give me love

לא הזכרתי בפני דראקו את מה שקרה.

ישבתי בספרייה כששמעתי את אחד מתלמידי גריפינדור מזכיר את שמו של דראקו.לא הצלחתי לשמוע במה מדובר, היה יותר מידי רעש סביבי יחסית לספרייה שאמחרה להיות שקטה ברוב הזמן.

הדר היחיד ששמעתי היה אזכור של הוריו של דראקו.

לא הקדשתי יותר מידי מחשבה על ההורים של דראקו או על ההשפעה שלהם עליו ועל הדעות שלו.

התחלתי להיות מאוד מודאגת מהנשיקה שחלקנו, מה ההורים שלו יגידו על ההתערבות של בחורה שהיא לא בחירתם של נרקיסה ולוציוס מאלפוי? עד כמה הם מחליטים על האופן שהוא חי את החיים שלו?

בדרך החוצה נתקלתי בבלייז זאביני "בדרך לאן? אם אני יכול לשאול..." הוא חייך חיוך מרושע.

"אתה לא..." עניתי ומיהרתי להמשיך ללכת, אבל הוא עצר אותי.

"אני יודע הכל..."

איבדתי תחושה ברגליים. "יודע מה? אין לי מושג על מה אתה מדבר..."

"אל תתנהגי כמו טיפשה!" לחש.

'לעזאזל דראקו איפה אתה?!' המוח שלי צעק. חשבתי שאני משתגעת.

"תניח לה." קרא מישהו מאחורי. התפללתי שזה יהיה דראקו, אבל לא. הארי פוטר מסתבר, הגיע.

בלייז עבר במבט כועס להארי ואני ניצלתי את ההזדמנות לצאת במהירות מהספרייה.

מצאתי את דראקו עומד בסוף המסדרון מדבר עם-

אבא שלו.

איזה תזמון...

לוציוס הסתכל מעבר לכתפו ש דראקו נותן בי מבט שהיה קשה לתאר אותו, אבל לחלוטין העביר בי מעט פחד, כאילו וא ידע כל מה שעובר לי בראש.

הוא התרחק מדראקו, עדיין בוחן אותי ודראקו נשאר קפוא היכן שעמד אביו.

"דראקו..." קראתי לבסוף כשאביו עזב.

הוא הסתובב אליי.

"איפה היית?!" אמרתי, ומעט כעס התגנב לקולי כשסיפרתי לו על מה שקרה בספרייה.

"אל תצפי שאני אהיה בכל מקום, אל תנסי להגן עליי, זה לגמרי לא התפקיד שלך." הוא ענה.

"אתה רציני?! אתה מקשיב לעצמך? מי אני שאנסה 'להגן' עליך? מאיפה הבנת את זה? לא שאתה צריך אותי בשביל זה." אמרתי בכעס. 

"או בשביל כל דבר אחר..."

התחלתי להתרחק ממנו ועצרתי כשהוא קרא לי. "אני... אני מצטער..." הוא לחש.

צעדים נשמעו במסדרון והוא מיהר להתרחק ממני ובמהירות נעלם.

                                                                                                               ***

מאז שדמבלדור עזב את הגוורטס הכל יצא משליטה. השיעורים היו נוראיים ואף אחד לא היה יכול להיות מרוכז.

לא שמעתי דבר מדראקו במשך שבועות, עד שאחד מהתלמידים בסלית'רין ציין שהוא הצטרף לפלוגת הפיקוח של אמברידג'.

במקרה שמעתי גם על צבא דמבלדור, שלא הייתה לי שום כוונה להצטרף אליו, בעיקר בגלל פחד להיתפס על ידי אמברידג', או אולי גם מהתגובה של דראקו,

אהבתי אותו יותר מידי כדי לאבד אותו.

הערב הקריר שמחוץ לטירה לא גרם לי לוותר על הסיבוב השגרתי שלי במדשאות, ובטח שלא השעה המאוחרת.

קלטתי את דראקו עומד לידי, מהרהר. נזכרתי בערב שבו דיבר עם אבא שלו, והרגשתי מעט מצטערת בשבילו...

",דראקו..." לחשתי, אבל הוא לא הסתכל עליי.

לא הייתי בטוחה בכלל מה לומר.

"תפסיק לפחד..." אמרתי ךבסוף.

הוא לא זז.

"...אני מבינה כמה קשה זה יכול להיות בשבילך אבל אתה חייב-" ניסיתי לאחוז ביד שלו, אבל הוא הרחיק אותה ממני.

ניסיתי להקרב אליו אבל הוא התרחק, ענראה מפחד שאנשק אותו שוב.

"תפסיקי..." הוא אמר.

"אני לא. אני לא אאפסיק, אני יודעת שאתה לא רוצה שאני אפסיק. אני רואה את זה כל פעם.

על פעם שאני מתקרבת אליך זה כאילו שאתה שם את המראה הקשוח שלך מאחור והופך להיות אתה,

ואני לא אומרת שאתה לא קשוח, או חזק, אבל האישיות האמיתי שלך אחרת, וזה מה שגורם לי לרצות להיות קרובה אליך .

אתה היית ותמיד תהיה שונה, וכל כך מיוחד, בצורה הכי טובה שאפשר.

אל תפחד, אתה לא צריך ךהירתע מאהבה, דראקו. תרגיש את זה. תראה את זה."

התחיל לרדת גשם חזק.

לקחתי את היד שלו והנחתי אותה על המותן שלי. חייכתי אליו חיוך קטן וכל מה שהוא עשה זה להסתכל לי עמוק בעיניים.

התקרבתי אליו, אבל הוא לא נתן לי לנשק אותו.

בחשכה המוחלטת עמדנו ככה.

עצמתי את העיניים והרגשתי את הטיפות הגדולות מתנפצות על הפנים שלי.

עמדנו ככה למשך חמש דקות לפחות, עד שהרגשתי את היד השניה שלו על המותן שלי והשפתיים שלו על שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא