נבואת הקסם היהודי

בס"ד

כן, אני יודע שחיכיתם לפרק הבא די הרבה זמן. אם גם הייתם טורחים לומר לי את זה אז אולי גם הייתי כותב אותו מהר יותר. אבל בסדר, אני רק אשב לי, לבד, בחושך. זה לא כאילו ביקשתי מכם דמי מנוי כדי לקרוא את הפאנפיק. היי, זה יכול להיות רעיון לא רע...

סתם, מת עליכם. וגם מת בכללי, ולכן בגלל שהייתי מוצף בכל כך הרבה דברים שעליי לעשות לא כתבתי את הפרק. אבל הנה הוא לפניכם, הפרק שהשם שלו עושה לו ספויילר. סתם, לא. יהיה פרק כזה בהמשך, אבל אז אני אכתוב את שם הפרק בסוף כדי לא להרוס לכם. טוב, חפרתי די. קריאה מהנה!

"לא! לא! בבקשה! חייב להיות משהו אחר! לא!!" צעק צחי באימה כששני גלמים אחזו בו במרפקיו וגררו אותו על רצפת המסדרון, "לא! לא! בבקשה! מגיע לי משפט חוזר! לא!!!"

הגלמים לה התייחסו אליו יותר מדי. הם התקדמו לסוף המסדרון בשעה שהוא בעט ברגליו על הרצפה המתכתית. בסוף המסדרון הייתה דלת, מתכתית גם היא, שכשהתקרבו אליה היא נפתחה מעצמה והם זרקו את צחי פנימה.

"לאא!!!!!" נשמע קולו הולך ומתרחק, כאילו הוא נופל.

הגלמים סגרו את דלת המתכת והסתלקו משם, משאירים את צחי בפנים, מאחורי הדלת שעליה התנוסס השלט שעליו נכתב "414".

אחינועם לא זזה ממקומה. ככה דן אמר לה לעשות. הוא הבטיח שאם היא תחכה בדיוק שם, בתוך מספר דקות תגיע המשפחה המאמצת שלה, שלמעשה הייתה המשפחה המאמצת השנייה בחייה, שאצלה אחינועם תגור עד שתתבגר ותגור בבית משלה בעוד 4 שנים. בינתיים דן הלך משם ואחינועם נותרה לבדה, מתבוננת בבועות המתכתיות האלה שהיו סביבה ובאנשים הרבים שהסתובבו ביניהן, במחנה הפליטים שאחינועם לא ידעה איך קוראים לו מלבד העובדה שהוא אחרי מחנה מקהלות.

חלק מהבועות נראו כמו איגלו אפור שכיסה את הדשא. בטח בתוכן גרות משפחות. אנשים נכנסו ויצאו מהבועות האלה. בועות אחרות היו רק חצאי בועות, כלומר חצי איגלו. כל הצד הפנימי שלהן היה חשוף ובו היו תלויים דפים, כמו לוחמודעות, ועל חלקם גם היו מסכים שהקרינו אי אלו תמונות של אנשים שאחינועם לא ראתה מימיה.

האנשים שהתרוצצו סביבה לא היו אנשים מהסוג לו אחינועם הייתה רגילה בבית בסביון. היא ראתה אדם קשיש מסתובב כשלגופו בד חלציים בלבד, אישה כבדת משקל שמתיישבת על שרפרף נמוך ומעשנת משהו שנראה כמו מעין צינור דקיק ואדום, ילדה קטנה שמגלה אוצרות טבע במערות האף שלה ואז עורכת לאותם אוצרות מבחן טעימות ("לא, לא, אל, אל, בבקשה אל!" חשבה אחינועם כשראתה את הילדה הזאת, אך היא לא הסיטה את מבטה משום שהרגישה שהיא חייבת להסתכל) וצחנה משונה ששררה באוויר, כאילו המחנה כולו מזיע ביחד.

מעולם אחינועם לא חשה כל כך חנוקה.

פעם בכמה דקות נשמע דנדון פעמון מאי שם, וכשזה קרה חלק מהאנשים שהסתובבו שם התחילו לרוץ פתאום. כולם לבשו גלימות, משום מה, מה שגרם לאחינועם לחוש כאילו היא המוזרה, בעיקר בגלל הגופייה והשורטס אותם לבשה והאוויר הקר מדי לחודש אוגוסט שכנראה הושפע מהעננות של השמיים האדומים שלא נראו כאילו עומדים להחשיך בקרוב למרות שהשעה כבר הייתה שעת לילה. באמת, איך זה ייתכן שקר כל כך? הרי רק באותו בוקר היא הייתה בסביון החמה והמהבילה, ותל אביב לא רחוקה במיוחד...

"אאאהההה!!! אוו מאיי גאדדד!!!!" נשמעה צעקה מתלהבת, וילדה כבת גילה של אחינועם רצה אליה וחיבקה אותה חזק כאילו היא החברה הטובה ביותר שלה. זה קרה כל כך מהר שאחינועם לא הספיקה לקלוט יותר מכתם ורוד שרץ לעברה ומחץ אותה בחיבוק דוב.

"בסטי!" צעק הכתם הורוד, "שיואו, אני לא מאמינה!"

"ומי את?" שאלה אחינועם המבולבלת. למה כל המוזרים נטפלים אליה?

הנערה התרחקה ממנה. הגלימה שלבשה באמת הייתה בצבע ורוד בוהק, מה שהסביר למה היא נראתה כמו כתם ורוד. "מה, שכחת אותי?" היא שאלה את אחינועם.

"אני חושבת, כי אם לא הייתי שוכחת אותך הייתי יודעת מי את, לא?" ענתה אחינועם, "או שאולי מעולם לא הכרתי אותך."

"נו, זאת אני!" אמרה הנערה, "מאיה!"

"מאיה?" שאלה אחינועם, "זאת באמת את?..."

החיוך הענק על פניה הקטנים של מאיה התרחב עוד יותר, ואולי מה שגרם לפנים שלה להיראות קטנים לא היו החיוך הענק שהתנוסס עליהם אלא העובדה שהשיער החום הבהיר של מאיה היה קצר ומסודר בדיוק מאחורי ראשה, כמו קסדה.

"את זוכרת אותי!" התלהבה מאיה.

אחינועם גיחכה. "האמת שאני לא זוכרת," היא הודתה, "הייתי סרקסטית."

"יו, אחינועם, את יכולה להיות כזאת מצחיקה לפעמים," אמרה מאיה, "תמיד היית כזאת."

"כן, יופי, ועכשיו מי את ומה את רוצה מחיי?" אחינועם שאלה בקוצר רוח, מנסה להסתכל מעבר לגבה של מאיה הסוררת כדי לראות זוג הורים מסכן שמחפש את הבת החדשה שהוא אמור לאמץ.

"את בטח לא זוכרת אותי כי מחקו אותי מהזיכרון של כולם," ענתה מאיה, "עם מיעוט כוח כזה, את יודעת, הקסם הזה שאומרים מילה כלשהי שוב ושוב אבל בכל פעם עם פחותמופחות אותיות כדי להחליש אותו ולמעט את הכוח שלו?"

"מה, כמו נ נח נחמ נחמן הפוך?" שאלה אחינועם, "כן שמתי לב שהם עושים את זה פה. לא ידעתי שזה מה שזה עושה."

"בטח גם עשו את זה לך לפני שבאת לפה," ענתה מאיה, "טוב,  אז לפני שמחקו אותי מהזיכרון של כולכם אנחנו היינו החברות הכי טובות, שכנות, ולפני חודש חטפו אותי לפה. שיואו, אם אנחנו ביחד במחנה אז בטח גם נלמד ביחד בבית ספר!"

"בית ספר?" שאלה אחינועם. היא לא האמינה לאף מילה שיוצאת מהיצורה הוורודה הזאת מהפה כי אין שום סיכוי שבעולם שהיא הייתה חברה של הדבר הקופצני הזה.

"כן, נו, מתי הגעת?" שאלה מאיה, "לא אמרו לך?"

"עכשיו הביאו אותי לפה ואני מחכה להורים החדשים שלי," ענתה אחינועם. הריח של הזיעה שהייתה במחנה הזה לא הפסיקה להטריד אותה.

"יו, אולי נהיה שכנות! בדיוק כמו בסביון! עכשיו גם במחנה הזה!" התלהבה מאיה.

"איך קוראים למחנה הזה בכלל?" שאלה אחינועם, "אף אחד לא אומר את זה באופן ברור. כולם קוראים לזה המחנה שאחרי מקהלות."

מאיה גיחכה. "יש למחנות האלה שמות לפי המקומות שבהם חנו בני ישראל במדבר, והם מסודרים באותו סדר בדיוק. אם נגיד כתוב שבני ישראל יצאו מחרדה ועצרו במקהלות, אז אחרי מחנה חרדה יבוא מחנה מקהלות. וכתוב שהם יצאו ממקהלות וחנו במקום אחר, אז השם של המחנה הזה יהיה השם של המקום האחר."

"אבל מה השם של המקום האחר?" שאלה אחינועם קצת בעצבנות, ומאיה לא הייתה יכולה לעצור עוד את הצחוק המתגלגל שפרץ ממנה.

אחינועם קיבלה את התשובה לשאלתה בדרך קצת משעשעת, כשאישה שמנמנה בת 28 עם טי שרט לבנה ועגלה מלאה בארגזים נכנסה דרך שער הכניסה למחנה וצעקה: "פה זה מחנה תחת?"

כל ההמולה במחנה שככה לרגע כשכולם השתתקו והביטו באסנת, כולל אחינועם ומאיה.

"הולי גוואקמולי, זה מסביר כל כך הרבה..." מלמלה אחינועם וההמולה חזרה בהדרגה למחנה שאחרי מקהלות, או מחנה תחת בשמו האמיתי. מישהו ניגש לאסנת ולקח ממנה את העגלה עם האספקה והיא הסתלקה משם, בניגוד לאחינועם שנשארה נטועה במקום.

"כשאני אספר את זה למנהיגים... אוי אוי אוי... כמה שהם יתלהבו... אבל גם יתעצבנו..." מלמל נדב.

"שתוק, נדב, אני זה שאספר להם," אמר לו הילד השני, אותו ילד שיוני, גל ושאול לא היו בטוחים איך קוראים לו. ובאופן כללי הם לא היו בטוחים לגבי מה שקרה מאז שגל שיחרר ג'יני עצבני ומעצבן כאחד. הם פשוט הלכו אחרי הנערה הקצת מאיימת הזאת ושני הילדים שאיתה.

"אממ... לאן אנחנו הולכים?" שאל יוני בחשש.

"שקט!" רעם קולה של הנערה, "למנהיגים. למה אתם כל כך פזיזים? למה?! למה לשחרר כל ג'יני שאתם רואים?!"

"כן, למה?" הפנה יוני את השאלה לגל.

"אתה תחטוף מכות," ענה לו גל.

"טוב, בואו לא נריב עכשיו," לחש להם שאול והם השתתקו.

הם הלכו עוד כמה דקות בדממה ואז הנערה ההיא נעצרה פתאום.

"ה..כל בסדר?" שאל גל.

היא שלחה יד רועדת לפנים, ונראה היה שהיא ממששת קיר שחור כלשהו שהיה שם. היא התקדמה לעבר הקיר ונבלעה בתוכו.

"קדימה, בואו, הרקוגלאי פתוח רק לכמה שניות," האיץ בהם הילד שלא היה נדב.

"רקוגלאי?" שאל שאול.

"נו, פשוט בואו!" אמר נדב ושני הילדים דחפו את יוני, גל ושאול לתוך הקיר שהרגיש כמו ערפל סמיך מאוד. הם עברו לצידו השני של הקיר וכמעט התנגשו בנערה ההיא.

"מה זה רקוגלאי?" שאל גל.

"הדבר השחור שעברנו דרכו," אמרה הנערה ההיא והסתובבה לעבר גל. לראשונה הוא ראה אותה מחייכת, וזה דווקא היה חיוך נעים. גל לא יכול היה לעצור את עצמו מלחייך בחזרה.

הנערה זזה קצת הצידה וחשפה בפני גל, שאול ויוני משהו שנראה כמו עיר תת קרקעית גדולה במיוחד. אנשים לבושים בבגדי עור הסתובבו שם, וכמעט לא היו שם אנשים שלבשו גלימות. מלבדם היו שם גם כמה גמדוני בית, כמה גובלינים ועוד כמה יצורי פלא שגל לא ראה מעודו, ודווקא היו לא מעט יצורי פלא שהסתובבו ברחובות ישראל 2.

"ברוכים הבאים לחור הגידגד," אמרה הנערה ההיא.

"חור הגידגד? זה לא מחנה הפליטים שנסגר לפני הרבה שנים?" שאל שאול. גל ויוני, לעומתו, פשוט בהו במה שראו מולם בפה פעור.

"בדיוק, וזה מקום מצוין להקים בו את חור המורדים שלנו," אמרה הנערה.

"מורדים? במי?" שאל יוני שהתעשת.

"מורדים בחיליק, אידיוט," אמר לו נדב.

"שתוק, נדב," ענה לו הילד השני, "תהיה נחמד לאורחים."

"למה למרוד בחיליק?" שאל שאול, "הוא חזק. הוא..."

"הוא פגע בך, ילד," אמרה לו הנערה, "והוא גם פגע בשני החברים שלך. בגלל זה אתם ילדי רחוב. לולא הוא, הייתם במקום טוב יותר. אגב, מה קרה לחבר הג'ינג'י שלך?"

גל רק בהה באוויר בהשתוממות.

"אחי? מה קרה?" שאל שאול, וכל מה שגל הצליח לומר זה "הולי גוואקמולי..."

"אחלה שם יש למחנה שלכם," עקצה אחינועם.

"זה גם המחנה שלך," אמרה מאיה, "יו, סיס, יהיה לנו כל כך כיף ביחד! הבסטי שלי חזרה!"

"אני לא זוכרת אותך," הזכירה לה אחינועם.

"בסדר, אני אזכיר לך, היינו מרכלות על בנים כל היום, היה לי קראש על אביתר, זוכרת?" שאלה מאיה.

"את אביתר אני זוכרת," אמרה אחינועם, "אבל כל הבנות היו מאוהבות בו."

"חוץ ממני," אמרה מאיה.

"סליחה?"

"התכוונתי חוץ ממך," תיקנה את עצמה מאיה.

אחינועם חייכה לעצמה בסיפוק. אולי המאיה הזאת כן הכירה אותה בסופו של דבר.

האביתר המדובר היה נער די חתיך מהכיתה המקבילה. כל הבנות בשכבה היו מאוהבות בו, במראה החיצוני שלו, בזה שהוא הנער עם הכי הרבה חברים, בכמה שהוא נחמד ואדיב לכולם ולא מניאק כמו שהיו מצפים מנער כמוהו. פעיל בתנועת נוער, עוזר לזולת, כולם היו חבירם שלו והוא תמיד היה קפטן בכדורגל. בדיוק בגלל זה אחינועם לא נדלקה עליו, הוא היה בחור קלאסי לזה וזה בדיוק מה שהרתיע אותה. היא לא זכרה שסיפרה את זה למישהו.

"נו? עכשיו את מאמינה לי?" שאלה מאיה.

"כן," ענתה אחינועם בחיוך, "מאיה," היא הוסיפה, מדגישה כל הברה כדי להרגיל את הפה שלה לשם החדש-ישן.

"מאיה?" נשמע קול מאחורי מאיה. אחינועם עמדה על קצות בהונותיה כדי לראות את מי שקרא למאיה מאחוריה: גבר עגול פנים עם עיניים חומות סתמיות ואישהעם שיער בלונדיני ארוך, חיוור ואסוף באחורי ראשה, שניהם בערך בני 25 או 30.

"היי, אור! היי יואב!" אמרה להם מאיה, "תכירי, אחינועם, אלה ההורים המאמצים שלי פה, אור ויואב."

"הורים מאמצים? טוב שלא אחים גדולים," חשבה לעצמה אחינועם, "הם צעירים מדי."

"מצאת חברה," אמרה אור. היה לה קול רועד וגבוה כל כך שאחינועם פחדה שאור תתנפץ לרסיסים מרוב שהייתה עדינה. או שאולי זה היה תוצאה של פחד?

"אולי החברה שלך תרצה לאכול איתנו ארוחת ערב?" שאל יואב, גם הקול שלו שברירי ומלא יראה.

"האמת שאני בדיוק מחכה להורים החדשים שלי, אני רק הגעתי לפני כמה שעות," אמרה אחינועם, "אבל אני אשמח לסעוד איתכם."

"בסדר, אם לא תמצאי אותנו אז תגידי להם שדיברת עם יואב אזולאי ואור מלמד-אזולאי," אמרה מאיה לפני שהלכה, "בייוש!"

אחינועם נשארה לעמוד, א לא לעוד זמן רב. גבר משופם כבן חמישים יחד עם אישה עם קארה בלונדיני באותו גיל בערך יצאו מאיזושהי בועה אפורה והתקרבו לאחינועם. הם נראו מתאימים הרבה יותר להיות הורים מאשר השניים שהיו למאיה.

"את אחינועם ליכטר?" שאל אותה הגבר. אחינועם הנהנה.

"אני שלום, ואני האבא המאמץ שלך," הוא אמר והושיט את ידו ללחיצה.

"אני אמה, אשתו, האמא המאמצת," אמרה האישה בחיוך.

"כל כך הרבה אנשים חדשים..." מלמלה אחינועם כשלחצה את הידיים של שלום ואמה.

אמה חייכה. "פגשת כבר חברים פה? יופי, חברים זה טוב. יאללה, בואי וניקח אותך הביתה, שם בטוח לדבר, ושם גם נשב ונאכל ארוחת ערב."

"הכנתי גוואקמולי," ציין שלום, ואחינועם התלוותה אליהם אל הלא נודע.

"עכשיו ניקח אתכם למנהיגים," אמר הילד שהוא לא נדב בזמן שהם הסתובבו להם בעיר התת-קרקעית.

"שתוק, אייל," ענה לו נדב. סופסוף גל, יוני ושאול גילו איך קוראים לו.

"אה, נדב אייל!" התלהב גל.

נדב ואייל הסתובבו והביטו בו.

"כן? מה?" הם שאלו.

"סתם, זה שם של עיתונאי," ענה גל.

"אז מה?" אמרה הנערה ההיא שהובילה, "על עפלי"ם שמעתם?"

"הבית ספר ההוא שנסגר, נכון?" שאל שאול.

"כן," אמרה הנערה ההיא, "אזז לאחד המורים שם קראו ניר אליהו, וזה גם שם של קיבוץ."

"חה!" קרא גל.

"מה אתה צוחק על השם שלו? חתיכת דביל," נזף בו יוני, "אולי הוא אבא שלך?"

"כן, בטח, לאבא שלי לא יהיה כזה שם מעפן. בטח יקראו לו ג'ורג'. ג'ורג' זה שם חזק."

הנערה ההיא גלגלה עיניים.

"למה איך קוראים לך שאת ככה מגלגלת?" נעלב גל.

"פשוט תסתום," היא אמרה.

העיר התת-קרקעית הייתה בנויה לגובה, לאורך ולרוחב, וניכר היה שהושקע קסם רב כדי לבנות אותה. מגוון קומות ומפלסים היו מעליהם ומתחתיהם, והגיעו אליהם בעזרת גרמי מדרגות מרחפים שנעו כה וכה. בין לבין היו דלתות מיותמות מקירות או בתים שריחפו אנה ואנה. אנשים עברו דרך הדלתות האלה אך לא הופיעו מצידן השני, כאילו כל דלת מהווה פתח לבית נסתר.

"וואו, המקום הזה ענק," התפלא יוני, "כמה אנשים יש פה?"

"יש בחור הגידגד עשרת אלפים אנשים בערך," ענתה הנערה ההיא, "שהגיעו במהלך השנים. וכולם כולם רוצים למרוד בחיליק."

"אז למה אתם לא עושים משהו עם זה כבר?" שאל גל, "כמה שנים המנאייק שולט?"

"ארבע עשרה שנים," ענתה הנערה ההיא, "בערך מתי שנולדתם. לפני כן הכל היה אחרת..."

"כן, אה? את לא נראית גדולה יותר מדי מאיתנו, כמה את כבר זוכרת משם?" הקניט גל.

הנערה ההיא לא ענתה. "הגענו," היא אמרה כשדלת סתמית למראה הופיעה, "בואו ניכנס לבית של המנהיגים לאכול ארוחת ערב, היום יש גוואקמולי."

"אז מה שלומך?" שאלה אמה את אחינועם כשהשלושה נכנסו לתוך בועה אפורה כלשהי. אחינועם הביטה בהשתוממות בדלות שהשתקפה למראה עיניה - לא היה כלל ריהוט אלא אך ורק שטיחים על אצפת הבטון הקשיחה, ומקור האור היה שלושה כדורי אור חלושים שסבבו זה סביב זה סביב זה בתקרת הבועה הקמורה.

"אחינועם, כדאי שתעני לפני כינוס הלילה," אמר לה שלום, "וזה לא עוד הרבה זמן."

"טוב, בואו נאכל," אמרה אמה בעליצות מאולצת והתיישבה על השטיח. שלום התיישב לצידה.

"תצטרפי אלינו," היא הזמינה את אחינועם שהתיישבה על השטיח בהיסוס. הדבר הטוב בבועה ההיא זה שריח הזיעה המעצבן נשאר בחוץ, אבל הוא בטח דבק בה.

"איפה מתקלחים פה?" היא שאלה, "זה יהיה כמו בבית?"

אמה ושלום החליפו מבטים מחויכים. "את כבר בבית," אמרה לה אמה.

"לא, בבית האמיתי שלי, בסביון."

"אה, היא מתכוונת בוודאי לישראל הזמזומית," הסיק שלום, "כן, אמרו לנו שאת תתגעגעי לשם בהתחלה."

"אה, היו צריכים לומר לכם את זה?" אחינועם עקצה, "כי להבין לבד שאני אתנגד לחטיפה השערורייתית הזאת מהמקום המוכר והטוב בו גדלתי מיום היוולדי - ז'תומרת מגיל כמה חודשים - עם ההורים שגידלו אותי ושהם המשפחה היחידה שאני זוכרת, להבין שאני אתגעגע ושאני אעשה כל דבר כדי לחזור לשם, את זה היו צריכים להסביר לכם! לגיטימי!"

שלום לא התלהב מהעוקצנות ל הבת החדשה שלו.

"ה, אתם כאילו נהנים מזה שאתם חוטפים ילדים?" שאלה אחינועם.

אמה גיחכה. "המצב ממש לא כזה, אחינועם," היא אמרה לה, "לפני שחיליק גולד... עלה לשלטון, נגיד את זה ככה, חיינו יחד עם הזמזומים, וקוסם שגדל במשפחה זמזומית לא היה צריך לעבור הנה כי הנה לא היה קיים. כשישראל הקסומה הוקמה אז כולנו אולצנו לעבור אליה ולהסתמך על פתרונות דיור של השלטון החדש, ובינתיים אנחנו גרים במחנה תחת, כבר 14 שנים. לא בחרנו בזה. אני ושלום היינו אז זוג צעיר, וילדים לא היו משהו שיכולנו להביא בגלל... בגלל משהו," היא התחמקה, "וכשראינו את כל ילדי הזמזומים מגיעים למחנה שלנו או לכל מחנה אחר הבנו לליבם."

"אנחנו נרשמנו לאומנה של ילדים ממשפחות זמזומיות כדי לעזור להם להתאקלם פה מהר מאוד," אמר שלום, "ובשביל זה אני מתאמן כבר שנים על ממרח האבוקדו שלי."

"שנים? אני הראשונה שאתם מאמצים?" שאלה אחינועם בהרמת גבה.

אמה ושלום שוב החליפו מבטים מלאי סוד.

"בואי רק נאמר שאת הראשונה זה זמן רב," חייכה אמה, "ועכשיו בואי נאכל משהו."

בהינף אצבע ענודת טבעת הופיעו כיסאות ושולחנות עשויים עץ וחסרי כל מפה או ריפוד.

"אז יש לכם ריהוט," נאנחה אחינועם בהקלה.

"זה לא שלנו," אמר שלום, "זה של כל המחנה. בסיום השימוש אנחנו מחזירים את זה בעזרת קסם למחסן המחנה. אלה רהיטים שיתופיים, בכל פעם אנחנו משתמשים ברהיטים אחרים."

"מה, ואחרים השתמשו בהם לפניכם?" נגעלה אחינועם ונזכרה בילדה מחפשת האוצרות שראתה לפני כמה דקות.

אמה ושלום הנהנו. "וגם הכיריים, התנור, ארוחת הערב שלנו מחכה לנו במדף שלנו במקרר של המחנה שרק מחכה שנזמן אותו בהינף טבעת."

"והמיטות? גם הן משותפות?" שאלה אחינועם.

אמה ושלום הנהנו.

"ואני עומדת לישון באחת כזו?" היא שאלה.

אמה ושלום הנהנו.

"הולי אקמולי," נאנחה אחינועם.

מבעד לדלת הסתמית מאוד היו כמה נערים, בערך בני גילם של גל, יוני ושאול. הם היו בחדר קצת אפלולי שמלבד הנערים  שישבו על הרצפה או נעמדו או סתם טיילו להם ברחבי החדר ודיברו, לא היה כל כך ברור מה יש בו. חוץ מהנערים הייתה גם אישה אחת כבת שלושים, עם שיער שחור וארוך, כל כך ארוך שגל חשש שהיא תדרוך עליו בכל צעד שהיא עושה. הפנים שלה היו חמורות סבר, והאיפור הנוקשה רק הוסיף לתחושת האימה שנלוותה למראה האישה הזו שנעצה בהם עיניים ירוקות ומפחידות.

הפרצוף המאיים מהר מאוד התחלף בפרצוף רך וצוחק.

"אה, קורל, זאת את," אמרה האישה ברוגע, "ומי אלה?"

"הם האנשים ששיחררו את הג'יני," אמרה הנערה ההיא, שכנראה קוראים לה קורל.

המבט החמור חזר לפניה של האישה.

"הם השלושה?" היא לחשה וכל הנערים בחדר השתתקו.

"א.." גמגמה קורל, "הם טוענים שלא, אבל..."

"גל הוא האחד," פלט יוני. גל ושאול נעצו בו מבט מאשים.

"מה? אחרת הם היו חושבים שאנחנו השלושה!" התגונן יוני.

"יפה אמרת, ילד," אמרה לו האישה עם השיער השחור, "ומי מביניכם זה גל?"

גל הרים את ידו בהיסוס, חושש מהלא נודע.

האישה בחנה אותו במבט יוקד. גל כבר דמיין איך היא תשאל אותו, "אתה יודע מה עשית?" בלחישה רמה כזאת שכל חור הגידגד יוכל לשמוע אותה, ואז הוא יחטוף עונש איום, יוני ירדוף אותו בסיוטיו ויגיד לו "אמרתי לך!" ושאול יקונן על מר גורלו של גל.

במקום זה האישה חייכה והושיטה לו יד נטופחת עם צמידים ולקים ללחיצה.

"שמי קרן, קרן גוטליב, ואתה ושני החברים שלך מוזמנים להתארח בבית המחסה לילדי רחוב של חור הגידגד," היא אמרה והדיבורים של שאר הנערות והנערים בחדר שבו בהדרגה.

"בית... מחסה?" שאל שאול.

"כזה עם מיטות ובדים ומים חמים ומקלחות וארוחות?" שאל יוני במבט מלא ציפייה.

"כן, זה מגיע לכם," אמרה קרן בחיוך.

"אממ... קרן, מה את עושה?" שאלה אותה קורל בחשש.

"שה, קורל, אני מנהלת את המקום אז אני מחליטה. מיד לאחר ארוחת הערב נראה לכם את החדרים. יש היום-"

"-גוואקמולי לארוחת ערב, אנחנו יודעים," אמר נדב בחוסר סבלנות, "למה כולם מתלהבים מזה?"

"שתוק, נדב," מירפק אותו אייל.

"קורל," רעמה קרן, "תשלטי באחים שלך."

"אתם האחים שלה?" שאל גל את נדב ואייל, "תנחומיי."

"אה, ילד," זעפה קורל, "תיזהר."

"את לא מחליטה עליי," ענה לה גל בחיוך מנצח.

"תוריד את החיוך," ציוותה קורל.

"את לא מחליטה עליי," המשיך גל בשלו.

"גל, אל תעצבן אותה, היא נראית לי מקושרת לקרן גוטליב הזאת," ליחשש יוני, "ואתה לא רוצה שהיא תעיף אותנו."

"נו, יוני, תן לנו קצת לשמוח, סופסוף יהיה לנו בית אמיתי! אתה קולט?" התלהב שאול, "לא נצטרך להצטופף יחד כדי לשמור על חום הגוף בלילות הקפואים!"

"כן, אני מניח שאתה צודק..." מלמל יוני.

"מה שטוב בישראל הקסומה," אמרה אמה לאחינועם בזמן ששלושתם אכלו ארוחת ערב עם לחם והרבה גוואקמולי, "זה שהדואר פה עובד טוב, לא כמו דואר הינשופים שבו היית צריכה לסמוך על עוף דורס."

"מה זאת אומרת?" שאלה אחינועם.

לפתע מכתב הופיע באוויר ונחת לתוך צנצנת הגוואקמולי שהשפריץ לכל עבר.

"אני מניח שהרגע הבנת," ענה לה שלום ביובש וליקק גוואקמולי מסביב לפיו, "המכתב הרגע יצא מבית הדואר, ומכיוון שהשם שלך מתנוסס לעיו אני מניח שהוא מיועד אלייך."

אחינועם לקחה את המעטפה עליה היה רשום "ליכטר אחינועם, נ', 8641205423, ח"ט".

"מה זה?" שאלה אחינועם.

"ליכטר אחינועם זה השם שלך, אני מניח," ענה שלום, "נ' זה נקבה, המספר זה מספר הזהות שלך-"

"-יש שם ספרה אחת יותר מדי," אמרה אחינועם.

"בשביל מספר זהות זמזומי, כן, יש ספרה אחת יותר מדי," אמרה אמה, "אבל זה מספר הזהות הקסום שלך."

"יופי, בואו ותחליפו לי גם את השם," רטנה אחינועם.

"ח"ט זה ראששי תיבות של חסרת-טבעת, כי את חסרת טבעת שהיא האמצעי שאיתו אנחנו מבצעים כשפים," המשיך שלום.

"דווקא אם לא הייתם חוטפים אותי הייתי מוציאה טבעת תקשורת," ענתה אחינועם.

"לא טבעת תקשורת, זה של זמזומים," ענה שלום, "הכוונה היא לטבעת קסומה."

"אין כתובת," ציינה אחינועם.

"המכתב מיועד אלייך לא לכתובת שלך," ענה אמה, "ועכשיו פתחי אותו."

אחינועם פתחה את המעטפה והוציאה ממנה דף כחול שעליו נכתב בגופן עתיק של מכונות כתיבה:

"שלום.
אם קיבלת מכתב זה, המשמעות היא שהקיץ הזה הוא הקיץ הראשון שלך כבן 14.
אי לכך ובהתאם לזאת, בהתאם לחוק החינוך הישראלי הקסום תש"ף 2020 ג'/0, מוטלת עליך החובה להתייצב ביום ה, ז באלול התשצ"ג ,אחד בספטמבר 2033, בשעה 8:08 בבוקר, בבית הספר הקהילתי הקרוב אליך שפרטיו מופיעים בתחתית המכתב.
שים לב, היעדרות מבית הספר משמעה עבירה משמעתית ופלילית, וקבלת טבעת הכישוף שלך מותנית בקבלת ציון עובר במבחני הגמר בסוף תקופת הלימודים שתימשך ארבע שנים. הסברים נוספים על הליך הלימודים, המבחנים, חומרי הלימוד וקבלת תעודת זכאות לטבעת כישוף, ינתנו שם.
בתודה ובברכת הייל גולד, אגף החינוך הממלכתי, המלכותי, הלאומי, הרשמי, הישראלי, הקסום והיחיד.
המכתב מנוסח בלשון זכר אך מיועד לשני המינים.
בית הספר הקהילתי אליו אתה נשלח הוא בית הספר הסמוך למחנה הפליטים מוסרות."

יוני, גל ושאול סיימו לקרוא את שלושת המכתבים שהופיעו שם והשפריצו גוואקמולי על כל יושבי השולחן הממש ארוך ועמוס אוכל שבו סעדו יחד.

"טוב, עכשיו אנחנו יודעים בוודאות את שנתון הגיל שלכם," אמרה קרן, "ושאתם חייבים לבוא לבית הספר של מוסרות שהוא לא רחוק מכאן."

"שיט," אמר גל, "פחדתי שזה יקרה לנו מתישהו. אם לא נבוא הם יענישו אותנו, נכון?"

"הם ישאבו לכם את יכולת הקסם ויכלאו אתכם במתקן ארבע אחת ארבע," אמרה קרן, "ובקשר לטבעת... אין לכם מה לדאוג יותר מדי. תנו לי רק לנקות את כולם מהגוואקמולי שספג את מהלומת שלושת המכתבים שלכם."

קרן הניפה מכיס מכנסיה מקל שחור וארוך.

"וואו," התפלא יוני.

"זה עוד קיים?" שאל שאול.

"שמעתי רק אגדות על הדבר הזה!" קרא גל.

קרן חייכה. "לשמור את השרביט הישן שלי זה הדבר הראשון שעשיתי כשהודיעו לי שחיליק פותח את ישראל 2. אני הייתי תלמידה שלו פעם, אתם יודעים?" היא סיפרה בזמן שהניפה שרביט וכל הגוואקמולי שהושפרץ לכל עבר התנקה.

"אז מה עושים?" נחרד יוני, "הם בטח ירצו לשטוף לנו את המוח בבית הספר הזה!"

"אוי, תירגע כבר, בכיין," אמר לו גל, "בטח יש לחבר'ה של חור הגידגד איזו תוכנית מה לעשות כשזה קורה, ואז לא נצטרך ללכת למקום הזה בכלל."

"האמת שאתם כן תצטרכו ללכת לשם," אמרה קרן, "בגלל החוק, אבל יש לנו תוכנית מדוקדקת לגבי מה שתעשו שם כך שלא יקרה לכם כלום."

גל, שאול ויוני החליפו חיוכים. כל מה שקרה עם הג'יני כבר נשכח מליבם, והם הרגישו שהחיים שלהם משתנים לטובה. יש להם מיטה, מקלחות וארוחות. מי צריך יותר מזה?

אחינועם שכבה ערה על השטיח (היא לא הרגישה שזה הגייני לשכב על המיטה שזימנו לה) והרגישה שהחיים שלה משתנים לרעה. יש לה מיטה, מקלחות וארוחות. מגיע לה כל כך הרבה יותר מזה.

כמה דמויות מהעבר הצלחתם לזהות?

הפרק הקודם		הפרק הבא