עשרים שנים אחר כך

הפרק הבא קצת מתעכב, אבל אני אשתדל לגמור אותו בקרוב (:

אחרי שבוע שיחררו את לילי, אלבוס ופלר מבית החולים על שם הקדוש מנגו. הם היו עוד פצועים קלות, אבל מצבם השתפר בהרבה. לילי לא דיברה עם כיתתה בבית הספר של המוגלגים והיא הייתה בטוחה שהם תוהים איפה היא ומה קרה לה. היא ניגשה אל הוריה והחליטה לשאול את מה שהציק לה כבר כמה ימים.

"אמא, אבא," היא אמרה. "אני יכולה לספר לכיתה שלי מי אני באמת? הם לא יספרו לאף אחד וגם אם כן אפשר להטיל עליהם לחש זיכרון."

הוריה של לילי החליפו מבטים ואז הביטו בה שוב.

"לילי, אני מעדיף שלא," אמר הארי.

"כן, עדיף שמוגלגים לא ידעו על סודות הקסם." אמרה ג'יני.

"אבל הם לא יספרו! בבקשה!" קראה לילי בכעס. למה הם לא מבינים אותה?

"אמממ... אוקי. אבל אם הם מספרים, אנחנו נמחק להם את הזיכרון, ולא נרשה לך לספר להם מחדש. זה ברור?" אמר הארי.

"יש! כן!" שמחה לילי וחיבקה את הוריה.

ביום רביעי נכנסה לילי לכיתתה, פצועה בכל הגוף, אבל שמחה.

כל הכיתה השתנקה למראה. קלי ניגשה לעברה ושאלה אותה מה קרה לה.

"אני בסדר, באמת אני בסדר," ניסתה לילי לומר, אבל קלי הכריחה אותה לשבת. "אני צריכה לספר לכם משהו." היא המשיכה וקמה למורת רוחה של קלי. היא עמדה מול הכיתה ונשמה נשימה עמוקה. היא התחילה לספר את הסיפור. כשסיימה כל הכיתה הביטה בה בפה פעור לרווחה.

אחרי שתיקה קצרה אמר ילד שקוראים לו סטפן, "את צוחקת עלינו, נכון?"

"לא," היא אמרה. "אני יכולה להוכיח לכם אם אתם רוצים." היא הוציאה את שרביטה.

היא כיוונה את השרביט על החלון, אמרה "דיסנדו!" והוא התנפץ.

"מה? מה עשית?" – "איך? מה? איך?" – "מה זה?"

לילי חייכה אל כולם, כיוונה את שרביטה על החלון המנופץ, אמרה "רפארו!" וזה האחרון תוקן כאילו לא נשבר מעולם. כל הכיתה הביטה בה בתדהמה.

"אמרתי לכם שאני רצינית," אמרה לילי.
"את... קוסמת?" שאלה מאיה.

"אני לא קוסמת, אני מכשפה..." אמרה לילי.

"טוב, זה אותו דבר,"

"בערך..."

"איך זה שבחיים לא אמרת לנו?"

"אמממ... אני חושבת שלא כדאי שאחרים ידעו את זה, אתם יודעים, כי מוגלגים צריכים לחשוב שאין דבר כזה קסם." אמרה לילי בדאגה קלה.

"אנחנו לא נגיד לאף אחד," אמרה עפרי, חברה של לילי.

"יופי," אמרה לילי, "טוב, אבל אם תגידו, אני אעשה קסם זיכרון ואז לא יזכרו, אבל אני אמחק את הזיכרון למי שסיפר, אז תחשבו פעמיים לפני שאתם מספרים."

כל הילדים הנהנו בראשם ולילי חייכה בסיפוק.

הימים עברו וכבר הגיע השבוע האחרון ללימודים. לילי רצתה מאוד לסיים את בית הספר המוגלגי שלה אבל גם היה לה קשה להיפרד מכיתתה. הם עולים לחטיבת הביינים.

שישה ימים לפני סיום הלימודים קרה משהו באמצע שיעור תנ"ך.

הדלת נפתחה בחבטה. אוכלי מוות עמדו שם בשרביטים שלופים, ובהבעת פנים רצחנית.

"העלמה פוטר... באנו לפגוש אותך," אמר אחד מהם.

"רצינו... אמממ... לדבר איתך," אמר השני וצחק.

לילי הביטה בהם, ובלי לחשוב פעמיים, היא לחצה בשעון שלה.

היא לקחה את שרביטה, ואמרה "הפעם לא תוכלו לברוח."

"לא נוכל לברוח? מה את אומרת." צחקו.

"בואי נראה לך מה הם נימוסים, פוטר," אמר אחד מהם שלו, ידעה לילי, קראו גרייבק, ומהר מכפי שדמיינה, הניף בשרביטו.

לילי הרגישה כאילו מישהו נתן לה אגרוף חזק בבטן, והיא הועפה על אחד השולחנות.

הכיתה צעקה וצרחה, וקלי צעקה "לשם! מהר!" והצביעה על פינת החדר.

כל הילדים, חוץ מלילי, רצו לפינה והגנו בידם על גופם.

גרייבק הניף שרביט, והכיסאות והשולחנות נעלמו.

"בואי נעשה דו-קרב, מה את אומרת, פוטר?" אמר בלגלוג.

הוא הניף בשרביטו שנית, ולילי ריחפה לנקודה במרחק 10 מטרים, בערך, ממנו ומשאר אוכלי המוות. היא חשבה "בואו, אוכלי מוות פה, בואו," אבל לא היה לה זמן לבדוק אם אביה שלח לה הודעה בחזרה בשעון כי אוכלת מוות אחת, אלקטו, אמרה "בואי נראה מה יש לך..."

"אבדה קדברה!" צרח גרייבק, אבל לילי קפצה, והקללה פספסה אותה.

זאת הייתה קללה ממיתה, ולילי רעדה מפחד. איפה הארי וההילאים?

          כל הכיתה צרחה וכמה מהבנות התחילו לבכות.

"אקספליארמוס!" צרחה לילי, אבל החטיאה בכמה סנטימטרים, "אימפדימנטה!" אבל הפעם היא פגעה באמיקוס, אח של אלטקו, שנפל ארצה.

"אמיקוס!" אלקטו צרחה.

לילי נפלה, ומיששה את ראשה הכואב. היא דיממה. כל גופה כאב, אבל היא אזרה אומץ וניצלה את הרגע שאלקטו בדקה את אחיה.

"סטופפיי!" היא צעקה, ואלקטו נפלה גם כן.

קראק חזק הקפיץ את כולם, ולילי הייתה נשמה בהקלה כשראתה את אביה והרבה הילאים מאחוריו.

"לילי! לילי! את בסדר?!" הארי צעק, ורץ אליה, אבל בדיוק גרייבק תפס אותה וצעק, "תורידו שרביטים, או שהיא מתה!"

הארי וכל ההילאים הורידו שרביטים, ונראו דרוכים ומפוחדים.

"טוב בכל מקרה היא תמות..." צחק גרייבק, וחשף את שיניו הצהובות.

הוא כיוון את שרביטו אל אלקטו ואמיקוס והם התעוררו ותפסו את הארי ואת שאר ההילאים וקשרו אותם. לאחר מכן הם תפסו את כל כיתתה של לילי, ואת קלי.

"בואו תראו את לילי פוטר מתה!" צעק גרייבק ואלקטו ואמיקוס צחקו בחנופה.

לילי צרחה והתחננה, "לא! לא! בבקשה! לא!" אבל רק גרייבק צחק.

"לילי לונה פוטר, מילים אחרונות?" הוא שאל אותה ברוך.

לילי בלעה את רוקה ועצמה את עיניה. הרגע, כך ידעה, יגיע בעוד מספר שניות.

היא שמעה צרחות וצעקות, אבל לא היה לה איך לברוח.

צחוק משוגע... צרחות ותחינות... כאב... צרחתה שלה עצמה...

כשהתעוררה, הגוף שלה לא כאב והיא תהתה אם היא מתה. היא קמה ושפשפה את עיניה.

מולה עמדו ההורים שלה, רון והרמיוני, ההילאים (הרבה יותר ממה שהיו מקודם) וכיתתה. כולם היו משוחררים.

"מה? מה קרה?" היא שאלה, והזדקפה. כולם הביטו בה בחשש, ואימה הייתה על סף דמעות.

"עוד הילאים באו עם אמא והרמיוני," אמר הארי בקול רועד, והיא ראתה שהוא מפוחד מאוד, "והם הצילו אותנו."

היא הסתכלה סביב וראתה שאוכלי המוות לא שם.

"איפה הם?" היא שאלה.

כולם הסתכלו עליה, אבל אף אחד לא ענה.

"איפה הם?" היא שאלה בקול רם ותקיף יותר.

"לילי, אני מצטערת," אמרה ג'יני, וכעט הדמעות זלגו על פנייה, "הם התעתקו ברגע שראו שהגענו, ולא הספקנו לתפוס אותם."

"מה?" היא שאלה, והרגישה איך כל תקוותה התנפצה, "לא! לא! כל מה שעברתי והם לא יגיעו לאזקבאן?!" היא כעסה, וקמה מהרצפה, והתעלמה מהערותיו של אביה, "לילי, שבי, את צריכה לנוח, אסור לך להתאמץ."

אחרי שתיקה קצרה, שבה לילי הביטה בהוריה היא אמרה, "אני אהפוך לאדם זאב?"

"לא, מתוקה, לא," אמרה ג'יני, "אבא עשה קסם מיוחד... את תהיי בסדר גמור."

"טוב, מה עושים?" שאלה לילי בתוקף.

"מה זאת אומרת מה עושים?" שאל הארי, "טוב, בכל אופן את הולכת לקדוש מנגו,"

"אני לא הולכת לקדוש מנגו!" התפרצה לילי בכעס, "זה השבוע האחרון ללימודים ואני לא יכולה לפספס אותו. ואני רוצה לתפוס את אוכלי המוות שנמלטו." היא הוסיפה.

"לא," אמרו פה אחד הארי, ג'יני, רון והרמיוני.

לילי הלכה בכעס לשבת. כל גופה כאב והיא חשבה שאם היא תעמוד עוד רגע אחד היא תתמוטט.

"לילי..." מאיה אמרה וחיבקה אותה, "כל כך דאגנו לך... זה היה נורא! אוי, את מדממת! כדאי שתלכי לבית החולים, לא?"

לילי הזעיפה פנים, ואמרה "אני בסדר גמור."

"את הולכת לשם!" אמרה מאיה בתוקף.

לילי הביטה בה, ואז בהוריה, ואמרה, "בסדר, נו... אוף... אבל אני לא רוצה להישאר שם הרבה זמן, אני לא כל כך פצועה..."

"בסדר גמור," אמר הארי, לקח את ידה של לילי, את ידה של ג'יני, ואמר "רון, הרמיוני... נפגש שם?"

הם הנהנו בהסכמה.

"טוב... תודה לכולם," הוא אמר להילאים, ואז פנה לקלי, "לילי תגיע מחרתיים לבית הספר אני מניח. זה מקובל עלייך?"

היא הנהנה, עדיין מפוחדת.

הוא הביט בלילי. "לילי, אנחנו הולכים עכשיו הביתה ואז נלך לקדוש מנגו."

היא הנהנה ונופפה בידה לחבריה, ובקארק חזק נעלמו היא והוריה.

הפרק הקודם		הפרק הבא