שובו של המלך

קול נשי, "... לא אכפת לי בכלל! כבר אמרתי לך..."

קול גברי, "ואני אמרתי לך..."

קול נשי, מבוגר יותר, "... הגישה שלך..." נקטע, "...מטופשת..."

אותו קול גברי, "זה לא מטופש..."

קול גברי אחר, רך, "היא רוצה אותך..." נקטע. "לא תמיד נשארים..."

הקול הגברי הראשון, "זה לא הזמן לדון בזה..." למה הוא נשמע מוכר? "דמבלדור מת..."

רגולוס פקח עיניים, בקושי, האור הבוהק סביבו סינוור אותו והוא הזיז את פניו ולחש בסבל. הוא שמע עוד כמה קולות סביבו, ואז חש במבטים נחים עליו. המון מבטים. הוא גם ניסה להזיז זרוע, אבל נראה שהוא כבול למשהו.

הוא פקח את עיניו בקושי, והביט לעבר האנשים שהיו בחדר. הוא זיהה קרובת משפחה כלשהי של מולי פרואט, מבוגרת ושמנמנה, אישה שמזכירה וויליה, את ג'יימס שהחליף משקפיים וכנראה גם שבר אותם בשלב כלשהו ומישהו שממש הזכיר לו את רמוס, אבל הוא נראה זקן ועייף, ולא בן תשע עשרה. "ליאול?" הוא שאל בקול חלש אל עבר הלופין המבוגר.

"מה?"

"אתה ליאול לופין?... אני... מכיר את הבן שלך... רמוס... הוא כאן?..." הוא ניסה להתרומם לישיבה, אבל ידו הכבולה באזיקים למיטה לא נתנה לו. "אפשר לשחרר את זה? זה מכאיב..."

"אתה מכיר אות... את רמוס?" שאל הלופין המבוגר וקם על רגליו.

"כן, הוא לומד- למד, שנה מעלי. חלק חדר עם ג'יימס פוטר, פיטר פטיגרו וסיריוס בלק."

"ואתה..."

"אח של סיריוס, רגולוס."

הלופין עמד ובהה בו, בהבעה בלתי ניתנת לפענוח.

"בן כמה אתה?" שאלה אישה עם שיער אפור העכברי.

"בן שמונה עשרה."

"אתה בן שמונה עשרה כרגע, ורמוס לופין למד שנה מעליך בהוגוורטס?" שאל ג'ינג'י מקריח שעמד ליד קרובת המשפחה של פרואט, ורגולוס הנהן.

"מתי נולדת?" שאלה האישה עם השיער העכברי.

"בשלושה עשר במרץ?"

"באיזו שנה?"

"1961? אני אמרתי לכם שאני בן שמונה עשרה, זה לא חישוב קשה."

לופין מצמץ פעם אחת, ואז פעם נוספת. "אתה יודע מה התאריך היום?"

"לא, לא ממש."

"השלושים ביוני."

"יוני? אבל... זה אומר שעברה כמעט שנה..."

"1997."

רגולוס הביט בו, ואז בשאר האנשים בחדר, ואז חזר להביט בלופין, מצפה לגלות שזו בדיחה. "סליחה?"

"היום השלושים ביוני, אלף תשע מאות תשעים ושבע," חזר לופין. "ואני רמוס, ואתה לא יכול להיות רגולוס כי הוא מת לפני כמעט שבע עשרה שנים, כשהוא התנגד לוולדמורט."

"מת?"

"כשמישהו נעלם ליותר מעשר שנים בלי להשאיר זכר, לרוב הוא נחשב למת." אמרה האישה עם השיער העכברי.

רגולוס הביט בהם, ממתין לגלות שזו בדיחה. "1997?"

'רמוס' הנהן, וכל שאר האנשים בחדר רק הביטו בו.

"אה." חיוך התפשט על פניו של רגולוס. "הבנתי. בדיחה נחמדה סיריוס, אתה יכול לצאת."

"סליחה?" שאל ג'יימס, שעמד גם הוא בחדר, במרחק מה מפרופסור מקגונגל.

"מוזר, לא נתת לג'יימס שיקוי מבגר? היה מספיק רק לרמוס? נו, איפה הוא?" רגולוס הביט סביב קצת, מחפש את אחיו שיצא ויצחק עליו שהאמין אפילו לשניה אחת.

"זו לא בדיחה," אמר רמוס בשקט, רציני. "ואתה לא יכול להיות רגולוס, גם אם הוא לא מת, אתה בן שמונה עשרה."

"נכון, ואתה בן תשע עשרה עם שיקוי מבגר מאיכות ממש טובה."

"מי אתה?"

"אני רגולוס."

"אני לא מאמין לך, מי אתה באמת?" לופין התקרב אליו, ידו על שרביטו אך הוא עדיין לא שלף אותו, קולו מסוכן.

"אני רגולוס ארקטרוס בלק, ואל תאיים עלי כשאני אזוק למיטה ובלי נשק," רגולוס ניסה להיראות מאיים בעצמו, אבל הוא לא יכל.

"רגולוס מת."

"אני לא מת, אני חי וקיים."

"רגולוס מת לפני שבע עשרה שנים והייתי בין האחרונים שדיברו איתו."

"אני חי, ואם הייתי מת לפני שבע עשרה שנים ממש לא הייתי מדבר עם אף אחד, כי הייתי בן שנה!" הוא קרא, ואז הבין כמה חלש הוא מרגיש. הוא נתן לגופו להתרפות על המיטה והסדיר נשימה, ליבו פועם בכוח, ראשו מסתחרר. "בבקשה תשחררו אותי ונמשיך בשיחה הזו, זה ממש כואב ביד."

"אנחנו לא נשחרר אותך," אמרה ילדה עם רעמת תלתלים חומים ומקורזלים. "יש לך את הסימן של אוכלי המוות."

"מי אתה באמת? שינית צורה? באילו כישופים השתמשת?" דרש רמוס, שולף את שרביטו.

"שום דבר, למה שאני אשנה צורה?! תוריד את השרביט!"

"די," אמרה הפרופסור מקגונגל וקמה על רגליה. רמוס הכניס את שרביטו חזרה למקומו ומקגונגל הרימה את שלה, לא באיום. "רביליו," היא אמרה, וכלום לא קרה. עוד לחש, ושום דבר. היא הביטה בו בתדהמה קלה. "הוא לא שינה צורה," היא הודיעה.

"אבל... הוא נראה בדיוק כמוהו..."

"וויזלי," אמרה הפרופסור, וילד ג'ינג'י גבוה הזדקף ופנה אליה. "קרא לפרופסור סלגהורן, תבקש ממנו וריטסרום."

"וריטסרום?" שאל רגולוס.

"כן, סם א-"

"אמת, אני יודע מה זה. אתם אמורים לשאול אותי לפני, לא חוקי ולא מוסרי לתת וריטסרום למישהו שלא הודה שהוא מוכן."

"גם לא מוסרי להתחזות לילד שמת," מלמל רמוס.

"אני לא מתחזה! אוח, בסדר, אם יש לכם וריטסרום אני אשתה ואענה על השאלות שלכם. בעיה שלכם אם תשמעו מה שאתם לא אמורים לשמוע, אחריכם אדון האופל ירדוף."

"הוא כבר רודף אותנו," אמר ג'יימס.

"אז ירדוף יותר."

הג'ינג'י רץ אל מחוץ לחדר, וגופו של גדולוס נרפה שוב על המיטה. הוא הרגיש כעס קל, על כל שחושבים שהוא יאמין לשטויות האלו. גם רמוס נראה לו כועס מעט, אם זה היה רמוס.

"מה עם ביל?" הוא שאל בשלב כלשהו. "מה קרה לו?"

"אתה מכיר אותו?"

"מצאתי אותו כשיצאתי ממגדל האסטרונומיה, טיפלתי בפצעים שלו, שלא ידמם יותר מדי."

שתיקה קצרה. "הוא יהיה בסדר, הוא ישרוד. לא בטוח איך הוא יהיה כשהוא יתעורר."

רגולוס הנהן מעט. "אני מקווה שהוא יהיה בסדר."

"כן, גם אנחנו."

ואז, שתיקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא