רמוסיריוס? בערך.

Tale As Old As Time-

לייף אר נוט פייר

שימוני-

איך לומר? כן, הם פאקינג בני חמש עשרה, כבר חיתנת לי אותם? 

דש לניקו.

כן, הייתי בעולמות, אבל אני מעדיפה להשאר אנונימית (שתמשתי בכמה שמות בחשבון הזה, אף אחד הוא לא האמיתי שלי)

סקורפיון קינג-

איזה אדם נורמאלי עוצר במתח? סופרים... חוץ מזה- מי אמר שאני נורמאלית, הא? ^-^

לכל השאר, תודה, והנה לכם ההמשך:

"תודה על האמון, קרניים." אמר לו רמוס.

"אופס?" שאל ג'יימס.

"קצת אופס. כן." אמר רמוס.

"אנשים? היי, אני סיריוס, זוכרים אותי? איזה יופי. באיזה הבטחה מדובר?" שאל סיריוס את רמוס, משקפיו של ג'יימס עדיין בידו.

רמוס קצת הסמיק. ממש טיפונת, "משהו ש.. אני צריך להגיד לך." אמר רמוס. "כשג'יימס לא פה." הוא הדגיש, וירה מבט מהיר לכיוון חברו... בוגד קטן.

"אני מבין. אם כך, קרניים, המפה או הגלימה?" שאל סיריוס.

"מה?" גבותיו של ג'יימס התכווצו.

"כבר אחרי העוצר. אתה תצליח לחזור למועדון בלי להתפס, גם אם יהיה לך רק אחד מהם, מה אתה משאיר לנו, את הגלימה או המפה?" הסביר סיריוס.

ג'יימס חייך חצי חיוך, חיוך קונדסאי.

"קחו את הגלימה." אמר, וזרק את הגלימה לכיוון רמוס, או לפחות ניסה, זה היה קצת קשה היות ולא ראה כלום ובקלות יכל לחשוב שהסלע ההוא זה רמוס. אבל רמוס בכל זאת תפס את הגלימה בקלות.

"הנה הנה. אני הולך. רק תביא את המשקפיים." אמר ג'יימס, וסיריוס הושיט לו את המשקפיים.

ג'יימס באמת הלך. לכיוון לילי, עם חדשות.

להפתעתו, הוא הבחין בלילי יוצאת מהחור של האישה השמנה ומתחילה לפסוע במסדרון.

ג'יימס החל ללכת לידה.

"לאן את הולכת בשעה זו של הלילה, העלמה אוונס?" שאל בטון רשמי מעצבן.

לילי, האמת, לא הצליחה להרדם, ופתאום הייתה ממש צמאה. היא אומנם לא אחת שעוברת על חוקים בשביל הספורט, אבל היא חושבת שהחוק שאסור להכניס אוכל או שתייה לחדרי המועדון הוא חוק אידיוטי, אז אם אסור את זה, לפחות שירשו לצאת, הם לא יכולים להחזיק אותם לילה שלם, כל הלילה, בלי אוכל ושתייה אם הם רעבים/צמאים. אז אין לה בעיה להפר את החוק הספציפי הזה.

"פוטר. לא נרדמתי. אני צמאה." היא אמרה בקצרה, "מה אתה עושה פה?" היא הרימה גבה.

"הבטחתי שאברר, לא כך?" אמר ג'יימס, ולילי פסקה את הליכתה.

"משהו מעניין?" שאלה אותו.

"בערך, אבל לא פה, לא עכשיו." אמר ג'יימס. "אמ... יש מצב שאני וסיריוס סוג של הגנבנו כמה בקבוקים של בירצפת ומיץ דלעת אם את רוצה." הציע ג'יימס.

"לא חכם מצדך להגיד לי את זה. אני מדריכה, אתה יודע." אמרה לו לילי, אך החלה ללכת חזרה לכיוון התמונה של האישה השמנה.

"לא שכחתי. את זה." אמר ג'יימס בגלגול עיניים. הם סמכו על רמוס שלא ילשין עליהם, אבל אם סיריוס יגלה שהוא אמר ללילי, סיריוס עלול לקעקע לו בשנתו את המילים 'חולה אהבה' או 'אידיוט מושלם' על המצח.

כשהם הגיעו לחדר של הבנים נראה שמשהו ממש הפתיע את לילי.

"וואו, פוטר, אתה ממש מסודר, מה?" היא הסתכלה לכיוון רבע החדר שהיה שייך לג'יימס. בחדר- החלקים של ג'יימס ורמוס- שהיוו חצי מהחדר- היו החלקים היחידים שהיו מסודרים. סיריוס ופיטר פחות.

"בכל אופן," לילי כחכחה בגרונה. "מה רצית להגיד, פוטר?"

"ביררתי... רק עם רמוס אבל." ג'יימס אמר ועצר, נהנה למתוח אותה.

"פוטר כדאי לך להתחיל לדבר ולא להשתעשע על הסבלנות שלי." איימה עליו. ג'ימס מצידו רק חשב על כמה שהיא חמודה כשהיא מאיימת, או כשהיא סקרנית, או כשהיא צמאה, או כשהיא לילי.

"צדקת לגבי רמוס. הוא הלך לדבר עם סריוס." ג'יימס אמר.

"אתה לא יודע לספר דברים בצורה מרגשת, אתה יודע? תגיד לי בדיוק מה קרה!" אמרה לילי וקפצה לישיבה מזרחית על מיטתו של סיריוס, מתרגשת כמו מוגל קטן שהביאו לו מכונית/ על שלט ליום הולדת. ג'יימס החל לספר לה מה שבדיוק קרה בעודו מתיישב על מיטתו של רמוס, מול לילי.

"למרות שאני די בטוח שהוא לא יגיד לו." סיים ג'יימס לספר.

"אתה יודע, אני חושבת שאתה צודק." שניהם הופתעו מדבריה של לילי, אתם יודעים... לילי לא נוהגת להצדיק את ג'יימס כל יום.

"אני חושב ש... שיש לי רעיון." אמר ג'יימס במחשבה. כמה הפתעות ביום אחד, לא כך?

לפתע הם שמעו נחירה חזקה מאחורי גבה של לילי, במיטה שהכי קרובה לקיר, הכי רחוקה מהמיטה של ג'יימס.

לילי קפצה בבהלה.

"תרגעי, אוונס, זה פיטר. הוא ישן כמו סוס מת." אמר ג'יימס בגיחוך ולילי חזרה לשבת.

"אז מה הרעיון?" שאלה לילי, ספק מסקרנות ספק ממבוכה.

מה? לא באמת ציפיתם שכל כך מודם הכל יסתדר, נכון? חכו כמה פרקים.

תגובות ותיקונים והערות וכל מה שבא לכם מתקבל בברכה :)

הפרק הקודם