כן, אני הבת שלה ושלו

כשקמתי בבוקר, אמא ואבא כבר ישבו בשולחן, מול ערימת פנקייקים, קאפקייקסים, עוגיות, עוגות... פשוט...

"וואו!" אמרתי. אמא צחקה. התיישבתי. "מה עם הלחש החדש?" שאלתי תוך כדי ניסיון לשים עוגה ועוגייה על פאנקייק (כן אני יודעת שזה לא חכם במיוחד אבל היי! אני ילדה, יש לי כמה זכויות:)

"עם כל כמה שהלחש הזה טוב, בלי להשוויץ" אמרה בחיוך קונדסי. "אני אוהבת לבשל. לכן רציתי לפנק אתכם קצת" אמרה אמא בחיוך ענקי.

"קצת הרבה" אמר אבא. אמא צחקה והתיישבה לידו.

"אמא! אבא! מחר אני הולכת לסקיי וג'ייק נכון?" נזכרתי פתאום. הם הנהנו ואני טסתי למעלה וכבר התחלתי לארוז.

לאחר שסיימתי, אבא שאל אם אני רוצה ללכת לסמטת דיאגון. הנהנתי בהתלהבות. אני חייבת מלאי בגדים חדש!!

שמתי חולצה לבנה מוגלגית עם כיתוב שחור של חברה מאוד מצליחה אצלם שקוראים לה "adidas", שורט ג'ינס ונעלי... איך הם קוראים לזה? סופרסטאר.

אני, אמא ואבא התעתקנו לשם, ואני מיד הובלתי אותם לחנות "ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי". אמא בהתחלה ניסתה לשכנע אותי שלא.

"אבל אמא! את גם תראי את דוד רון ודוד פרד!" אמרתי במחאה. כן, יש לי קטע כזה לקרוא לכל הוויזלים דודים שלי ולמולי וארתור סבא וסבתא.

הם היו כמו אמא ואבא בשביל אבא שלי אז זה מתקזז. אמא התייאשה והלכנו לשם. כשנכנסנו, דוד רון ודוד פרד ישר רצו אלינו. "אז מה הגבירה" צחק רון ואמא נתנה לו מכה.

"מה?!" התגונן. "אל תקרא לי ככה. אריאל. רק אריאל רונלד, נו באמת!" אמרה לו אמא בייאוש. הנה עוד אחת התכונות הנפלאות שלה, שנראה לי שהיא היחידה מהאלים שיש לה אותו.

צניעות. אמרתי לכם שאמא מדהימה. גם אבא מדהים. בכללי יש לי משפחה מדהימה.

"אז מה, הגריפינדורית הקטנה שלנו באה לקחת מלאי חדש לתעלולים לסלית'רינים?" שאל אותי דוד פרד בקריצה. "פרד!" נזפה בו אמא. "אל תעודד אותה!" כעסה אבל זה לא היה אמין. היא הייתה מאוד משועשעת.

אבא, רון ופרד התגלגלו על הרצפה מרוב צחוק. אני רק רצתי למחלקת התעלולים ואספתי משם את כל מה שהייתי צריכה.

אלים, כשרציתי, אני הייתי זדונית יותר מקרונוס. (כן כן, מה ששמעתם!) אמא נתנה לדוד פרד 30 אוניות. היא התעקשה. "אז אני פשוט אשאיר את הכסף על הדלפק ואלך לי.

אולי מישהו ייקח אותו" אמרה אמא בתמימות. אבא צחק וחיבק אותה ודוד פרד נאנח ולקח את המטבעות. "אלים, אריאל, כמה שאת ערמומית! היית יכולה להתאים לסלית'רין!" אמר רון וכולם צחקו.

"איפה הרמיוני?" שאלה אריאל. "משרד הקסמים. הרבה עבודה. תיאומים לגבי הוצאת הלחש החדש שלך" אמר רון.

"אולי תיתני לנו הצצה מוקדמת?" שאל דוד פרד בתקווה. אמא זימנה שתי כיכרות לחם וכישפה אותם. "אני רוצה שיהיה לזה טעם של שני קילו סטייק!" הכריז רון. "איזה שמן" מלמל אבא בחיוך.

"אני רוצה שיהיה לזה טעם של חמישים ושלוש נקודה שמונה מאפינס שוקולד!" הכריז דוד פרד. "מאיפה הדיוק?" תמהה אמא. "אין דיוק. זה גורם לי להישמע יותר חכם והחלטי".

אמא ואבא צחקו עד דמעות ואמא הושיטה להם את כיכרות הלחם. "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב" אמר דוד רון במבט רציני להחריד. נבהלתי ואמא הפסיקה לצחוק והביטה בו בבלבול.

"אחרי שהלחש הזה יוצא אני והרמיוני קונים רק לחם. זה אדיר!!" הוא צהל והפעם גם אני צחקתי עם אמא ואבא.

"אמא! אבא! הולכים!" הכרזתי. "מה קרה? למה?" שאל דוד פרד. "אתם תעשו לי בושות!" אמרתי במבוכה ושיערי השתנה לורוד מסטיק ועיניי לשחורות.. אבא צחק כל כך חזק שהוא נפל על הרצפה.

"אפילו הבת שלי אומרת שאתם מבישים" הוא אמר בין פרצי הצחוק.

"הארי!" אמרה אמא, ספק נוזפת ספק משועשעת, ולפי המבט שלה זיהיתי-ביאור הכרה. עם כמה אבא שלי טוב בהלטת הכרה (אין, הוא מלך בזה. למרות שסנייפ ממש הקשה עליו בשנה השישית),

אף אחד, ואני מתכוונת, אף אחד, לא יכול על אלת הקסמים. אבא הרצין ונעמד. "אלים אדירים! אריאל, איזה מחשבות את מחדירה לו לראש שהוא מרצין ככה?" תמה רון.

אמא רק צחקקה כשתמימה. "אני לא יודעת" אמרה ושרקה. היא חיבקה את דוד רון ודוד פרד והתעתקנו משם כי אנשים מסביב כבר התחילו להתרפס, וכמו שכבר אמרתי, אמא לא סובלת את זה.

הלכתי לישון שנ"צ, ולהפתעתי התעוררתי בוקר למחרת. "בוקר טוב יפיפייה נרדמת!" בירך אותי אבא בחיוך. "היית ממש עייפה" צחקקה אמא.

"די אימורטאלס, היום אני הולכת לסקיי וג'ייק!" קפצתי. רצתי חזרה לחדר ולבשתי גלימה לבנה עם עיטורי פרחים אדומים שאמא תפרה לי בעצמה (הבת של אלת האריגה, בכל זאת).

מיהרתי למטה עם המזוודה והתעתקנו לבית של פרסי ואנבת'.

הגעתי ורוז כבר הייתה שם, וראיתי את דוד רון ודודה הרמיוני יושבים ליד פרסי ואנבת'.

אמא ואבא התלהבו ומיד ישבו לדבר איתם, כנראה על ימים עברו ועל תפקידה של אמא. אני בינתיים רצתי עם רוז, סקיי וג'ייק לחדר. אצל הוגו היה חבר,

אז הבעיה הזאת נפתרה.

"אתם יודעים, חשבתי על זה. בגיל חמש עשרה, שלושתכם תלכו למחנה החצויים" אמרה רוז והצביעה עלינו. "ואני? אני אשאר בהוגוורטס כמכשפה עלובה" אמרה בעצב. "היי היי היי!!" אמרה סקיי במחאה.

"את בכלל לא עלובה. אם היית עלובה הייתי יודעת על זה" אמרתי לרוז והוספתי: "חוץ מזה, זה עוד המון זמן. כשנגיע לשם אני אדבר עם כירון, אולי תבואי לבקר אותנו!" אמרתי והיא חייכה רק חיוך קטן.

"נווו כל החופש הרגת אותי ממתח. מה גילית?!" התפרץ פתאום ג'ייק. חייבת לציין, הסקרנות והאי-סבלנות, כולם מאבא שלו. רוז התפקסה וסקיי הביטה בי במבט תמה עם אחיה.

"אז כמו בכל שנה, אחרי הרבה בקשות שאי אפשר להיכנע להם" אמרתי בחיוך ושיערתי הפך אדמוני מתולתל ועיניי הפכו לכחולות יותר מהאוקיינוס של סבא פוסידון.

רוז הביטה בי מהופנטת. יכולות הקסם שלי הן מאוד חזקות. מטמורפמאגוסית, אני יכולה כבר להתעתק (אבל אני ילדה טובה ואמא ואבא לא מרשים), אבל אין לי את היכולת לבצע קסמים בלי שרביט כמו אמא.

יש לי כוח די גדול על המים, (אמא היא גם אלת הנהרות והאגמים. זה כאילו אני חצויה של פוסידון. המים בים לא כל כך עוזר לי, אבל כשאני באגם או בנהר=בום) ואני כמובן מאוד חכמה.

(תודה לך סבתא אתנה). התנערתי מהמחשבות כשסקיי האיצה בי. "אז בכל מקרה, הם סיפרו לי על הקרב על הוגוורטס, לפני שאמא ידעה שהיא חצויה" העפתי מבט בסקיי וג'ייק.

"אוקיי, לא חצויה. אממ.. שלמה? ואז-זהו, הייתי בטוחה. אני יודעת" הם הביטו בי בסקרנות.

"אבא שלי איבד אותה ביער כשלחם בוולדמורט. ואני חושבת שמצאו אותה. מצאו את אבן האוב".

הפרק הקודם		הפרק הבא