שדרת החלומות השבורים

מכוסה – הראש צעד לבדו במסדרון שלא נגמר.
חה. המשפט הזה הוא טעות אחת גדולה. המסדרון באמת לא נגמר, אבל לבדו הוא לעולם לא יהיה.
כל חלום שמתרסק, כל תקווה שמתנפצת, כל אדם שמוצא את מותו- כולם הם עול על גבו החלוש.
להיות מלאך המוות מעולם לא הייתה עבודה קלה. בכל רגע בעולם יש חלום שנשבר. זה היה ברור. כל תקווה שמתרסקת- דווקא הוא, מכולם, חייב להוביל אותה היישר למקום ששנא יותר מכל. גם זה היה ברור.
אבל דבר אחד ב-טוב, עבודתו, אם אפשר לקרוא לזה ככה- סקרן אותו. דבר אחד לא היה ברור.
שני נערים מתבגרים. קוסמים. חברים.
הם- מכל אינסוף הנשמות על האדמה המוצקה- רואים את מותם המתקרב. הם, מכל  האנשים על הפלנטה המשונה הזאת, לא מפחדים מהמוות.
הם חוששים ממה שיקרה ליקרים ביותר להם אחרי שנפשם תחזור אל היצור השנוא ביות שקיים- הוא.
אין טוב בכך, בשליטה בנשמות. אין זמן להטריד את עצמך בשאלות כמו, למה דווקא אני? למה לא מלאך אחר?
מה שכן, ידע הוא כוח. היצור התמים לכאורה מעולם לא רצה כוח. מה שרצה היה קצת סיפוק בנוגע לחריגים.
מלאך המוות השעין את ראשו על הקיר. סוורוס, אמר לעצמו.
סוורוס סנייפ הופיע, מרחף, מול היצור המתועב. כן?
פתח להוגוורטס.
 נשמתו של סוורוס הניעה את ידה בחלל הריק. באמצע המסדרון נוצרה מראה קטנה, מרחפת גם היא. כמו בהגיגית, היה אפשרי לראות את המתרחש בטירה. אולם, בשונה מהגיגית, המראה לא היה זיכרון, אלא מה שקורה עכשיו במקום המבוקש.  
 אתה מתגעגע?
לא ממש, אמר סנייפ.
אתה מעדיף להיות כאן?
סנייפ-המת הנהן.
מדוע?
מצאתי כאן סיפוק. התנצלתי בפני ג'יימס ולילי. אדון האופל לא מסוגל לגרום לי נזק. ועדיין, אם אחפוץ בכך, אוכל להביט במתרחש בטירה.
רק בטירה. מלאך המוות השפיל את מבטו ללא כל סיבה.
זהו המקום שבחרתי בו במותי. שם אני קבור.
אני מניח שאתה עוקב אחרי המתרחש בהוגוורטס.
סנייפ-המת הנהן שוב.
מה אתה חושב על הנערים?
הם חריגים, ללא ספק.
את זה יכולתי להגיד בעצמי.
אתה מלאך המוות.
כן, נאנח, אני מלאך המוות...

-----

אי שם, במרחק שלא ניתן למדידה משדרת החלומות השבורים,שכן לו אדם.
אדם אמיתי. אדם חי. אדם נושם.
אדם שמשאלתו הגדולה ביותר היא למות.
או שהוא חשב, בעבר, שמשאלתו הגדולה ביותר היא למות.
מיתה היא הדרך היחידה להגיע לגיהינום.
לא?
התשובה היא לא. כמובן שלא. קללה קטנה שתמוטט את שדרת החלומות השבורים...
אבל למה?
גם לשאלה הזו יש תשובה.
המתים הם צבא. צבא שלעולם לא ייגמר, ימות או ייפגע.
ולשר המוות- כך אהב לקרוא לו- יש גישה לכל איזור שיחפוץ בו.
הדרך הקלה ביותר להפוך לקוסם החזק ביותר שאי פעם היה קיים, קוסם שירמוס את וולדמורט, את דמבלדור ואת מרלין- היא פשוט לא להיות קוסם.
להיות מלאך המוות. לגזול נשמות בכל רגע נתון. לנפץ חלומות. לרסק תקוות.
להיות מלך העולם.
רק שני ילדים עומדים בדרכו. שני ילדים שלא יודעים שיש להם גישה חופשית לשאול. רק הוא יודע את סודם.
ברגע שיצאו מחומות הטירה הבטוחה שלהם, הוא ימצא אותם, ודרכו להיות אדון הנשמות תהיה נקייה ממכשולים.
הוא גיחך.
מלאך המוות עומד למות.

-----
השלג החל לרדת מוקדם מידי.
פתיתים לבנים ופריכים החלו ליפול על שערה השטיני.
מגעם של המים הקפואים עורר בה מחשבות.
כמה מגוחכים חייה. מהרגע שבו פגשה את בן הם החלו להיראות כמו טלנובלה רומנטית זולה של מוגלגים.
הם-חייה, כלומר- רצים הרבה יותר מידי מהר.
יופי-טופי. היא ובן רואים את העתיד ושניהם עומדים למות. ובטח שניהם גיבורים חריגים בעלי כוחות על. עכשיו מישהו יבוא ויכריח אותה ללבוש טייטס וחולצה כחולה ולצעוק "אני סופר-וומן!"
אם כל זה היה סיפור שמפיצים איכשהו- היה אפשר להבין. מי שכתב את כל הטמטום הזה לא יהיה סופר. ממש לא.
אבל כל הטמטום הזה הוא לא סיפור, ופניו של בן המשיכו להבהב בלי הפסק מול עיניה המהפנטות.
איכסה.
חתיכת טלנובלה רומנטית.
אם כל הטמטום הזה היה סיפור- אישיותה ודאי הייתה מתרככת ומליסה הייתה נוטשת את הג'ינס הנצחי, עוברת ללבוש שמלות ומתמכרת לתסכיתי רדיו על זוגות מאושרים בגלי-קסם. ושלא נתחיל לדבר על דייטים.
תודה לאל שכל הטמטום הזה הוא לא סיפור.
לפעמים ייחלה לעצמה שמישהו ימצא אותה וייקח אותה רחוק מהמקום הזה, שבו הייתה חייבת לחשוב כל הזמן.
קצת שקט, זה מה שהייתה צריכה.
שקט לא יכלה להשיג בתוך גבולות הטירה. אז אולי קצת  מנוחה לא תזיק לה.
אוי, כאילו שמנוחה לא תזיק לה. ברור, ברגע שתעצום את עיניה היא עוד פעם תשקע לחלומות על סופה המתקרב.
מצד שני, למה שתאמין לחלומות? מטורפת כמו טרלוני היא לעולם לא תהיה.
אז היא הרפתה את עפעפיה ונרדמה.
אם חייה- המהירים מידי, הרומנטיים מידי- יתחילו להראות כמו שידור חוזר, אסור יהיה להאשים אותה.
כל הטמטום הזה הוא הרי לא סיפור.
נכון?


   
------

האח הידד! יצא לי סוף-סוף פרק ארוך!
טוב, בערך ארוך.
אני מודעת לעובדה שהקטע עם מלאך המוות טיפה הזוי, אפל אם כבר לקחת את הפאנפיק לאזורים אפלים, אז אי-אפשר בלי קצת גיהינום.
מצפה לתגובות, דירוגים וסיפורים לאנשים אחרים!
וכמובן, כיאה לאני, עצמי ואנוכי,עוד טיפה חפירות לא יזיקו; אז הרשו לי לצטט מאלבוס פריסוול וולפריק בריאן דמבלדור:
קשקושים, בלבוש,  קוקו, שפיץ!
תודה!

הפרק הקודם