לא כמו שהיא כתבה

* כול הזכויות שמורות  לסטפני מאייר

נקודת מבט של אסמה :

מזמן ידעתי שאלוהים כבר לא  שומר עלי , אבל מדי פעם בחיים ,  יש ברגעים כאלה שאתה רוצה שהוא היה אתך בכול מקרה . המוח המהיר והערפדי שלי היה נתון בקריסת נתונים , כאב ופחד. אך עדיין בבהירות מחשבה הצלחתי לחשוב על שלוש  דברים בלבד שלדעתי , רובם לא היו במקום :

המחשבות הראשות שחשבתי עליהם היו הרגשות שחשתי . הרגשתי  באופן מטאפורי , איך הלב שלי נשבר  ואיך נשמתי בוגדת בי ושנשברת גם היא  לחתיכות רבות . ידעתי שלאסוף את כול שברים לא היה בכוחותיו של ערפד אחד , אבל הייתה לי מין תקוות שווא כנראה שהייתה מחשבה השנייה בין שלושת הדברים היחידים שהיו לי בראש באותו רגע.  

התקווה הזאת , שאולי אני , אסמה אן פלאט אוונסון , אצליח להתגבר מעל הפחד שמשתק אותי כול פעם שאני רואה אותו. המחשבה על כך , הייתה מגרה ; אבל התנהגותי הבוטה של היום השקיטה את הרוח במפרשים  . האופן שבו התנהגתי היום לקארלייל , פחדתי שהוא לא ידבר איתו או יתחיל להתנהג כמו צ'רלס , אבל תמיד יש אור בקצה המנהרה גם אם הוא חלש נורא ובקושי נראה. אולי ,  הוא  היה זה שיצליח להושיט לי יד ולהוציא אותי מכול הצרות  שאני שקעתי בהם .

הדבר השלישי , היה פשוט ושולי, אך כנראה הדומיננטי מכול . " מה 'לעזאזל' אני  עושה בזרועותיו המנחמות ,החמות ,הנעימות ,  המגנות והמוגנות של קארלייל ? זה לא מגיע לי !!!". הגיעה המחשבה .

הוחזקתי בידיו של קארלייל לפחות חצי שעה עד שלא החלטתי לקום ולנסות לדבר.  רציתי להתחבר עם קארלייל כידיד קרוב , כי אני זוכרת איך הוא השפיע עלי כשהייתי בת 16. "רציתי לפגוש אותו במהלך העשור האחרון , למה אני משליחה את כול זה לפח ? " חשבתי לעצמי ורציתי להודות לאלוהים , על כך שקארלייל  לא יודע לקרוא מחשבות.  
קמתי מזרועותיו ובעוד שידי מחבקות אותי , על מנת שכתפיות שנקרעו בזמן שקפצתי למיטה (ולא רק הם נקרעו , אלא גם חתך ארוך על חצאית מאזור הקרסוליים עד למותניים) ,  לא יפלו ויחשפו מה שלא רציתי שקארלייל יראה . נעמדתי ליד החלון בצבע לבן וקבוצות קטנות של צבע התחילו להתקלף ממנו. בהיתי לנוף השחור  שהתחיל  לפנות  את  מקומו  לשמש שהחשילה את קצבות של כתום , וורוד , צהוב לגוון הכהה.

" הכול בסדר , אסמה ?" שאל אותי שבין רבדי קולו הנעים והמושך שמעתי  דאגה  אמתית . שמעתי את הקפיצים של  המיטה חורקים כשקם מעליהם ותוך שנייה אחת קצרה הרגשתי את כף ידו נוגעת  לי בכתף.        " פשוט אני יודעת שמילות סליחה פשוטות , לא יעזרו כאן. " אמרתי וניתקתי את מבטי מהחלון. עיניו של קארלייל כאשר תפסו את עיניי , היו רכות , נעימות , עדינות , שקטות , מעודדות ועצובות בו הזמן. הוא נאנח בלי קול חייך חיוך מעודד , אך העצבות המוכרת התחלפה ברגש אחר – דאגה. " לא צריך פה אסמה שום מילות סליחה. אני לא כועס או משהו כזה . "  ביקש וחייך שוב פעם בחיוך קורן .

" אני צריך לדבר אתך על עוד משהו. " אמר והרגשתי את שרירי גבי מתקבצים בדרך המוזרה שלהם. הנעתי את ראשי בהסכמה וקארלייל התחיל לדבר. " אנחנו עוברים דירה . אני פה כבר חמש שנים ועוד מעט יתחילו לחשוד. התפטרי , ותוך חודש אנחנו עוברים וושינגטון , סיאטל . " אמר והרגשתי לחץ. בעיר סביב לאנשים והוא חייך חיוך מרגיע. " קצת מחוץ לסיאטל . " אמר ואני נרגעתי. לאחר צחוק קצר המשיך . " אני צריך ללכת לארוז. וגם את צריכה להתחיל  . " הנעתי את ראשי בהסכמה. צפיתי בגבו מתרחק עד שלא שיניתי את דעתי ברגע האחרון.
" קארלייל !" צעקתי וראשו מיד הופיע בכניסה לחדר. " אני יכולה לבוא לעזור לך?" שאלתי ולאחר שחייך עוד פעם קרא לי , אבל מלפני זה , החלפתי לכותנת אחרת.

הפרק הקודם		הפרק הבא