לילה רידל מרס

הוא נתן לי להיכנס לחדר של אמא, היה אסור לי לדבר, הסתכלתי עליה, היא שכבה, ישנה, הגוף שלה רעד, ליטפתי את הפנים שלה, היא פתחה את העיניים

"את בסדר?" היא שאלה, לא רציתי להדאיג אותה, גם כך היה לה קשה מדי

"כן" אמרתי, למרות שהיה אסור לי לדבר

"יופי" היא לחשה ונשקה לי, רציתי להישאר שם, אבל הוא אמר רק להציץ, אחרת אני לא יוכל לראות אותה עוד פעם

"אני צריכה ללכת" אמרתי והלכתי, הוא הסתכל עלי

"דיברת" הוא אמר

"מצטערת"   

"אין דבר, בואי למקלחת" הוא תפס בידי, הלכנו למקלחת.

נכנסו לתוך האמבטיה, הוא מילא אותה במים, אנחנו האינו בתוכה, היא הייתה קטנה והגוף שלי היה צמוד לשלו, בשלב מסוים בזמן המקלחת הוא דחף את הראש שלי לתוך המים, פחדתי שהוא ישאיר אותי ככה ואני אמות, אבל אז הוא הוציא לי את הראש מהמים

"זה בגלל שדיברת" הגוף שלי רעד ונצמדתי לאחת מדפנות המקלחת

"אל תפחדי, לא הייתי נותן לך למות ככה, את הדרך שלי לעולם הקוסמים יקירתי" הוא עטף את גופי בזרועות שלו.

"את עדיין פוחדת אני רואה, אין דבר, העיקר שאת יודעת מה מקומך"

בשלב מסוים הוא יצא מהאמבטיה, הוא הוציא אותי בידיים שלו, לא הייתי מסוגלת לזוז, הוא עזב אותי מחוץ לאמבטיה ופשוט נפלתי על הרצפה, הוא הרים אותי בידיים שלו וניגב אותי עם מגבת ואחרי זה לקח אותי בידיים לספה בסלון והשכיב אותי על הספה מחוסה במגבת.

"אני אביא בגדים" הוא אמר והלך. אחרי זה הוא חזר עם בגדים והתחיל להלביש אותי, הוא הלביש אותי בגלימה שחורה מלאה בכפתורים סגולים, הבד שלה היה יפה ונעים, לאחר מכן הוא שם לי נעלי עקב סגולות ועגילי קליפס  עם אבן ירוקה

"הם עוד מאת פה, אני יודע את זה" לא ידעתי על מי הוא מדבר, לא ידעתי למה הוא שם לי עגילים, למה גלימה, מה הוא רוצה ממני?

מישהו דפק בדלת, הוא הרים אותי מהספה, והחזיק אותי בעזרת יד במותניים, כך שהרגליים שלי היו על הרצפה

"תעמדי" הוא אמר ועזב אותי, כמאת נפלתי אבל תפסתי באחד הקירות, הוא ראה שכמאת נפלתי ולכן לקח אותי למטבח והושיב אותי על כיס.

האיש דפק בשנית על הדלת, ג'ון הלך ופתח אותה.

עמד שם מישהו עם גלימה שחורה שהכפתורים בה לא היו במקום הנכון, הם לא כופתרו נכון מה שיצר תמונה די מצחיקה ולא סימטרית, האיש החזיק באחת מהידיים שלו ספר, מתוך אחד הכיסים שלו נפל כדור והתגלגל על הרצפה, ג'ון תפס את הכדור והחזיר אותו לאיש, הכדור שהיה בצבע אדום

"כדור זיכרון" אמר האיש בהתנצלות

"אני מניח שאת פרופסור לונגבוטום" אמר ג'ון

"כן, זה אני" אמר האיש והספר שהחזיק נפל על הרצפה, הוא מהר הרים אותו מהרצפה

"אני מתנצל" אמר לונגבוטום

"אין על מה"

"טוב אני פה בשביל להסביר לכם, הבנתי שלמאת האבא של הילדה, שהוא מת, אתם מוגלגים, נראה שטעיתי"

"אנחנו מוגלגים, ממש לא טעיתם, אבל קצת מכירים את העולם שלכם, ויש לנו ילדה קוסמת, היא מקסימה"

"כן אני רואה, קצת קטנה, אבל גם אני הייתי כזה" אמר האיש והסתכל עלי.

"רוצה כוס קפה?"

"אני אשמח" אמר לונגבוטום והתיישב על אחד הכיסאות הנוספים במטבח, ג'ון התחיל להכין שתי כוסות קפה

"אז קוראים לך לילי, נכון? או שזה היה ילילה? או לילה? או ללי?"

"לילה" אמרתי ללונגבוטום

"ואת הבת של, של ההוא שאסור להגיד את שמו?" הוא שאל והיה ניתן לשמוע פחד בקולו

"מי זה? למה אסור להגיד את השם שלו?" שאלתי

"הוא עשה דברים רעים, הוא מסוכן, מוטב שלא נדבר אליו, עדיף לשתוק כל עוד אפשר"

"אמא תמיד אמרה שאסור לדבר על אבא שלי" אמרתי את המחשבות שלי בקול רם

"ואם זה הוא, אז היא צדקה"

"בבקשה תגיד לי מי זה"

"אני מבטיח שאם תלמדי אצלנו את תדעי הכל, אבל אני לא  יכול להיות זה שיגיד לך"

"בסדר, אז מה אני כן צריכה לדעת?"

"אני הלווה אותך היום לקנות את החפצים שלך, קיבלת תרומה שתאפשר לך לקנות את החפצים וללמוד בבית הספר"

"מי נתן את התרומה?" שאלתי

"זה חסוי" הוא אמר בהתנצלות

"בכל מקרה, באחד בספטמבר בשמונה בבוקר את הולכת לעלות לרכבת להוגוורטס, ג'ון אני אסביר לך איך להגיע, בכל מקרה בואי נצא" קמתי, חשבתי שאני עומדת ליפול אבל הגוף שלי הצליח להעמיד את עצמו.

אני והפרופסור יצאנו מהבית, זאת הייתה פעם ראשונה שיצאתי מהבית בלי אמא.

הפרק הקודם		הפרק הבא