טורניר הקוסמים המרובע?!?

היי, זה הפרק הרביעי!

חשוב לדעת: זהו פרק מעבר ולכן הוא יהיה לא עלילתי במיוחד, אבל בסוף מחכה הפתעה...

מקווה שתהנו!

קמתי בבוקר מהמיטה, הפעם לא היו שום צעקות וכולם היו עדיין במיטות.

הסתכלתי בשעון הקוסמי שנתן לי דוד רון כמתנת תחילת הלימודים, השעה הייתה שבע בדיוק.

באמצע החדר ריחפה הודעה צבעונית ומקושטת שאמרה כך:

"כל התלמידים מתבקשים לרדת לארוחת הבוקר בשעה שמונה בדיוק,

לא לאחר!"

ידעתי שאני עומד להיפרד מג'יימס היום, והוא ינסע לבובאטון, לטורניר הזה.

למה לא יכלו לעשות את זה שוב בהוגוורטס? אז לפחות הייתי רואה אותו מתעצבן שהוא לא זכה לייצג את הוגוורטס בטורניר, זה היה יכול להיות כיף גדול.

ובאנחת אכזבה אירגנתי את חפציי והתלבשתי לכבוד ארוחת הבוקר המיוחדת הזו.

השעון הראה את השעה 7:50 ואני כבר הייתי בדרכי אל האולם הגדול.

בדרך נתקלתי בג'יימס שהיה עטוי גלימת נשף של גריפינדור, ונושא בידו את מגילת האישור מאמא ואבא על ההשתתפות בטורניר, אתם יודעים, למקרה שהוא יבחר.

"היי, ג'יימס" אמרתי.

"מה אתה רוצה?" הוא אמר בטון עצבני.

הבנתי שמשהו עובר עליו, ולא משהו טוב.

"אתה מתרגש?" שאלתי.

הוא ענה בתגובה: "אפשר לומר. אני קצת מפחד מהטורניר, אתה יודע, כל מה שהיה עם אבא וזה..."

"אני מבין אותך" אמרתי ברגש אמיתי.

הוא היה מופתע: "באמת? אתה אפילו לא ניסית להשתתף בטורניר כזה."

"אבל אני נלחמתי בבת של וולדמורט, ואפילו הייתי בטורניר שבו אבא היה, אז אני מכיר את ההרגשה." שוב דיברתי בחצי התנשאות (אמרתי לכם).

הבטתי בשעון שלי, השעה הייתה 7:58. 

"כדאי שנרוץ, או שנאחר..." הזכרתי כדרך אגב.

"לרוץ? תחזיק אותי חזק ותחשוב על הדלתות באולם הגדול."

הבנתי לאן הוא חותר, אבל לפני שחשבתי על דלתות האולם הרגשתי זרם מוזר בגוף ובתוך פחות משנייה (כן, בדקתי בשעון) הייתי ליד דלתות האולם הגדול.

"מגניב, לא? היה שווה לקחת שיעורי תגבור בהתעתקות".

ישבנו במקומות שלנו בשולחן סלית'רין, ג'יימס כבר היה ליד פרופסור מקגונגל יחד עם שאר המשלחת.

הפרופסור עמדה על דוכן הנואמים ולא הייתה צריכה להשתמש בסונורוס ואפילו לא בסונריו (סונורוס מוחלש) מפני שמרוב מתח שררה דממה באולם.

מקגונגל התחילה לדבר:

"תלמידים יקרים!

אנחנו כאן היום כדי לברך את תלמידי הוגוורטס הנבחרים שישלחו אל בית הספר בובאטון בצרפת כדי לייצג את בית ספרנו.

מכל בית ישלחו בדיוק שני נציגים, כך לכל בית יש את אותו הסיכוי שתלמיד ממנו ייצג אותנו.

מחיאות כפיים סוערות לתלמידים האמיצים!

*מחיאות כפיים נשמעו ברחבי האולם*

תודה, תודה, כעת יוזמנו אחיהם של המתמודדים להיפרד מהם לפני שהם עוזבים.

כל השאר מוזמנים לחזור למערכת השעות הרגילה שלהם: סליתרין וגריפינדור בשיעור שיקויים, הפלפאף ורביינקלו בשיעור לחשים.

מכיוון שלא אהיה בשאר השנה בבית הספר מלבד בחודש האחרון, כל שעות שיעורי שינוי הצורה יומרו בשיעורי שיקויים, ובשנה הבאה תלמדו שינוי צורה במקום שיקויים."

ניגשתי אל הבימה, לא הייתי שם מאז טקס המיון שלי לפני שלוש ומשהו שנים.

עמדתי ליד ג'יימס ולחשתי לו: "בעצם כבר נפרדנו קודם, אבל שכחתי להגיד לך משהו."

"מה שכחת?" הוא שאל בתימהון.

"אני אוהב אותך, ג'יימס."

"וגם אני אותך"

חיבקנו אחד את השני חיבוק אחרון, ונפרדנו לשלום.

השבועיים האחרונים היו נורא משעממים בלי ג'יימס, בשיעורי שיקויים אף אחד לא ידע את התשובות ובמשחקי הקווידיץ נשארנו עד עשר וחצי בלילה ערים כי המחפשים היו איטיים מדי, לא כמו ג'יימס.

היום האחרון בשבועיים הללו היה היחיד שעניין אותי. דונאלד, הינשוף של ג'יימס נחת לי על השולחן בארוחת הבוקר (דווקא על הפנקייקים), ומסר לי פתק.

בפתק נכתבה מילה אחת ויחידה מג'יימס:

"נבחרתי"

זה היה הפרק!

תגובות יתקבלו כאן בברכה, נשמח לשמוע את דעתכם על הפרק!

הפרק הקודם		הפרק הבא