האולימפידיה לליטוף דרקונים

"אלוהים אדירים מוזס, תפסיק כבר! אתה נוחר כמו פגסוס!"

כיסתי את הראש שלי עם הכרית ולחצתי עליה היטב בכדי לחסום את רעש הנחירות של מוזס השמן - שכחתי עד כמה בלתי נסבלות הנחירות שלו מסוגלות להיות.

הנחירות שלו יכולות להיכנס לך לחלומות ולהעיר אותך - לא משנה כמה חזק אתה ישן. מה שמוזר זה - שאת מוזס עצמו הן לא מעירות.

המיטה שלי היא הקרובה ביותר לזאת של מוזס ולכן החלטתי שעליי להתרחק ככל האפשר ממקור הרוע. קמתי ממיטתי והלכתי כמו שיכור למיטתו של טוני שהייתה בקצה השני של החדר הקטן. טוני שכב שם עם הבעה נרגזת והביט בתקרה.

למה אני לא מופתע?

"תפנה קצת מקום" אמרתי בקול צרוד ונדחפתי לצידו של חברי הטוב מבלי לחכות שהוא יזוז למעני. המיטה הייתה קצת קטנה מידי לשינינו, אבל זה עדיף מלהיות קרוב כל כך למוזס ולהתחרש.

הסתכלתי גם על התקרה ומשום מה הצפיפות וקול הנחירות החזירו אותי הביתה - נזכרתי לפתע בכל הפעמים שאליאס היה מרים אותי לחדר במהירות וסוגר את הדלת אחריו, נשכב לידי במיטה הקטנה שלי ומנחם אותי שהכל יהיה בסדר בזמן שאני שומע את אבי צורח על אמא שלי וקולות של כיסאות וכלים נזרקים לכל עבר. נזכרתי בזה שאמא שלי הייתה צורחת ומתחננת לאבי שיפסיק ואז מתחילה לבכות כי הוא הכאיב לה. בכל כל הפעמים שאליאס היה אוסר עליי לצאת מהחדר ואז יוצא בעצמו ועוזר לאמא שלנו וחוזר לאחר שעה עם סימנים כחולים ואף מדמם. נזכרתי בכל הפעמים שנשארתי בחדר מפוחד רק עם החושך ודמעות בעיניים ומתחנן לאלוהים שהכל יהיה בסדר עם אליאס ואמא. ואז לאחר כמה שעות היה משתרר שקט מעיק. הייתי מתחמק מצידו של אליאס הישן ויוצא מהחדר. הייתי עובר ליד החדר שאמור להיות של הוריי והדלת היתה סגורה. מתקדם לסלון ורואה בלגן שלם מהדברים המעטים שהיו לנו. ואת המפלצת שנקראת אבא שלי, יישן על הספה הישנה עם בקבוק כמעט ריק בידו וקול נחירות של מסור יוצאות עם כל נשימה ארורה שלו.

לא ידעתי שאפשר לפחד כל כך, ולהיות עצוב כל כך. הרגשתי שלעולם אני לא אשתחרר מהעול הזה. מהמצב הזה. מהחיים הקשים האלו שנכפו עליי ועל אחי ועל אמי.

"אתה חושב שזה אי פעם ייגמר?" שאל טוני לאחר עוד כמה רגעים ששכבנו שם ככה.

האם הסבל הזה יסתיים מתישהו?

"אני באמת לא יודע"

                                                                             ****

שגרת הבוקר של תלמידי הגוורטס היה תמיד משהו שאהבתי: התור למקלחות ולשירותים האינסופי, התארגנות לחוצה של מספר דקות שבהן מספיקים הרבה, ארוחת בוקר דשנה עם קורי שינה בעיניים. העייפות של תחילת היום היה הדבר השקט ביותר שהמקום הזה ידע אי פעם.

התיישבתי בשולחן גריפנדור לארוחת בוקר לצידו של טוני ושמתי בקערה שלי דגנים חומים בטעם קינמון, ברגע ששלחתי את ידי לקנקן החלב הרגשתי שמישהו מתיישב לצידי.

"בוקר טוב, ברווזון" אמר אליאס בעליזות של אדם שישן בלילה "מה קורה איתך הבוקר?" הוא שאל ופרע את שערי הרטוב עוד מהמקלחת.

"עייף" השבתי בפיהוק ומזגתי חלב לקערת הדגנים שלי "הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו זה איך אני מצליח להתחמק למיטה שלי והולך לישון כמה שעות טובות"

"למה לא ישנת? אתה מרגיש טוב?" אחי הגדול שאל ובקולו נשמע שמץ של דאגה.

לא היה לי את האנרגיות להסביר לאליאס את מה שקרה אז פשוט משכתי בכתפיי ודחפתי לפי כף מלאה בדגנים עם חלב. אליאס לוקח דברים יותר מידי ברצינות, במיוחד בכל מה שקשור אליי כי הוא מרגיש מחוייב אליי כי אני אחיו הקטן.

אני יודע שהוא ינסה למצוא פתרון שלא ימצא חן בעיניי כמו להצטרף לישון איתו או לנסות לדבר עם מקונגל שתעביר אותי חדר.

"טוב, אז פשוט תלך לישון מוקדם היום ותשלים כמה שעות שינה שאתה זקוק להם. יום מוצלח, ברווזן" הוא אמר במהירות ושוב פרע את שערי.

"גם לך, אל"

אחרי ארוחת הבוקר פרופסור מקונגל חילקה לנו את מערכת השעות שלנו שהייתה עמוסה בצורה קצת מפחידה.

"שעתיים ראשונות - טיפול ביצוריי פלא עם האגריד. מעניין מה מצפה לנו איתו השנה" אמר טוני בהרהור.

"בטח הוא יביא לנו ערפד וילמד אותנו כיצד למצוץ דם ואיך להיות חיוורים"

צחקנו בדרך לשיעור הראשון שלנו וניסנו לחשוב מה באמת מצפה לנו עם האגריד, למען האמת אהבנו את השיעורים איתו, הם כל כך משעשעים ומעניינים באותו הזמן.

תלמידי רייבנקלו הצטרפו אלינו ועמדנו יחד על המדשאה הגדולה וחיכנו לבואו של המורה שלנו. לפתע האגריד יצא מבין עצי היער וחיוך ענקי נפרש על פניו הגדולות עוד יותר.

"בוקר טוב לכם, אני כל כך מתרגש לקראת השיעורים האלו בהם אתם תתנסו בדבר שאף תלמיד מלבדכם עוד לא התנסה! טוב, אולי חוץ משניים" הוא אמר וגירד את ראשו "בכל מקרה, לפני שנתחיל יש לי שאלה עבורכם"

כולנו הסתכלנו עליו בסקרנות, למה הוא כל כך נרגש? הוא באמת הביא ערפד?

האגריד חיכה כמה שניות לפני שדיבר ופני קרנו "כמה מכם אוהבים דרקונים?

דרקונים? הוא רציני?

השקט שהיה נמשך וכולנו הסתכלנו עליו בתדהמה, אני בטוח שכולם רצו לשאול את אותה שאלה: האם אנחנו עומדים ללמוד ולהיפגש עם דרקונים?

"טוב, אני רואה שכמה ממכם קצת מבולבלים והשאר נראים די מפוחדים אז אני אסביר את עצמי" האגריד אמר קצת בלחץ ושיפשף את אפו בעצבנות. "זה פרוייקט חדש שפרופסור דמבלדור כבודו ואני חשבנו עליו. וקיבלנו, לאחר זמן רב, אישור ממשרד הקסמים. את הפרוייקט יוביל צ'רלי וויזלי שהסכים לבוא הנה אחת לשבוע ויסביר לכם את כל מה שצריך לדעת. אנחנו נלמד על דרקונים ולאחר מכן נעבוד איתם. כמובן שזה פרוייקט שהוא לא חובה למען אלו שמפחדים או לא מעוניינים - אבל החלק העיוני חל על כולם. אבל זה דבר שהוא נורא מהנה וכמובן יתגמל אותכם בממוצע טוב ובתעודה."

מלמולים נרגשים החלו להישמע מבין התלמידים וחיוכים מרוצים נשלחו לכיוון האגריד, שביטחונו חזר אליו לאט לאט למראה תגובתם של תלמידיו. אני עצמי הרגשתי התרוממות רוח והתרגשות מטורפת. מי היה מאמין?

"חכו רגע, חבר'ה, זה לא הסוף." הוסיף המורה "לפרוייקט הזה קוראים 'פרוייקט הדרקון' ומה שמפתיע זה שאנחנו לא הבית הספר היחיד שנעשה אותו השנה. בתום תקופת הלימוד והתרגול אנחנו ועוד בתי ספר נקיים תחרות בה ייבחר אלוף הדרקונים. הפרוייקט נועד אך ורק לתלמידי השנה הרביעית, פרופסור דמבלדור כבודו, משרד הקסמים ואני כמובן סומכים עליכם"

ההתרגשות היתה בעיצומה, התלמידים כבר הפסיקו למלמל ובמקום זאת קריאות מלאות התלהבות נשמעו מכל עבר. הבטתי בטוני וראיתי אש בעיניו "תצבוט אותי כבר, אוסקר" הוא צחק.

מי היה מאמין שהשנה יהיה לנו דבר מהנה כזה ולא עוד שגרת לימוד משעממת בה נצטרך ללמוד כמו תוכים. זה נשמע כל כך מפתה וכיף שלא הצלחתי לרסן את החיוך המגוחך שלי.

"שכחתי לציין, שאת כל אחד מכם ילווה תלמיד שנה שישית והוא ידריך אותכם במהלך כל התקופה הזאת וגם ייסע אתכם לתחרות ויתמוך בכם. הם עוד רגע צריכים להגיע"

רצתי לכיוונו של האגריד "האגריד, איזה רעיון נפלא! אני לא מאמין שזה באמת יקרה! תראה איך כולם מאושרים"

האגריד הסמיק והביט עליי במבוכה "אתה חושב שהם באמת מרוצים?"

"ברור! תסתכל עליהם, הם כל כך סקרנים לקראת מה שעומד להיות בפרוייקט הזה. אני חושב שזה הדבר הכי כיפי שהם יחוו אי פעם במהלך הלימודים כאן"

הסומק בלחיו של האגריד העמיק וחיוך מרוצה נפרש על פניו " תודה רבה לך, ליר. ועכשיו חזור בבקשה למקומך, הנה הם מגיעים."

הסתובבתי וחיפשתי בעיניי את תלמידי השנה השישית, הם התקרבו אלינו - גדולים ומנוסים יותר. ומשום מה היה רק מישהו אחד שחיפשתי בין כל ים הראשים.

"בוקר טוב גם לכם" אמר האגריד נרגשות וקרץ לעברם "מאחר שאתם כבר יודעים על הפרויקט אז אני כבר אחלק אותכם לצמתים.

אני מבהיר כבר עכשיו, לפי חוקי הפרוייקט אין להחליף את המדריך שלכם במהלך התקופה גם אם אתם לא מרוצים ממנו."

רגע, 'מאחר שאתם כבר יודעים על הפרוייקט?' בגלל זה הארי אמר לי אתמול שמחכה לנו היום שיעור מעניין?

"הצמתים הם:

לבנדר בראון עם אסמה סיסמונדר

דין תומאס עם ג'וני בל

פרוואטי פאטיל עם אליאנה פיין

נוויל לונגבוטום עם טוני קופר

הרמיוני גריינג'ר עם סברינה פורד

רון וויזלי עם פטריק הולמס

שיימוס פיניגן עם מוזס יאנג"

האגריד הקריא עוד כמה שמות של תלמידים ואני חיכתי בקוצר רוח לשמי. כמעט מתתי מרוב סקרנות, מי יהיה המדריך שלי?

"טוב, והזוג האחרון שלנו הוא: הארי פוטר ואוסקר ליר."

מה דעתכם? אשמח לתגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא