לא יודעת איך לקרוא לזה:)

לאט לאט הרגיש צ'ארלי כיצד הרגשתו משתפרת. אומנם יחסם המאמלל של אנשים למשפחת טרוורס לא השתנה, וגם התאונות המוזרות ברחבי העולם לא פסקו, אך צ'ארלי החל לשאוב עידוד מהיומן, ועצם זה ששמר את קיומו בסוד רק הפך את זה למסתורי וטוב יותר. נכון, תקופת הקדרות הנוראה עדיין לא חלפה- וגם לא נראה אף סימן לכך שהיא עומדת לחלוף בקרוב, אך צ'ארלי הצליח, בקשיים מסוימים, למצוא את האור שבקצה המנהרה. היומן. הוא לא עזב אותו לדקה מלבד בבית הספר, ובזמן שאכל. המצב בבית השתפר לאט לאט. לינדי הצליחה לגרום לאמם לחזור לאכול ולנהל את הבית בכוחות עצמה, ג'יין נהייתה זועפת מעט פחות ובאשר לצ'ארלי... הוא השתדל להמשיך את החיים כרגיל, בלי לסטות יותר מדי מהמסלול. משפחתו הניחה שהוא עדיין מדוכא, כי הסתגר כל היום בחדרו- אך עצם הסיבה העיקרית לכך הייתה היומן. צ'ארלי קרא, קרא וקרא בו בלי הפסק עד כי מדי פעם שמע את לינדי וג'יין מתלחשות בינן לבין עצמן בדיוק על הנושא הזה. לצ'ארלי לא היה אכפת מכך כלל והוא חלף על פני שתי אחיותיו כאילו לא קרה דבר ורק ניגש לקרוא ביומן שנית. יום אחד, בבוקר שבת, צ'ארלי קם ומיד ניגש לקרוא ביומן, לפני הכל, כהרגלו. הוא שם לב שבדפים האחרונים חסרים התאריכים ביומן, כאילו מישהו קישקש עליהם ומחק אותם מהדף. צ'ארלי כבר הגיע לדף האחרון, והוא קרא,כמה שיותר מהר, כשהבעה של להיטות מופיעה על פניו.

זהו. אני חושב שזהו זה.

שוב חסר התאריך ביומן. צ'ארלי נאנח.

כבר התייאשתי. הימים חולפים, ואני מרגיש כאילו אני מאבד יותר ויותר מעצמי בכל רגע כאן. עבר כבר יותר מחודש וחצי. בזמן האחרון אני כבר מתחיל להתגעגע הביתה. לשמוע את אמא מבשלת ומזמזמת תוך כדי כך במטבח, לראות את הפרצוף של אבא מסתתר מאחורי ספר או עיתון, ולהציק למגי. אני חושב שבטח כבר לא מצאו אותי, והתייאשו.
גם ככה אי אפשר להגיד שהייתי בן ואח מוצלח במיוחד. לא בדיוק עזרתי בבית, ואף פעם כמעט לא הקשבתי להורים שלי. ומגי- לא עשיתי כמעט דבר חוץ מלצחוק עליה. אבל טוב- מהחיוך העקום שעל הפנים שלי אפשר כבר להבין מהי הכוונה. לפחות ניסיתי.
לא הצלחתי להיות טוב, לא הצלחתי להיות כלום. אבל אני יודע שניסיתי.
אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. אני חושש שאבא לעולם לא יבוא לכאן כדי להציל אותי. ואני יודע גם למה, ולא מאשים אותו. סוף סוף הבנתי היכן אני נמצא. זה נשמע מטורף, אנשים יכולים לטעון שאיבדתי את שפיות דעתי, אבל יכול להיות שזה באמת נכון.
ישנו מימד מקביל לעולם אליו אנחנו רגילים. מימד בו חיים אנשים, בני אדם רגילים לגמרי. וכולם נאלצים לסור למרותם של חברי הכנופיה שחטפה אותי. הם הכירו את אבי מלפני המון שנים, כך נראה, אך יותר מזה לא הצלחתי לברר. כשהגעתי לכאן במכונית, עברנו בשער. השער הזה היה בעצם השער המוביל למימד המקביל. אי-אפשר לעבור בו, ללא אישור שהיית שם פעם, או שנולדת שם. אבא כנראה היה פה פעם, אבל לפי מה שקורה כאן, קשה לי להאשים אותו שהוא לא בא לעזור לי.  עדיין, אני מרגיש חלוש מאוד, ומשתדל לא לרחם על עצמי יותר מדי- נותנים לי אוכל רק ברמות שיספיקו כדי שלא אמות, אך לעולם לא יותר מזה. כבר חודש וחצי שאני חי כך, ועדיין לא התרגלתי לתנאים האלה. כולי מלוכלך ומזוהם, אני חושב שלעולם לא אחזור להיות אני עצמי. וכמה שזה נשמע כואב, אני מרגיש מטורף, כאילו מישהו נכנס לגופי ושינה אותי, מבפנים. אני לא חושב שאזכה יותר לראות את העולם הרגיל והבטוח אליו אני שייך- לעולמים. ואולי אני בעצם לא שייך לשם- אולי מראש, גורלי נגזר, לחיות כאן, מוחזק בתור אסיר של הכנופיה המאיימת ביותר בכל המימד הזה, ונחלש יותר ויותר, מיום ליום. לצערי, לעולם לא אחזור להיות אותו אחד. לעולם לא אהיה יותר תומס טרוורס. לעולם לא אחזור להיות תומס טרוורס האמיתי.

וככה זה נגמר. צ'ארלי בהה ממושכות בדף, המום.
היה נורא לראות איך תומס מאבד לגמרי את חוש ההומור הרגיל והפרוע שלו, איך בטחונו וכוחותיו עוזבים אותו, ויותר מכל גרם לצ'ארלי להתחלחל- הצורה בה הוא דיבר, כתב, בצורה בוגרת ונבונה, וזה כל כך לא התאים לו, כמו איש זקן ולמוד-סבל. צ'ארלי נענע בראשו באי אמון וחש לחלוחית בזווית עיניו. הוא מיצמץ, וזה נעלם. הוא הרגיש כאילו איבד אח או חבר יקר, מישהו שהיה קרוב ללבו מאוד. הוא קרא את המילים האחרונות. זה אבא! הוא חשב. זה אבא שלי! לכן הוא מעולם לא הפגין אף רמז להומור, מעולם לא נפלטה מפיו ולו בדיחה קטנה אחת. אז הוא צדק... הוא מעולם לא חזר לעצמו. צ'ארלי נשך את שפתיו בעצב. הוא בקושי הצליח למנוע מדמעות חמות לצרוב את עיניו. זו הייתה תחושה קשה, קשה ונוראה מאין כמוה. תומס טרוורס, האדם האמיתי, נעלם ולא ישוב עוד. האופי שלו השתנה לעד. מוזר איך פתאום זה הציק לו... צ'ארלי בלע את רוקו בקושי וחשב. אז איך אבא הצליח לצאת? איך אבא יצא אל המימד השני, לכאן? איך הוא חזר? לצ'ארלי היה קשה מדי לחשוב על זה, והוא חזר לישון, ובהה ביומן עד שנרדם.   

***

כעבור דקות ספורות בלבד זינק צ'ארלי ממיטתו בלב פועם במהירות, והחל להתלבש. כעת הוא ידע מה לעשות. זה היה כל כך ברור, מהרגע שקרא לראשונה את המכתב מאביו, והבין שהוא כרגע נעדר. ליבו התדפק כנגד צלעותיו בכוח בשעה שלבש טריינינג וסוודר, נעל את נעלי הנייק שלו והתחיל להתרוצץ בחדר בחיפוש אחר התרמיל שלו. הוא מצא את התרמיל, פתח אותו בתנועות מסורבלות ודחף לתוכו את היומן הישן של אביו, מספיק כסף,  ועוד כמה חפצים שיזדקק להם. אחר כך הוא לקח חבילה של עוגיות, תפוח ובקבוק מים, גם כן ליתר ביטחון, ויצא בגמלוניות דרך חלון חדרו.
זה היה כל כך ברור, כל כך ידוע, והוא אפילו לא שם לב! עליו למצוא את אביו, ויהי מה. צ'ארלי התחיל ללכת בנחישות, צעדיו מהירים. הוא ידע שהמשרד של אבא שלו נמצא לא רחוק, במרחק של שני רחובות מהבית. הוא האיץ את קצב צעדיו. עליו להגיע לבניין במהירות, ולשאול היכן בדיוק התרחש הניסוי בו אביו לקח חלק, ואיך הגיעו לשם חמשת האנשים(בינהם תומס) שבעצם ביצעו אותו. לאחר הליכה מזורזת במיוחד, וכשהמותן של צ'ארלי כבר ממש כאבה, הוא הגיע. מולו התנשא לגובה בניין אפור ורב-קומות, כולו משובץ חלונות. לצ'ארלי לא  היה זמן להתעכב ולהסתכל בבניין ולכן נכנס לשם במהירות, אחרי שהשומר בכניסה בדק אותו. השומר נשאר תמה מאוד- מה יש לילד בן ארבע עשרה לחפש כאן ? חשב בבלבול.

***

טוב, חשב צ'ארלי. אני צריך למצוא דרך להגיע לסקוטלנד. אני צריך למצוא דרך להגיע לאדינבורו שבסקוטלנד. הוא עמד כעת מחוץ לבניין האפור הגדול, והתהלך הלוך ושוב, חוזר על צעדיו ונתקל מבלי משים באדם או שניים. הרכבת! חשב פתאום. אולי עדיף לנסוע איכשהו ללונדון, ולעלות משם על רכבת? נסיעה כזאת תיקח ארבע שעות... מוחו קדח מרוב מחשבות מבולבלות. שווה לנסות, קבע לבסוף. הוא חייב למצוא את אביו, בכל מחיר. וכשימצא אותו, הוא יספר לו איך מצא את היומן.. צ'ארלי התנער וניסה להתרכז במשימה שלפניו. אז איך אגיע ללונדון? חשב, מסתכל סביבו בחוסר אונים, כאילו מצפה שמישהו יצוץ מהאוויר ויגיד לו:"לונדון? בטח, אני יכול להסיע אותך ללונדון! בוא איתי!" אבל שום דבר מסוג זה לא קרה. אנשים רק המשיכו להתרוצץ ברחובות מבלי להעיף לעברו מבט שני. צ'ארלי נשם עמוקות. הוא יצטרך להסתדר בעצמו בעניין הזה. צ'ארלי בדיוק הסתובב, והתכוון לחזור מעט אחורה כשפגע במישהו וטראח! המון דפים התפזרו על הריצפה. צ'ארלי עף אחורה, ומיצמץ בעיניו. "אווץ'." גנח מישהו לידו. הוא הסתובב. ילדה בערך בת גילו של צ'ארלי, עם המון שיער ג'ינג'י ועיניים גדולות שמילאו לה כמעט את כל הפרצוף, הייתה מוטלת על הריצפה חצי מטר ממנו. "מצטער," מלמל צ'ארלי במבוכה ועזר לילדה לקום. "את צריכה עזרה?" הוא החווה על הדפים שהתפזרו מסביב. "אה-לא, זה בסדר. אל תטרח. אני פשוט.. ממש ממהרת..." הילדה קמה במהירות ואספה את הדפים, מפטפטת בקול צייצני משהו. צ'ארלי ניגש להרים כמה מהדפים. "לאן את ממהרת?" שאל מתוך נימוס. "אבא שלי מחכה לי במכונית, בחנייה באיזור. אני מוכרחה למצוא אותו, כי יש לנו נסיעה ברכבת לסקוטלנד ואנחנו צריכים להגיע לרציף בלונדון-" "-לונדון?" שאל צ'ארלי, המום ממזלו. "כן, לונדון. לא מכיר?" גיחכה הילדה. "לא, זה פשוט- גם אני חייב לנסוע לשם, כי יש לי נסיעה ברכבת-לאדינבורו, סקוטלנד." הילדה הג'ינג'ית נעמדה מולו בהבעת תימהון. "ואין לך איך לנסוע לשם?" שאלה בחשדנות. "לא. אני לבד- אז.. יכול להיות שאני אוכל לנסוע איתך ועם אבא שלך?" "אה-בסדר." אמרה הילדה מהר. "אבל בוא מהר, שאבא שלי לא ידאג." "תודה," ענה צ'ארלי בהקלה וניסה להשיג את צעדיה המהירים של הילדה. "אגב- מי את?אני מתכוון, איך קוראים לך? " "ג'ואנה. אתה מוזמן לקרוא לי ג'ואן, כמו כל האחרים." היא חייכה חיוך שחשף טורי שיניים לבנות לגמרי. צ'ארלי חייך בחזרה. "או, הנה!" אמרה ג'ואנה, והובילה את צ'ארלי אל מכונית מרצדס כסופה. "בוא, אבא שלי לא נושך." היא צחקה כשראתה את צ'ארלי מהסס. הוא השתהה כמה רגעים מאחור, ונכנס למכונית, טורק אחריו את הדלת.

***

ובזאת ההרפתקה החלה. מכאן מתחיל הסיפור האמיתי, כל מה שעבר על צ'ארלי בזמן ההוא, כשניסה למצוא את אביו ולהחזירו בשלום לביתו.  מאותו הרגע, הכל השתנה. לטובה, לרעה- השינוי עוד יהיה גדול ומשמעותי. כי עוד מישהו נכנס למערכה הכוללת שלנו- ג'ואנה.

הם עצרו בתחנת הרכבת ההומה אדם. ג'ואנה הסתכלה על צ'ארלי בפליאה. "זה כל מה שאתה לוקח איתך?תרמיל קטן?" צ'ארלי משך בכתפיו ולא יסף. לא היה לו מה להגיד. "טוב, ג'ואן," דיבר אביה של ג'ואנה לראשונה, בקול עמוק וכבד, "הגיע הזמן להיפרד." הוא חיבק אותה ולאחר מכן אמר:"כשתחזרי מהחופשה שלך אצל דודה נילי ניפגש שוב. בעוד חודש. בסדר? בינתיים אמא ביקשה שתתקשרי כל יומיים לפחות." ג'ואנה גילגלה את עיניה כלפי צ'ארלי. "טוב,אבא." היא נתנה לו עוד חיבוק אחרון, ולאחר שקנו כרטיסים וסידרו כל מה שצריך נכנסה עם צ'ארלי לרכבת שלהם. "ביי," אמר צ'ארלי בנימוס למר אלן, אביה של ג'ואנה. "להתראות! שלום, ג'ואנה!" הוא ניפנף להם לשלום עד שהרכבת פנתה בסיבוב ואביה של ג'ואנה נעלם לגמרי מעיניהם. צ'ארלי וג'ואנה נשארו לעמוד מול הדלת. ג'ואנה הסתכלה בחלון ונראתה לגמרי נינוחה. צ'ארלי הציע במבוכה שילכו לתפוס תא. ג'ואנה הסכימה ועד מהרה שניהם ישבו אחד מול השני באחד מתאי הרכבת, כשאיש מבוגר יושב לצד ג'ואנה ונוחר בנחת. ג'ואנה החניקה ציחקוק. "הוא ישן לו, ולא שם לב שבנחירות שלו הוא מפריע לכל שאר הנוסעים לישון בעצמם!" ואכן, כמה מן הנוסעים בתאים הסמוכים הציצו לעבר תאם באי-נחת. "כדאי שנסגור את הדלת," הציע צ'ארלי בתבונה וסגר את דלת התא כך שנחירותיו של האיש התעמעמו מעט, בשביל הנוסעים בתאים השכנים. "אז למה בעצם אתה נוסע לסקוטלנד?!" שאלה ג'ואנה בקול רם. "ששש!" היסה אותה צ'ארלי, והחווה במבוכה על האיש הישן לצידה. "אה.צודק." ג'ואנה לא הראתה כל סימן לביישנות ורק המשיכה לדבר, הפעם בלחישה:"אני נוסעת לשם לחופשה אצל איזה דודה זקנה שאף אחד לא מכיר. אני ממש לא רוצה ללכת לשם, אבל אבא שלי הכריח אותי- הוא אומר שהאוויר שם יעשה לי טוב, כי בזמן האחרון נהייתי קצת חולה." היא גילגלה את עיניה. "אני נוסע לשם כי-" צ'ארלי היסס. הוא לא ידע מה להגיד. "-כי אני צריך ל... לראות את אבא שלי." "את אבא שלך?" שאלה ג'ואנה בעניין. "למה? הוא לא בבית?" "אה-לא." אמר צ'ארלי. "ולמה לא? קרה לו משהו? זה בענייני עבודה? אם כן, אני מכירה את הדברים האלה. נו, אז למה?למה?" צ'ארלי המבולבל התקשה לעמוד בקצב השאלות המהיר שג'ואנה שיגרה אליו. "אממ..." הוא היסס. הוא לא היה בטוח שברצונו לספר לג'ואנה על כל מה שקרה, גם בגלל שזה היה קצת קשה לו אבל בעיקר כי עדיין לא חלק את זה עם אף אחד, ופתאום היה לו מוזר לחשוב על לחלוק את העניין דווקא עם מישהי שהוא עוד בקושי מכיר. אבל בג'ואנה היה משהו חביב ועליז, משהו שגרם לו לרצות לספר לה, ולהרגיש שהיא יכולה להיות ידידה ושותפה טובה מאוד למרות שהייתה קצת מוזרה. "או-קיי." אמר צ'ארלי ונשם עמוק. "אז ככה..." והוא סיפר לה. הוא סיפר לה על הכול- איך אביו נעלם, איך מצא את הקלטת, התמונה והיומן בעליית הגג, איך קרא ביומן, ואיך הגיע למסקנה שהוא חייב למצוא את אבא שלו. וג'ואנה הייתה אדם שכיף לדבר איתו- היא ידעה להקשיב מצוין. רק שתקה והביטה בעניין רב בצ'ארלי, ומדי פעם הוסיפה קריאת התפעלות או שתיים. כשצ'ארלי סיים, הוא דווקא גילה שזה קצת עזר לו, לפרוק את כל מה שהצטבר אצלו במשך כל כך הרבה זמן. להפתעתו, ג'ואנה חייכה אליו. "אתה יודע, אתה ממש אמיץ." היא אמרה בכנות ובלי שמץ מבוכה. צ'ארלי האדים. "תודה," פלט, רק כי לא היה לו מה להגיד. "יש מצב שאני מצטרפת אליך?" היא קפצה פתאום. "מה?" נדהם צ'ארלי. 'יש מצב שאני מצטרפת אליך?...' קולה של ג'ואנה הדהד במוחו. "מצטרפת? אלי? אבל-" הוא התחיל להגיד, בתחושת בלבול עמוקה, אבל ג'ואנה קטעה אותו. "אני רוצה לעזור לך למצוא את אבא שלך." היא ענתה בטבעיות. "אבל..." אמר צ'ארלי, אחרי שהתגבר על ההלם, "אבל את לא צריכה לבלות את הזמן הזה אצל דודה שלך?" "שטויות," ניפנפה ג'ואנה בידה בתנועת ביטול. "כבר שנים שאני מחפשת דרך להתחמק מהחופשה הזאת. מצאתי לי דרך מצוינת. נו, אז מה אתה אומר? בבקשה?" היא תלתה בו עיניים מתחננות. אגב כך צ'ארלי שם לב שעיניה היו ירוקות מאוד, בצורה יוצאת דופן במיוחד. כל כך ירוקות, עד שהוא כמעט טבע בתוך כל הירוק המוזר הזה. "אה-בסדר." אמר צ'ארלי. "אוקיי- אם את רוצה-" "-יש!" צעקה ג'ואנה והניפה את אגרופה באוויר. "תודה תודה תודה! היי, אגב, איך קוראים לך?" היא נראתה די נדהמת מכך ששכחה לשאול אותו שאלה חשובה כל כך. "צ'ארלי," אמר צ'ארלי, מתאפק שלא לצחוק בקול רם. "וואי! איזה קטע! לחתול שלי קוראים צ'ארלי!" עכשיו צ'ארלי כבר לא היה יכול לעצור בעד עצמו והתחיל לצחוק עד דמעות. "היי, תיזהר לא להעיר אותו." הזהירה ג'ואנה ונגעה בזהירות באצבעה באיש הישן. הוא רק התהפך לצד השני וחזר לנחור. "מתי את חושבת שנגיע?" שאל צ'ארלי. ג'ואנה התחילה למצוא חן בעיניו, עם כל המוזרויות המצחיקות שלה. ג'ואנה הציצה בשעונה. "יש עוד זמן, עברה רק חצי שעה." היא אמרה לצ'ארלי בטון ידעני. צ'ארלי התלבט, ולבסוף הוציא את חבילת העוגיות מתיקו. "וואו!" אמרה ג'ואנה והסתכלה בעוגיות כאילו מעולם לא ראתה דבר מרתק מזה. צ'ארלי צחק ופתח את החבילה. "נא לאכול, בבקשה!" הכריז, והוא וג'ואנה התנפלו על העוגיות. שארית הנסיעה ברכבת עברה עליהם בנעימים, תוך שהם צוחקים ומתבדחים, בעיקר על חשבון האיש שישן איתם בתא. צ'ארלי פרש לישון כשעה לפני שהגיעו לסקוטלנד, ונרדם. 

הפרק הקודם		הפרק הבא