המלודיה של העולם

תודה רבה ל- .yes המהממת שביטאה לי את הפרק!

                            *        *        *        *
נ.ק: מלודי
"מה? מה זאת אמרת ?" שאלתי את מר אדמס/כירון.
"אני כירון, כמו שאמרת וצדקת - המאמן של הגיבורים היוונים." ענה.
"אבל אין דבר כזה אלים, מפלצות וגיבורים. וגם אם היה, אתה לא אמור - אני לא יודעת, להיות בקבר?" שאלתיתי בפאניקה מסויימת, כאילו הוא קם מהמתים.
"הגיבורים, האלים והמפלצות קיימים. ומה שאמרת שאני אמור להיות כפי שתיארת את זה... בקבר, האלים נתנו לי סוג של מתנה שכל עוד העולם יהיה חייב גיבורים, אני לא אמות כדי לאמן אותם." הוא הביט בי בהבנה. נראה היה שהוא רגיל להסביר לנערים בגיל העשרה שהמיתולוגיה היוונית קיימת.
גיחכתי. "איפה הן?" הם הסתכלו עלי במבטים מבולבלים.

'כאילו שהם לא יודעים,' חשבתי לעצמי. 
"איפה מה?" שאל אותי ג'ון, מקמט את מצחו.
התחלתי להתעצבן."זה לא ברור? המצלמות!" אמרתי כבדרך אגב.
ג'ון וג'יימס סקרו אותי לשנייה, ופרצו בצחוק. "המצלמות... אוי גדול!" אמר ג'יימס, בעודו מוחה דמעה דימיונית. כירון הסתכל עליהם במבט כועס, והם השתתקו.
"מלודי אין כאן מצלמות, אני דובר אמת." כירון אמר לי את זה כאילו זו לא הפעם הראשונה שהוא נאלץ לומר את זה.
"אז תוכיח לי." אמרתי בכעס.
כירון נאנח, והחל לקום מכיסא הגלגלים שלו. יותר נכון, נראה היה שהוא נשען קדימה והעביר את כל המשקל שגופו נושא קדימה. השתנקתי מתדהמה. במקום רגליים של אדם, היה לו פלג גוף תחתון של סוס.
"עכשיו את מאמינה?" הוא שאל אותי בעייפות. לא ידעתי מה לומר, אז פשוט הנהנתי קלות.
כירון הסתכל על ג'יימס. "ארגוס מחכה עם האוטו בחוץ?" למזלי, הוא כבר התיישב בחזרה בתוך כיסא הגלגלים, מכיוון שאם הייתי רואה עוד חצי דקה את חצי הגוף של הסוס, אני די בטוחה שהייתי מתעלפת. 
"כן הוא והתאום שלה." ג'יימס הנהן "כבר הסברתי לו את הכל, דרך אגב." 
"נהדר. רק אל תשכח את פתק אישור היציאה בשבילה." כירון הצביע עלי, והוציא מכיס החולצה שלו פתק קטן, והגיש אותו לג'יימס.
"תודה. עכשיו בואו. כל דקה שמבזבזים - הסיכויים שמפלצות יגיעו לפה יגדלו." ג'יימס וג'ון התחילו ללכת לכיוון דלת היציאה לחצר בית הספר.
"אתה לא בא?" שאלתי בבילבול את כירון. 
"לא, יש לי עוד כמה דברים לסדר מחוץ למחנה." הוא חייך אלי, עדיין הייתי המומה מכך שהוא חצי סוס, אבל הצלחתי לחייך חיוך קטן ולחוץ. רצתי אל עבר ג'יימס וג'ון ונדחקתי בין שניהם.
"אז לאן נוסעים?" שאלתי אותם.
"למחנה החצויים." ג'ון ענה לי, כאילו זה הדבר הכי רגיל ומובן שיש.
"איפה זה? מה זה חצויים?" שאלתי במהירות.
"המחנה קרוב, רק חמש דקות נסיעה. חצויים זה אומר אנשים, שהורה אחד שלהם הוא בן תמותה, וההורה השני הוא אל." ג'יימס הסביר לי, בעודו פותח את הדלת לחצר בית הספר. 
"רגע,רגע, רגע. אתה עכשיו אומר לי שאבא שלי, זה שנטש את אמא שלי, הבן אדם הכי אידיוט, נוראי ודוחה שקיים, הוא אל? מי בכלל ממנה מישהו כזה להיות אל?" ספק אמרתי ספק הכרזתי בכעס. רעם הרעים.
ג'ון וג'יימס הסתכלו פחד על השמיים. "את יודעת, לא כדאי לך לומר את זה... זה-זה יכול לעצבן אותו, ואז הוא יכול לשפד אותנו" ג'ון אמר לי בלחש.
"או לשרוף אותנו, או-" ג'יימס התחיל למנות את הדברים על אצבעותיו.
"טוב, בסדר, קלטתי, הוא יהרוג אותי, אותנו, תרתי משמע." אמרתי להם בכעס "ממש אב השנה,"הוספתי בשקט. עוד רעם נשמע.
"בסדר, בסדר - אני אשתוק!" צעקתי אל עבר השמיים, כמה ראשים הסתובבו. מסתבר שהסתגלתי במהירות מפתיעה לעובדה שאבא שלי אל.
כמעט הגענו לחצי הדרך משער הכניסה לבית הספר , לפני שג'יימס אמר לנו משהו בהול.
"מה אמרת?" שאלתי אותו, ראיתי שהוא מסתכל על נקודה מסויימת בקהל התלמידים, הוא הסתכל על המעודדות.

לא הבנתי מה הוא רוצה עד שראיתי ששלוש מהמעודדות מתקדמות לעברנו, הן היו מעודדות רגילות בסך הכל, חוץ מהעובדה שהיתה להן רגל אחת של חמור, ושער מלהבה.
ג'יימס חזר על מה שאמר "רוצו!"
התחלנו לרוץ אל עבר שער הכניסה, בעודנו בורחים על חיינו ממעודדות קטלניות. 
איזה כיף.

                                    *        *        *

ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא