אני? אתם בטוחים?

היי, אז קודם כל יש רק שלושה פרקים לפאנפיק וכבר שישה מנויים!! תודה רבה לכל המנויים שלי ולכל המגיבים שבשבילם אני מעלה את הפרק :)

 תגובות בונות בבקשה :)

תהנוווווווווו :) :)

באחד הימים אריאל מאוד השתעממה והחליטה לבדוק את הטלפון האולימפי שאמה נתנה לה. היא פתחה אותו והוקרן ממנו מסך קטן עם שמות כל האלים. היא דפדפה ומצאה את שמות הוריה, אתנה ופוסידון.

היא לא ידעה שהאלים כה מתקדמים! להפתעתה היא הבינה את כל האותיות היווניות והשתעשעה בניסיון להרכיב מהן מילים. לאחר מכן ירדה למועדון גריפינדור ודיברה עם הארי, רון והרמיוני עד שהם שמעו צרחות מבחוץ.

"מה קרה?" קפצה אריאל בבהלה. "מפלצת-גדולה-ענקית-עם-טפרים-חדים-בחוץ-הצילוווו!!!" צעקה מאיה בנשימה אחת וברחה. ארבעת הקוסמים הצעירים לקחו את שרביטיהם ומיהרו החוצה.

לפניהם הייתה אירניה, מפלצת מפלצתית מהשאול (אריאל אפילו לא ידעה מאיפה היא יודעת את זה). כשהמפלצת שמה לב לאריאל, היא נעצרה.

"אווו, הנה ארוחת הצהריים שלי, חצויה טעימה! הריח כה נהדר!" קראה האריניה ועופפה לעבר אריאל במהירות שיא ואריאל למזלה הצליחה להתחמק מטפריה החדים.

הם המשיכו להילחם במפלצת עד שאריאל נזכרה בפרט מסויים שקראה בספר. "הארי, רון, הרמיוני! אותה, תצעקו לה כל מיני מקומות ודברים עליי ותשלחו לעברה קללות. עכשיו!" צעקה להם, וחבריה המופתעים עשו כבקשתה.

היא התעתקה  על גבה של המפלצת והניחה את שרביטה על ראשה. "אבדה קדברה!!" צעקה, והמפלצת ההמומה הפכה לערימת חול ואבק. אריאל קפצה לקרקע שנייה לפני שהמפלצת התפוגגה והסתכלה מסביב מתנשפת ושרוטה. לשמחתה ראתה שלא רבים נפצעו, אלא רק מעטים ובאופן קל.

אך מחשבה עדיין הטרידה את מנוחתה: מדוע חיפשה אותה? ועל איזה ריח דיברה? "את... הרגת אותה" אמר רון המום כששלושת החברים רצו אליה.

"לא. היא התפוגגה, אבל מפלצות לא מתות. היא תחזור לחיים במקום אחר" ביטלה אריאל את דבריו ורצה לספרייה, מותירה את חבריה מבולבלים.

היא סרקה את כל מדפי הספרים, עד שמצאה את הספר שחיפשה. היא פתחה את: "חצויים-הכל על ילדי האלים" ודפדפה במהירות בעמודים. היא נעצרה בכותרת: "החצויים והמפלצות-מה קורה שם?" והתחילה לקרוא:

ילדי האלים הם מאוד מיוחדים.

יש בהם שילוב של בן תמותה ואל, כך ששני הדברים יכולים לפגוע בהם.

הכוונה?

הדוגמא הטובה ביותר היא כלי נשק. כלי נשק של בני תמותה יכול להרוג אותם, בעוד גם נשק של אלים,

שיעבור פשוט דרך גופם של בני התמותה ללא פגע, יכול גם לפגוע בהם,

אך, יש להם כוחות כמו של הוריהם האלים. לדוגמא בת אפרודיטה, יכולה לרשת ממנה את דיבור הקסמה, ובן אפולו יכול

לרשת את הכישרון לרפואה. כמו כן, מפלצות נמשכות לחצויים מהסיבה שהם מדיפים ריח.

הריח שנודף מהחצויים ורק מפלצות מסוגלות להריח מזמן אותן, וככל שהחצוי מודע למה שהוא יותר ויותר, כך ריחו הולך וגובר.

לרוב החצויים לא מצליחים לשרוד עד גיל בוגר, וחלקם אפילו לא מגיעים לגיל 13. מפלצות תוקפות אותם בכל מקום בו הם נמצאים והם לא מוגנים.

היא הבינה על מה דיברה המפלצת ונמלאה רגשות אשמה על כך שהמפלצת הגיעה להוגוורטס בגללה.

היא הלכה מדוכאת לעבר חדר המועדון ויומה עבר עליה בדכדוך וניסיונות להבין איך לחסום את הריח הנודף ממנה.

כעבור כמה ימים תקפה את הוגוורטס מפלצת נוספת, הפעם שלד ענקי ומחשמל. אחרי כמה ימים עוד אריניה, ואז עוד מפלצת, ובמפלצת השישית אריאל כבר התייאשה.

היא נכנסה למעונות הבנות וכרעה על יד האגם הקטן. "אבא, אני מביאה אסון על הוגוורטס. מפלצות תוקפות אותנו וזה בגללי. אנא, אמור לי מה לעשות" התחננה, ופחדה שאם תשתמש בטלפון האולימפי המפלצות יאתרו אותו.

כעבור כמה רגעים במים נכתבו צמד המילים: "מחנה החצויים". "מחנה החצויים? מה זה?" שאלה בבלבול. "זה המקום בו כל ילדי האלים נמצאים, בטוחים ומוגנים. למקום לא יכולות להיכנס מפלצות".

אריאל הנהנה לעצמה ושאלה: "איך אני מגיעה לשם?". "אני ואתנה ננחה אותך" המילים נכתבו. "תודה" אמרה אריאל וקמה. היא ארזה את המזוודה שלה.

כשנכנסה לארוחת הערב, היא ביקשה מדמבלדור להודיע הודעה. דמבלדור הנהן וחייך חיוך דק ועצוב כיודע-דבר, ומבטים סקרניים נשלחו לעברה של אריאל.

היא עלתה על הבמה והתחילה לדבר. "אממ... אז, קודם כל, אני רוצה להתנצל על כל התקיפות של המפלצות בזמן האחרון".

"זו לא אשמתך, לא את זימנת אותם!" קראה הרמיוני. "נכון, אבל הן באו לפה בגללי". כולם בהו בה (אפילו המורים) בכוונה שתסביר את עצמה.

היא הסתכלה על דמבלדור והוא הנהן. "ילדי האלים מפיצים מן... מן ריח מיוחד כזה, שמפלצות מריחות וזה גורם להן לבוא, אז הן באו לפה בשביל לתקוף אותי" הסבירה אריאל.

כולם הביטו בה המומים ומבולבלים. "ולכן הגעתי להחלטה..." התחילה אריאל לומר, אך השתהתה מעט, מעכלת את מה שהיא עומדת לומר. "שהיא?..." שאל ילד חסר סבלנות מסלית'רין.

אריאל ענתה והרגישה שכל מילה דוקרת אותה כמו אלף סכינים: "אני עוזבת את הוגוורטס".

הפרק הקודם		הפרק הבא