הארי פוטר- המשכים מעניינים

הארי היה נרגש.
הוא לא חשב שהוא יתגעגע לילדים כל- כך, אולי התגעגע כך כיוון שהתרגל שאלבוס ורוז מקפצים לו בין הרגליים, בעוד שמכתב נוסף מגיע מג'יימס. בכל אופן, הוא שמח כל- כך על חופשת חג המולד שאיפשרה לו לראות שוב את הילדים היקרים.
למרות שהם עדיין לא דיברו על כך, הארי ידע שאישתו וחבריו מודאגים בדיוק כמוהו על תוכן השנה הקרבה, כשכול הילדים ילכו להוגוורטס,והם,המבוגרים, ישארו לבדם בבית, מוצפים בגעגועים.
נשמעה דפיקה בדלת, ורון, ג'יני, אלבוס, רוז וג'יימס הגיחו בפתח.
הוא והרמיוני רצו לחבקם ולנשקם- "אל!" "רוזי!" "ג'ימי!"
"אמרתי לכם כבר, קוראים לי ג'יימס, לא ג'ימי!"
"מי קורא לך?" התגרה בו אלבוס,
"כן, כי לפי מה ששמענו בבית- הספר היחידי שקורא לך ג'יימס הוא... אתה! -ג'ימי!-" רוז ואלבוס התגלגלו מצחוק ופניו של ג'יימס/ג'ימי האדימו מכעס והוא התחיל לרדוף אחריהם ברחבי הבית.
"ילדים, מספיק!" קראה להם הרמיוני לסדר. וכשזה לא עזר, שלפו המבוגרים שרביטים, מה שאכן ביצע את הקסם.
שלושת הילדים נבהלו וחדלו בההתרוצצות.
ג'יני צחקה ואמרה לכולם שהארוחה תהיה מוכנה בערך בעוד רבע שעה.
"הוגו! לילי! אתם לא רוצים לברך לשלום את האחים שלכם?" קראה הרמיוני לילדים העסוקים ששהו בחדרה של לילי בקומה העליונה.
"נברך כשהם יעלו!" צעקה לילי חזרה לדודתה. 
"למען זקנו של מרלין, מה כל- כך מעסיק אותם שם למעלה?!" התלוננה הרמיוני בעודה חוזרת לעמדתה בהכנת ארוחת החג. רון משך בכתפיו, "הם בטח סתם גנבו לאל את הטאקי המתפוצץ שלו שוב."
"לא נכון!" מחה אלבוס, "כי לקחתי את הטאקי איתי להוגוורטס, והוא עדיין בתיק שלי!" משום מה אמירה זו גרמה לו ולרוז להחליף מבטים מאופקים שהיו מוכרים מאוד להארי, אותו מבט שהוא, הרמיוני ורון מחליפים בינהם בכול פעם שעולה מושג שמזכיר לשלושה חוויה משותפת כלשהי שחוו יחד.
"בוא נלך לפרוק את התיק בחדר שלך." אמרה רוז לאלבוס.
"כבר? זה לא יכול לחכות?" הוא רטן, "אל תהיה עצלן!" צחקה רוז, ושניהם עלו לחדרו של אלבוס.

כעבור חצי שעה, הארי, רון, ג'יני והרמיוני הצליחו לבסוף לסיים להכין את ארוחת החג.
"ילדים! הארוחה מוכנה!" קראה הרמיוני בחיוך. אין קול ואין עונה.
"אוך..." היא רטנה. הארי נחלץ לעזרתה "ג'ימי, קום מהספה ולך קרא לאחיך ולבני דודיך לרדת לאכול."
הוא כחכך בגרונו, והארי גיחך, כמה הילד הזה דומה לאמו... "ג'יימס,אתה מוכן בבקשה לעשות זאת בשבילי?" - ג'יימס חייך ברצון, ועלה לקרוא לילדים.
הוא ירד כעבור זמן מה כשהוא מחזיק את הוגו ולילי משני צדדיו. "באמת!" נזפה בו ג'יני, "הרפה מהילדים המסכנים, הם לא חבילות מטען!"
"אבל אני לא יכול להרפות מהם!" אמר ג'יימס בכעס, מצדדיו הוגו ולילי נאבקו- "די כבר! עזוב אותנו! אימא!!!!"
"כי אם אני ארפה מהם," המשיך ג'יימס- "הם ימשיכו לגנוב ולרחרח בעניינים שלא נוגעים אליהם!"
"אבל זה כן קשור לנו! הם ההורים שלנו! יש לנו זכות לדעת!"  אמרה לילי, בעודה מנסה להשתחרר מאחיזתו של אחיה הגדול. "כן, וזה לא כאילו הם מיהרו לשתף אותנו בפרטים הקטנים האלו!" הוסיף הוגו בזעף.
ג'יני הבינה במה מדובר, "עמדנו לספר לכם הכול, בחודש אוגוסט- לפני שנת הלימודים החדשה בהוגוורטס." היא אמרה ברכות לילדים, בניסיון להסביר. לרוע מזלה, הילדים לא נראו שלווים יותר.
הארי לא ידע איך להגיב.
למען האמת, הוא לא היה כה מופתע לגלות כי בתו ואחיינו גילו על עברו לפני  שהספיק לספר להם עליו.
קודם כל, הראיות היו בכל מקום- לא היה קוסם או מכשפה אחת שעברו שבוע שלם מבלי לדבר על מעלליו של הארי פוטר הגיבור. טוב, אולי חוץ ממאלפוי.
ובנוסף לכך ניצבה העובדה שלילי הייתה הבת שלו ושל ג'יני, והוגו היה בנם של רון והרמיוני,- הסקרנות והמעשיות זרמה להם בדם.
הוא סובב ראשו בכדי להביט בשני חבריו, כפי הנראה העניין לא הטריד אותם יותר מדי.
הרמיוני אמרה להם בפשטות: "אחרי הארוחה, נשב כולנו יחד ונספר ונשמע הכול." היא הסתכלה על ג'יימס ונאנחה, "חבל שלא סחבת גם את רוזי ואל, נו טוב, נראה כי העבודה הזו תמיד חוזרת אליי בכל מקרה."
היא דידתה לה למעלה, בעוד ששאר נוכחי החדר ניגשו לשולחן.
מזווית עינו הארי ראה את רון רוכן ליד הוגו ולילי , לוחש להם דבר מה, שממנו הארי הצליח לשמוע רק משפט אחד- "לא רצינו שזה יעלה לכם לראש."  רון סיים את דבריו באיזושהי אמירה על ג'ימי שהארי לא הצליח לקלוט, מה שהיא לא הייתה- היא בהחלט הצליחה לשחרר משני הילדים צחוק בריא, מה שגרם לג'יימס להזעיף פנים.
לפתע נשמע קולה של הרמיוני מחדרו של אלבוס למעלה: "הארי! רון! בואו לכאן מהר!!!"
הארי רון וג'יני מיהרו למקום מיצואה בשרביטים שלופים.
הארי הנבהל צעק לג'יימס שהוא האחראי, ושלא יעזו לעזוב את קומת הבית לא משנה מה!
בחדר עמדה הרמיוני במבט מודאג.
הראשון שהגיע אליה, כמובן, היה רון ששאל בהיסטריה מה קרה.
הרמיוני הסתכלה במבט מתנצל לעבר ג'יני.
- היא התעצבנה, "הו, הבנתי! זמן השלישיה!" היא הסתובבה אל הארי- "חשבתי שהקטעים האלה נגמרו כש, הו לא יודעת, התחתנו !" היא פנתה מהחדר בזעף בעודה ממלמלת מילים כעוסות לעצמה.
"חכי!" קרא אחריה הארי,  "לא התכוונו להכעיס אותך! את יכולה להישאר!"
הוא פנה אל הרמיוני, " אוף, תראי מה עשית! עכשיו היא תזכור לי את זה לאיזה שבוע, מה היה כל כך דחוף?"
"זה." אמרה הרמיוני, והושיטה לו דבר מה שהיה שרוי בידה. הארי תפס והחזיק את החפץ בידו. בעוד רון מתבונן מעל כתפו בסקרנות , פתח הארי את אחיזתו בעצם המשונה.
הייתה זו אבן האוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא