הילדה המקוללת

אני יודעת שאולי הכל לא ממש מובן עכשיו, אבל בקרוב תבינו הכל:-)

ימים שלמים, יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, חיכתה מלובי ליום שבו תיסע להוגוורטס. היא כבר הייתה דיי משוכנעת שהכל כבר לא קורה בתוך ראשה, ושהיא תיסע וקרוב לבית הספר לקוסמים. בוקר אחד, בעשרים ושמונה לאוגוסט, קמה מלובי משנתה, בחשש שהיום זהו היום שתלך להוגוורטס.

היא נרגעה כשגילתה שרק בעוד שלושה ימים היא תצא עם מנגולס לסימטה הזו, דרגון, או משהו כזה. היא נעלה את נעלי הבית המעוטרות בפרווה נעימה למגע, וירדה לסלון לצפות בטלויזיה ולשתות שוקו. להפתעתה, היא גילתה שהוריה נמצאים בסלון, באמצע נשיקה סוערת. הם התנתקו כאשר שמו לב למלובי, ומהרו להסביר. "אה.. בוקר טוב לך מתוקה! אני ואמך יצאנו מוקדם הבוקר להביא לך כסף. אה.. כסף של קוסמים. אני.. אה.. מנגולס אמר שאת תצטרכי כסף מיוחד בעולם הקוסמים, זה לא אותו כסף של המוג.. אה.. של אנשים רגילים." אמר ג'ייקוב, אביה של מלובי. מלובי הייתה מספיק חכמה ככי לשים לב לגימגומיו של אביה, ורשמה לעצמה לבדוק למה אביה דואג כל פעם כשהו מדבר עמה. "כסף קוסמים? אני אוכל לקנות עם זה את הציוד הדרוש לי ללימודים שלי בבית הספר לקוסמים?" שאלה מלובי. "כן, את תוכלי לקנות עם זה כל דבר שדרוש לך שם." ענה לה אביה במהירות.  מלובי דצתה לשאול אותו עוד שאלה, אך מיד נשמעה דפיקה בדלת. "יבוא!" אמרה מליאן, אמה של מלובי. דלת הבית נפתחה במהירות ובפתח הדלת, עמד מנגולס, מוקדם מן הרגיל. "מליאן, ג'ייקוב, כרגע נודע לי שאני אצטרך לקחת את ביתכם היום לסמטת דיאגון, אה.. עקב בעיות בטחוניות." אמר מנגולס, משתדל להדגיש כל מילה. " ביתכם תוכל לשון באחת האכסניות בסימטה, וכעט, מלובי, עלי לחדרך והכיני מזוודה עם כל דבר הדרוש לך לשנת לימודייך, זה כולל בגדים, או כל דבר אחר." מלובי הנרגשת עלתה בריצה לחדרה, והוריה נשארו בסלון לדבר עם מנגולס.

"פרופסור," פתחה מליאן ואמרה,"למה לא עידכנו אותנו לגבי שינוי בתוכנית? למה באת כל כך מוקדם? הרי יש עוד שלושה ימים." מליאן נראתה מודאגת. היא ידעה שקרה משהו לא טוב. "קיבלנו דיווחים על פעילות במחתרת. שניכם תצטרכו לעזוב, האויב נע לכיוון החצר. הסיסמה לבית המחבוא היא 'ינשופי הגורל'. בקשו מדיימונד להעביר אתכם. ועכשיו, אני אוביל את ביתכם לסמטת דיאגון. היא תישן שם באכסניה תחת השגחתי. זה הזמן שלכם לעזוב. להתראות!" כאן סיים מנגולס את דבריו, ונפרד מהוריה של מלובי לשלום.

"מלובי!" הוא קרא לילדה הג'ינג'ית. "הוריך יצאו כעט לעבודה, אנחנו יוצאים לסמטת דיאגון בעוד חמש דקות!" מנגולס ניסה להישאר כמה שיותר רגוע. כשהוא ראה את מלובי יורדת עם מזוודתה, הוא לא יכל שלא לשים לב ליופיה; שערה הג'ינג'י והחלק גלש עד למתניה, ועיניה הכחולות נראו כמו שמיים ביום קיצי. היא לבשה בגדי מוגלגים פשוטים ונעלה נעלי אולדסטאר כחולות.

"אני מוכנה." אמרה מלובי. השניים יצאו מפתח הבית לכיוון מכונית המוגלגים של מנגולס. מלובי ידעה שעד חג המולד היא לא תחזור לביתה, אך משום מה, לא הרגישה אכזבה רבה. היא בחרה שלא לספר לאף אחד על עולם הקוסמים שנחשפה אליו לאחרונה. אפילו לא לחברתה הטובה, לילי. מנגולס ומלובי התיישבו במושבים הקידמיים של המכונית, חגרו חגורות בטיחות ונסעו. במהלך הנסיעה שאלה מלובי את מנגולס:" פרופסור, למה באת לאסוף אותי מוקדם כל כך? יש עוד שלושה ימים עד תחילת הלימודים." מנגולס נראה כמי שאין לו תשובה. הוא לא יכל לספר למלובי על הסיבה האמיתית. הוא נשבע למקונגל שלא יספר למלובי כלום על גורלה האמיתי עד שנתה השלישית בהוגוורטס.

לבסוף, הוא מצא תשובה מספיק משכנעת, והסביר למלובי שיש להם הרבה דברים לקנות, ושידרשו להם כמה ימים לסיום הקניות. מלובי השתכנעה ושתקה עד שהשניים הגיעו לסמטת דיאגון. 

הפרק הקודם		הפרק הבא