היא עושה לי כיף בבטן.

אני לא בטוח מאיפה זה הגיע, אני לא חושב שהיא באמת כועסת עליי. אני חושב שהיא כועסת על כול שאר העולם.

"אני שונאת את זה."

"אני יודע."

"אני חושבת שאתה יותר מדי בשבילי כרגע."

"אני לא." אני לא בטוח מאיפה זה בא.

"אולי עדיף שנפרד. אולי פשוט נפרד ואתה תוכל להיות מאושר בלעדי."

"זה לא עובד ככה."

"כן זה כן." היא לא הצליחה להביט בי לשנייה.

אני חושב שהיא סתם מפחדת. היא מפחדת שאני אפרד ממנה בגלל שהיא כזאתי. בגלל שהיא עצמה.

אבל אני לא. אני אוהב אותה כמו שהיא.

חסרת פחד ומלאת ביטחון ואולי קצת שקטה. אולי אני אוהב אותה בגלל שהיא כזאת דעתנית או מחושבת או בגלל שהיא כול כך החלטית. היא יודעת מה היא רוצה והיא עושה את זה בכול הכוח.

אבל אולי היא לא. אולי אחרי הכול היא באמת רק כמו כולם. אולי היא עדיין מחפשת את עצמה ואת המטרה שלה. כמו כולם.

"אני אעזור לך אני מבטיח. ואני לא אפרד ממך. אני מבטיח."

"אתה כן. ברגע שתבין שזה הכול הצגה. ברגע שתבין שהכול היה שקר."

"על מה שיקרת?" התחלתי לפקפק בכול מה שהכרתי בחודשים האחרונים. "את לא באמת אוהבת אותי?"

"אני מאוד אוהבת אותך!!" היא כמעט בכתה. "באמת באמת. אבל אני לא כמו שחשבת."

"אז מה את?"

"אני לא כול כך בטוחה בעצמי. אני תמיד חושבת שאתה תפרד ממני ברגע שתבין את זה."

"מה?"

"אני חושבת שאתה תפרד ממני כי אני בכלל ממורמרת ועצובה ואני לא תמיד רוצה לקום בבוקר."

"מה? את באמת חושבת שאני רוצה לקום בבוקר כול יום?"

"כן. זה מה שאנשים אחרים עושים, קמים בבוקר ועושים מה שאנשים מאושרים עושים. לא?"

אני ידעתי שעכשיו תורי. עכשיו זה הרגע שלי לעשות אותה מאושרת.

"לא. אני קם בבוקר בגללך. אני הייתי הבן אדם הכי עצוב ובודד וחסר פואנטה בעולם. ואז פגשתי אותך. את עשית אותי מאושר."

חיבקתי אותה נתתי לה נשיקה על המצח.

"אני חושב שאת מדהימה, את יודעת את זה?"

"לפעמים."

הפרק הקודם		הפרק הבא