אהבה סודית

רוז:

צללתי לתוך עולם החלומות, אבל הפעם זה לא היה חלום אלא זכרון ישן: הזכרון שלי מהנשיקה הראשונה שלי עם סקורפיוס. 

זה התחיל כשהסתבכתי בהימור על משחק של האפלפאף נגד סלית'רין בשנה החמישית שלי. התערבתי עם ג'יימס פוטר על 30 אוניות (סכום ששווה ל3,750 דולר) והפסדתי הכל. אז ג'יימס החליט שהוא ייתן למרבה במחיר לצאת איתי לדייט אחד, דבר שכנראה יכסה את ההפסד ואפילו יותר. בכניסה למכירה ראיתי את סקורפיוס, את כריס ג'ורדן ועוד הרבה בנים שנראו נלהבים לצאת איתי לדייט, דבר שגרם לי להסמיק ולכעוס כאחד. מצד אחד אני נמכרת כמו חתיכת בשר ומצד שני, אני כנראה יותר פופולארית ממה שחשבתי. כשהמכירה התחילה בסכום של 5 אוניות, סקורפיוס קפץ ישר והעלה ל10, השאר ישר יצרו מהומה והמחיר הוקפץ ל20, 25, 30 ותוך דקה ל60. סקורפיוס הציע 100 אוניות וכולם השתתקו. זה לא היה מחיר הגיוני או משהו שהם יוכלו לעקוף. "מאה מסקורפיוס..." ג'יימס הכריז "פעם ראשונה! פעם שנייה! פעם שלישית..." הוא הסתכל סביב ונאנח "נמכר!", סקורפיוס העביר אל ג'יימס שק גדול וכל השאר יצאו בביאוס. סקורפיוס חייך ואמר לי "רוז... את רוצה לצאת איתי?"

"יש לי ברירה?" עניתי

"כן," הוא הביט לי ישר בעיניים "תעני לי בכנות: את רוצה לצאת איתי?" זה הייתה שאלה מפתיעה, בייחוד מהבחור שיש לו קראש עלי "תראה..." עניתי במבוכה "אני יודעת שאתה בחור טוב... אבל הבת של שרת הקסמים ובן של אוכל מוות? יחסלו אותנו בעיתון! וחוץ מזה, אין לי אותם רגשות כלפיך.", "אני מבין," הוא חייך בעצבות והמשיך "אבל אם תרצי בכל זאת, תעלי לגג מגדל האסטרונומיה ב9.". 

*9:00 בערב*

עליתי למגדל האסטרונומיה מכוסה בגלימת ההיעלמות, והצלחתי להתחמק לגג בלי שסקורפיוס יראה אותי. סקורפיוס היה לבוש בהידור והארוחה הרומנטית הייתה מונחת על שולחן לאור נרות, ככה שהיה ניתן לראות את הכל. למרות הכל, בחרתי להסתכל מתחת לגלימה ולא לחשוף את עצמי. עברה שעה, ואז שעתיים ולבסוף שלוש. סקורפיוס התייאש והתחיל לבכות, מרטיב את החליפה שלו בדמעות. הרגשתי בושה כשראיתי את מאלפוי בוכה בגללי, אבל כשהוא קם ההרגשה רק התגברה: הוא הלך אל הנרות וכיבה אותם אחד אחרי השני, בעודו ממלמל "אוהבת אותי, מחבבת אותי, בסדר, לא מחבבת אותי, שונאת אותי". כשהוא הגיע לנרות האחרונים הייתה כבר ברורה התוצאה: "בסדר" הוא כיבה נר אחד, "לא מחבבת אותי" והאחרון "שו-שו-שו" הוא לא היה מסוגל להשלים את המשפט אלא נפל על ברכיו ובכה שוב, מטביע את הנר האחרון בדמעותיו. הבטתי עליו והתחלתי לבכות גם, אבל מחיתי את הדמעות מעיניי והחלטתי לשנות טיפה את התוצאה: לחשתי אינסנדיו והדלקתי מחדש 3 נרות. "פספסת כמה, סקור" קראתי וחשפתי את העצמי, מחייכת בביישנות. הוא הסתובב אלי כלא מאמין, חושש שאני סתם אשליה. "מצטערת שאיחרתי," אמרתי "אני לא הייתי בטוחה אם לבוא אבל-", "העיקר שאת פה" הוא קטע אותי הדליק בבת אחת את כל הנרות, חושף מחדש ארוחה רומנטית של צלי ופאי אירי, שהיו שניים מהמאכלים האהובים עליי. במשך הארוחה דיברנו וצחקנו על החיים שלנו בהוגוורטס, מרכלים על חברים ומורים ועל החיים הפרטיים. סקורפייוס ליווה אותי לחדר המועדון שלי והעברתי לו את גלימת העילמות. כשאף ציור לא היה בסביבה ורק כמה חרקים היו בסביבה, התרוממתי טיפה והדבקתי לסקורפיוס נשיקה על השפתיים. סקורפיוס הביט עליי ואז החזיר לי נשיקה, שנהפכה למזמוז סוער שאף אחד מאיתנו לא יכל לשלוט בו. "אני לעולם לא אפרד ממך... גם אם כל העולם יהיה נגדנו" אמרתי לו כשלבסוף נשמנו, "זה אומר שאנחנו זוג?" הוא שאל וחייך, "לא," שללתי מיד "אבל נוכל להיות כשאנחנו לבד... אולי עוד שנתיים, בשנה השביעית.". הוא חייך ונתן לי נשיקה "אוקיי, אבל כשאנחנו מסיימים את ואני מתחתנים.", עצם המחשבה על חתונה היה מפחיד, אבל נישקתי בפעם האחרונה להערב את סקורפיוס ואמרתי "אני מסכימה.". הוא הלך לחדר שלו ואני נותרתי עם תחושה מדגדגת על השפתיים, רק מקווה לנשק אותו שוב.

הפרק הקודם