לילי אוואנס-סנייפ

בס"ד

כל תלמידי הוגוורטס הכירו את הארי, התינוק החמוד של הפרופסורים סנייפ וסנייפ. לפעמים פרופסור סנייפ להתגוננות מפני כוחות האופל הייתה יוצאת באמצע שיעור להרגיע את תינוקה הבוכה ובסופי שבוע פרופסור סנייפ לשיקויים היה יוצא עם התינוק לטיולים במדשאות. אך איש מהתלמידים לא ידע מה חלקו של הארי בהבסת וולדמורט. לילי, סוורוס, אלבוס וסיריוס העדיפו לשמור את המידע הזה בסוד כדי לא לסכן את הארי.

כשהארי היה בן 4 פרופסור לילי סנייפ נעלמה באמצע שנת הלימודים. יום לאחר מכן במהלך ארוחת הבוקר פרופסור דמבלדור המנהל נעמד והודיע הודעה: "בעקבות חרושת שמועות בלתי פוסקת ובעקבות שאלות חוזרות ונשנות מצד תלמידי הוגוורטס הדואגים לשלום מורתם החביבה, ובצדק, אספר לכם שלפני שעה קלה ילדה פרופסור לילי אוואנס סנייפ בן. ברכות לפרופסור סוורוס סנייפ האב המאושר ולהארי סנייפ האח הבכור." מחיאות כפיים נשמעו מכל קצוות האולם הגדול, אפילו מצד שולחן בית סלית'רין שהיה ידוע כבית שחיבב פחות את הפרופסורית סנייפ. אבל גם הם לא יכלו לעצור בעד עצמם והצטרפו למסיבה שנערכה בהוגוורטס באותו ערב לרגל התינוק החדש. למסיבה הוזמנו גם איילין סנייפ הקשישה יחד עם הארולד ואסתר אוואנס ששמרו על הארי במהלך התקופה שלילי אושפזה בבית החולים לרגל הלידה. שוב הם היו צריכים לעבור הליכים מסובכים כדי להגיע לבית הספר דוחה המוגלגים.

"מי היה מאמין שנבקר פה יותר מפעם בחיים," אמר הארולד לאשתו. במהלך החגיגה, לאחר דברי ברכה מרובים וקצת שירים וריקודים הם תרו יחד עם הארי אחר משרדה של לילי, המורה להגוננות מפני כוחות האופל זו השנה השלישית. הם פתחו את דלת אחד המשרדים וראו את מי שזכרו כפרופסור מקגונגל יושבת אל מול שולחן במשרדה רחב הידיים עם נוף לכל מדשאות הוגוורטס.

"אתם מחפשים את הבת שלכם? היא בבית שלה, או משרד... אני לא בטוחה ה זה בדיוק..." מקגונגל אמרה להם.

"אנחנו לא זוכרים איפה זה בדיוק," הסיברה לה אסתר.

"אז אני אלווה אתכם," מקגונגל אמרה ויצאה איתם ממשרדה.

היא הבחינה בהארי שהיה יחד איתם. פרופסור מקגונגל היא אולי אישה קשוחה, אבל האיר הקטן תמיד ריכך אותה.

"שלום, הארי חמוד," היא אמרה ולטיפה את שיערות ראשו שהיו מסודרות בקפדנות כמו שיערה של אימו. הארי הרים את עיניו לעבר מקגונגל שהייתה גבוהה ממנו משמעותית ואמר לה: "שלום מינרווה".

מקגונגל חייכה כאילו היא נמסה מבפנים.

כשהגיעו לדלת עליה היה שלט עם המילה "סנייפ" מקגונגל פתחה את הדלת.

"ככה? בלי לדפוק?" שאל הארולד בזעזוע כלשהו. להפתעתם כשפתחו את הדלת הגיעו למסדרו המוביל לשתי דלתות - על אחת נכתב "שיקויים" ועל השנייה "התגוננות מפני כוחות האופל".

"אלה המשרדים שלהם, לא? איך מגיעים לבית שלהם?" שאלה אסתר המבולבלת.

"בכל משרד של פרופסור בהוגוורטס ישנו פתח סתרים המוביל לדירה קטנה. כמובן שזה של סוורוס ולילי גדול פי שתיים כי הם שני מורים... רק צריך למצוא את הפתח..." מקגונגל אמרה והחלה לגשש בקירות אחר הפתח. הארי הקטן רץ לנקודה מסוימת על רצפת החדר וקפץ עליה ארבע פעמים. מיד שתי הדלתות התאחדו לדלת אחת עליה הופיע השלט "משפחת סנייפ". הארי רץ ללא היסוס ופתח את הדלת.

"הארי!" נשמע קולה העליז של לילי מבפנים כשהארי רץ פנימה. אסתר והארולד חייכו במבוכה זה לזה ונכנסו גם הם.

"אמא! אבא!" מקגונגל שמעה את קולה של לילי מבפנים.

"גם פרופסור מקגונגל פה בחוץ," אסתר אמרה.

"אז שתיכנס," לילי אמרה באושר. פרופסור מקגונגל נכנסה פנימה בזהירות וראתה שהדירה הקטנה עכשיו כבר לא כל כך קטנה - בעזרת קסם הם הגדילו את הסלון ואת חדרי השינה, הוסיפו עוד חדרים כמו חדר לתינוק החדש והפכו את הדירה הקטנה לבית משפחתי ונעים. לילי, הארי, הארולד ואסתר ישבו בסלון כשמקגונגל נכנסה לבית.

"שלום, מינרווה," לילי אמרה לה בחיוך.

"שלום לילי," מקגונגל אמרה ברוך, "איך את מרגישה?"

"רוצים לראות את התינוק?" לילי שאלה בהתלהבות וניגשה לחדרו של התינוק. כעבור מספר שניות יצאו מהחדר היא וסוורוס כאשר סוורוס מוביל את העגלה. לילי הוציאה את התינוק מהעגלה והראתה אותו לסובבים. הוא עדיין היה קצת מעוך, כמו תינוקות רבים בני גילו הצעיר, ולכן אין טעם לנסות ולהבין למי מהוריו הוא דומה יותר.

"הוא דומה להארי," אמרה מקגונגל וכולם צחקו.

"הארי, בוא תכיר את אח שלך," לילי אמרה והראתה לו את התינוק, "תגיד שלום לרמוס."

"רמוס?" שאל הארי.

"כן, על שם מי שהיה שומר הסוד שלנו והציל אותנו עד לרגע האחרון. הוא הקריב את עצמו למעננו ולמענך הוא היה הסנדק שלך, עד שמת מות גיבורים."

הארי הכיר את הסיפור על רמוס וכיצד שמר עליהם. הוא שמע שוב ושוב את הסיפור על אותו הלילה בו וולדמורט פרץ אליהם הביתה. טוב, כמעט הכל. לילי וסוורוס השמיטו את החלק של הארי בסיפור.

"וואו, רמוס! כל כך מרגש!" מקגונגל אמרה.

מאז אותו היום שיעורי התגוננות מפני כוחות האופל נהיו מעניינים הרבה יותר. לילי נאלצה להניק אותו במהלך השיעור כשהוא מוסתר תחת סינר, ולעיתים כשבכה ולא נרגע לילי הבטיחה פרסים של עד 200 נקודות בית למי שיצליח להרגיע אותו! אם עד אז כולם אהבו את שיעוריה המעניינים של לילי שהייתה המורה הנחמדה ביותר בהוגוורטס, על אחת כמה וכמה שאהבו את שיעוריה יותר כעת.

ובינתיים הארי הקטן לא שלט בקסמים שלו, ועל אחת כמה וכמה במקום קסום כמו הוגוורטס! כל סגל הוגוורטס זוכרים את התקרית בה הארי בטעות שינה את מצב נקודות הבתים ואפילו את הצבעים של האבנים שבשעוני החול. אבל הכל נסלח לו כי הוא היה קטן. עד שהגיע לגיל 11, כשרמוס הקטן היה בן 6 וחצי.

ערב אחד, בחופש הגדול, נדמעה דפיקה על דלתם של הסנייפים. סוורוס ניגש לפתוח ובפתח עמדה פרופסור מקגונגל.

"חשבתי שזה מיותר לשלוח בדואר, הרי אתם גם ככה פה..." היא אמרה והושיטה לסוורוס מכתב עליו הופיע סמל הוגוורטס והכיתוב הבא:
"לכבוד הארי סוורוס סנייפ

חדר השינה המרכזי
בית משפחת סנייפ
טירת הוגוורטס".

"תודה, פרופסור," ענה סוורוס וסגר את דלת הבית. הוא ניגש לחדרו של הארי והושיט לו את המכתב. אחר כך רץ לקרוא ללילי.

"מה זה?" שאל רמוס. הוא כבר היה בן 7 ושיערו השמנוני והכתום קפץ כולו בכל צד שעשה. הוא נכנס לחדרו של הארי והביט בעיון על המכתב.

"כנראה המכתב לפה," אמר הארי ופתח את המכתב. בתוך המכתב היה כתוב:

"בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

מנהל: אלבוס פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור

(מסדר מרלין, מחלקה ראשונה, לשעבר ראש הקסמהדרין, חבר בקונפדרצית הקוסמים הבינלאומית)

מר סנייפ היקר.

אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר,. אנא שלח ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי.

בכבוד רב,

מינרווה מקגונגל, סגנית המנהל."

"יש טעם לשלוח ינשוף?" שאלה לילי בשעשוע. היא יצאה בקלילות מביתם ורצה למשרדה של פרופסור מקגונגל, להודיע לה שהארי נרשם להוגוורטס.

"וואו, להגיע להוגוורטס בפעם הראשונה זו חוויה," סוורוס אמר, "הרציף המיוחד, והרכבת, והסירות, וה..." ואז הוא הביט בהארי בעצב.

"מה קרה, אבא?" שאל הארי. הוא ידע שלאבא שלו יש רגעים בהם הוא שוקע בעציבון מוזר כזה, בניגוד לאמא שלו שהייתה שמחה וחייכנית תמיד.

"איך אתה תחווה את כל הדברים האלה אם אתה כבר גר כאן בהוגוורטס?" שאל סוורוס. באותו הרגע לילי חזרה הביתה.

"מה יש, סוו?" שאלה לילי.

"איך הארי... את יודעת, ידיע להוגוורטס?" שאל אותה סוורוס.

"מה זאת אומרת?" שאלה לילי בחיוך, "הוא כבר בהוגוורטס!"

"אבל ליל," סוורוס אמר לה, "הוא לא יעבור את כל מה שאנחנו עברנו בדרך הנה."

"בסדר, לא נורא," הרגיעה אותו לילי, "זה בדיוק כמו הבת של פיליוס פליטיק. היא כבר עולה לשנה החמישית ואין בה שום דבר לא בסדר. ועכשיו הארי חמוד, רוצה לבוא לקנות ספרים וציוד בסמטת דיאגון?"

בכל שנותיו של הארי כילד קטן הוא הביט בכל ההכנות לשנת הלימודים מהצד. הוריו הלכו לימי היערכות והשתלמויות שונות בחדרי המורים ובמשרדים שונים וכל המקום החל להכין את עצמו לקראת שנת הלימודים הקרבה. אבל הפעם הארי שם לב לכל הדברים הקטנים האלה יותר מאי פעם, כי זו הייתה השנה הראשונה שלו בתור תלמיד בהוגוורטס. לכן הוא התרגש בכל פעם שראה איזשהו גמדון בית מבריק תמונה כלשהי את את פילץ' השרת מעביר סמרטוט ברצפה, או את האגריד מתקן את כל הדלתות שנשברו במהלך החופשה ומשמן את צירי הדלתות. גם המורים התארגנו לקראת שנת הלימודים הקרבה. מקגונגל פינתה ערימה גדולה של חפצים ששינוי הצורה שלהם במהלך שנת הללימודים לא צלח לפח האשפה, אבא שלו חידש את מלאי חומרי הגלם לשיקויים, ספראוט הרכיבה מחדש אדניות שבורות, דמבלדור דילג לו ברחבי הטירה בעודו מפזם לעצמו מנגינה עליזה והארי איפלו היה בטוח שראה את פליטיק יום אחד חוזר מהוגסמיד עם כיסים מלאים ממתקים. הטירה נראתה חגיגית פתאום והאולם הגדול, שבחופש הגדול שימש לארוחות של מי שגר בהוגוורטס, נראה מפואר ומהודר כשהמפות המלוכלות והדהויות שעל שולחנות הבתים הוחלפו במפות חדשות וצבעוניות. ובבוקר האחד בספטמבר הארי לבש את גלימת הוגוורטס שלו וראה את ההכנות האחרונות בכל הטירה - איך האגריד רותם סוסים בלתי נראים לכרכרות ואיך הוא קושר את הסירות לגדת הנהר.

"הארי," סוורוס אמר לו כשהלילה ירד, "לך להאגריד שנמצא ליד הסירות וחכה לרכבת שתבוא, ואז עלה לסירות יחד עם שאר הילדים. זאת השנה הראשונה שלך, הכל צריך להיות מושלם!"

הארי עשה כדברי אביו ופגש בהאגריד למטה.

"הו, שלום לך פה הארי, סופסוף אתה גם תהיה פה תלמיד!" אמר לו האגריד בסיפוק.

"שלום, האגריד," אמר לו הארי בחביבות.

"וגם יהיו לך חברים סופסוף, הארי, יותר לא תישאר פה עם שאר המורים! אה, ועכשיו אתה צריך לקרוא לכולם פרופסור!"

"מה, אפילו למינרווה?" שאל הארי בתמימות. אמנם מקגונגל ייתה קשוחה לפעמים, אבל ליד הארי היא תמיד נמסה איכשהו.

"בטח, וגם לאבא ואמא שלך!" הסביר האגריד. הארי לא אהב את הרעיון הזה.

"הו, הרכבת הגיעה!" האגריד אמר והחל לצעוק: "תלמידים חדשים! תלמידים חדשים הנה לכאן! תלמידים חדשים!"

קבוצת ילדים בני גילו של הארי הגיעה להאגריד. הוא הסביר להם שעליהם להגיע לטירת הוגוורטס בסירות. הארי התיישב בסירה ריקה וחיכה שתתמלא.

"אה... סליחה, יושבים פה? זה תפוס?" ילד עם פנים עגולות וקרפד ביד ניגש להארי.

"אה... לא, אתה יכול לשבת פה, בוא נחכה לעוד שניים לפני שנצא," אמר לו הארי.

"אני הארי סנייפ, אגב," הוא הציג את עצמו.

"אני נוויל לונגבוטום," נוויל ענה. השם הזה הזכיר להארי משהו...

כמה מהסירות כבר החלו לנוע לכיוון הוגוורטס. הארי ונוויל עדיין חיכו שיבואו עוד אנשים לסירה שלהם.

"אממ... אולי כדאי שנצא?" הציע נוויל.

"יש פה מקום פנוי?" נשמע קול מאחוריהם.

"מזל שלא יצאנו," הארי אמר לנוויל, "בטח שיש מקום פנוי!" ההוא אמר למי ששאל את השאלה - ילדה עם שיער חום נפוח ושיניים בולטות.

"היי נוויל, לא נפגשנו מאז תחילת הנסיעה!" הילדה אמרה לו.

"היי הרמיוני," נוויל ענה לה.

"ואותך לא ראיתי ברכבת," הילדה ששמה כנראה הרמיוני אמרה והצביעה על הארי.

משום מה לא התחשק לו לענות לה. למזלו האגריד קרא: "כל הסירות שעוד לא יצאו, להתחיל לזוז כבר!". זה פטר אותו מלדבר והם החלו לחתור.

"איך קוראים לך?" שאלה אותו הרמיוני.

"אני הארי סנייפ," הארי ענה לה, "ואת?"

"הרמיוני גריינג'ר," הרמיוני ענתה, "ואתה בטח לא היית ברכבת כי אתה הבן של הפרופסורים סנייפ! קראתי עליך בהוגוורטס: תולדות, כתוב שם איך ההורים שלך הצילו את עולם הקוסמים!"

"היי, גם ההורים של נוויל הצילו את עולם הקוסמים," אמר הארי שנזכר ששמע את השם "לונגבוטום" מהסיפורים של הוריו על התקופה האפילה בה אתם-יודעים-מי היה בשיא כוחו.

"מה זה הוגוורטס:תולדות?" שאל נוויל בעודו חותר במרץ.

"זה ספר שכתוב בו הכל על הוגוורטס! ידעתם, למשל, שהפרופסורים סנייפ הם הזוג הראשון שמלמד בהוגוורטס? ידעתם גם שהתקרה של האולם הגדול מכושפת ומראה את מצב השמיים באותו רגע?"

"כן, אני רואה את התקרה הזאת כל יום," ענה הארי ביובש בעודו מחבב את הילדה הזאת פחות ופחות מרגע לרגע.

סופסוף השייט המעיק הסתיים והם הגיעו להוגוורטס. בשביל הארי זה היה די שגרתי אבל נשמתם של כל השאר נעתקה בתדהמה, וכשהגיעו לדלת הכניסה האגריד דפק עליה בחזקה. מקגונגל פתחה את הדלת והיא לבשה את גלימת האיזמרגד החגיגית שלה שהארי ראה לפעמים. היא סקרה את התלמידים בזה אחר זה במבטה החודר שהארי ראה כל כך הרבה פעמים מופנה לאחרים, וכשמבטה נפל על הארי היא לא חייכה אליו או האתה סימן כלשהו של חיבה למרות שהוא נופף לה בחביבות.

"הא, ראיתם אותו? איזה מוזר!" הארי שמע קריאת ביניים כלשהי מפי תלמיד ג'ינג'י וגבוה עם אף ארוך.

"הנה הם התלמידים החדשים, גברתי פרופסור מקגונגל," אמר האגריד.

"תודה האגריד, אני אקח אותם מכאן."

היא הובילה אותם דרך מסדרון צדדי ולא דרך האולם הגדול שדרכו היה הארי רגיל לעבור. בסופו של דבר הם הגיעו איכשהו לחדר הקטן שליד האולם הגדול, שם הצטופפו כולם.

"ברוכים הבאים להוגוורטס," אמרה הפרופסור מקגונגל. "סעודת תחילת השנה תתחיל בקרוב, אבל לפני שתתיישבו באולם הגדול, אנחנו נצטרך למיין אתכם לבתים השונים. המיון הוא טקס חשוב ביותר..." מקגונגל הסבירה להם את כל הרעיון מאחורי שיטת הבתים, מחדרי המועדון ועד נקודות הבית, כולל הסברים על כל אחד מהבתים. בסיום הנאום היא אמרה להם להמתין עד שיקראו להם והשאירה את כל התלמידים הלחוצים (תרתי משמע) בחדר הקטן. בניגוד אליהם, הארי שראה את הטקס פעמים רבות בעודו ילד לא היה לחוץ. וכשקראו להם לבסוף ומצנפת המיון שרה להם, הארי זיהה שהיא שרה את אותו שיר לפני שבע שנים. האם ייתכן שלמצנפת יש רק שבעה שירים והיא בכל שנה שרה שיר אחר, וכך אף תלמיד לא יודע שהיא שרה את אותם שירים במשך אלפי שנים? הרי אף אחד לא שומע יותר משבע שירים...

"אבוט חנה!"

ילדה ורודת פנים עם קוקיות בלונדיניות יצאה מהדורה בצעד לא בטוח, חבשה את המצנפת שכיסתה עת עיניה והתיישבה. רגע של דומייה, ואז - 

"הפלפאף!" צעקה המצנפת ושולחן בית הפלפאף פרץ בקריאות הידד ובמחיאות כפיים.

המיון נמשך ונמשך. תלמידים התמיינו בזה אחר זה. הרמיוני התמיינה לבית גריפינדור ונוויל גם כן, ואז מקגונגל קראה: "סנייפ הארי!".

הארי התקדם לעבר המצנת. הוא ראה את הוריו יושבים בשולחן הסגל זה לצד זה ומחזיקים לו אצבעות. השאלה באיזה בית ימויין לא הטרידה אותו כל כך, הרי יש לו אבא מסלית'רין ואמא מגריפינדור כך שכל הבתים נראו סימפטיים בעיניו. גם הוריו ארחו במהלך שנות הלימודים תלמידים רבים בביתם ובמשרדם ממגוון סיבות שונות, מפרסים יוקרתיים ועד עונשים כבדים. אבל הוריו התייחסו לכולם באופן שווה, לטוב ולרע, ולכן הארי ידע שזה לא באמת משנה לאיזה בית ימויין. אז הוא ניגש למצנפת בביטחון וזו לחשה באזנו: "הממ... זה לא קל. כלל לא קל. לא מעט אומץ, אני רואה. גם שכל די טוב. יש פה כישרון - הו כן, ללא ספק - וגם איזה צמאון להוכיח את עצמך... מאוד מעניין, אז איפה לשים אותך?"

"שאלה טובה," חשב הארי.

"בית סלית'רין יקדם אותך לגדולות," המצנפת לחשה באזנו.

"אמממ... בסדר, את המצנפת, את מחליטה..." הארי ענה לה במחשבה.

"וואו, איזו אבירות!" התפעלה המצנפת, "זה באמת לא משנה לך? אם כך, מקומך בגריפינדור!" ואת המילה האחרונה היא צעקה לכל האולם. הארי התיישב בשולחן האדום לקול תשואות רמות וראה את הוריו מוחאים כפיים בהתלהבות. זה הסב לו ביטחון והוא היה מוכן להתחיל את שנת הלימודים, מוקף באנשים נחמדים כמו נוויל והרמיוני. כי אולי היא דיברה קצת יותר מידי, אבל היא לא הייתה נוראית...

רק דבר אחד סיקרן את הארי, לאן התלמיד הג'ינג'י ההוא שצחק עליו ימויין. הוא ראה את מקגונגל מקריאה: "וויזלי רונאלד!" והג'ינג'י הגבוה עם האף הארוך ניגש למצנפת, ששיבצה אותו לאחר מחשבה רבה בבית סלית'רין...

הפרק הקודם		הפרק הבא