים את כולנו למקום חדש. בדיוק כמו את ת'רש, קייטו וקלוב. אנחנו צריכות ללכת לארוז גם בשביל מארוול". "אז מה?" פינץ' מושכת בכתיפה באדישות.  זה לא שיש לה משהו לעשות נגד זה. "אז מה?" שאלה גלימר בשקט, בקול המסוכן ביותר שפינץ' שמעה אותה מדברת בו עד עכשיו "אז מה שכולנו בסכנה? את רוצה לשתף איתם פעולה? יש לי תחושה ממש רעה לגבי המקום הזה, החלומות אמרו לי-" גלימר קטעה את עצמה באחת. היא נראתה מעורערת בצורה מדאיגה. "אני לא משתפת איתם פעולה" היא מסבירה "אני רק אומרת שאם נברח יצודו אותנו כמו חיות. עדיף להעמיד פנים שאנחנו ילדות טובות, לאסוף מידע, אולי אפילו להתחבר שוב עם האחרים, ואז להכות!". רו מהנהנת באיטיות, ואפילו גלימר מושכת כתפיים. "ועכשיו" פינץ׳ סורקת את שכנותיה לחדר "מי מכן אמיצה מספיק בשביל לנסות להעיר את מארוול?"

בסופו של דבר נדרש מאמץ משותף של שלושתן כדי להעיר את מארוול, שישן כמו מת, כולל הרעיון הגאוני -לפחות לדעתה- של פינץ׳ לשפוך עליו דלי של מים קרים. כשמארוול התעורר, ספוג כולו, הוא לא הפסיק לקלל ולרטון שאסור לתת לפינץ׳ להיות הבוסית. אבל אפילו זה לא הצחיק אותן, לא עכשיו. גם לא את מארוול, אחרי שעזרו לא לארוז והסבירו לו את חומרת המצב. כשגברת גרשנר הגיעה היא נראתה מרוצה שהם כבר ארוזים ומוכנים ליציאה, ולא הפסיקה לפטפט בהתרגשות כשליוותה אותם לחלק האחורי, נטול החלונות, של מסחרית לבנה. המכונית יצאה לדרך בחריקה בדיוק כשפינץ׳ החלה לדבר. "אז" היא פתחה, קולה נשמע צלול וחזק לנוכח הדממה הפתאומית "אני חושבת שבאמת אין טעם להסתיר דברים יותר, נכון? אני מוכנה להתערב שכולנו התעוררנו בבתי חולים, ונתנו לנו סיבה לאובדן הזיכרון שלנו, ומאז סבלנו מסיוטים משונים". "איך את יודעת?" קולה של רו נשמע קטן כל כך כשבקע מתוך החשכה. פינץ׳ משכה בכתפיה לפני שקלטה שהם לא יכולים לראות אותה "רק חיברתי כמה דפוסים ונקודות דמיון ששמתי לב אליהם". לאחר מכן השתררה שתיקה. לאף אחד לא היה יותר מה לומר.

--------

מצטערת שקצר... זה פרק מעבר.  ת"ב? אף אחד לא מגיב וזה קצת מעליב...

הפרק הקודם		הפרק הבא