אש וקרח

ממנטו מורי

טונקס היססה לפני שהיא נכנסה לחדר העבודה של אוריון בלק. מהיום בו היא הצטרפה למסדר היא ורמוס הסתדרו מצוין, ועבדו ביחד בטבעיות, כאילו הם עבדו ביחד מאז ומעולם. היה טוב לדעת שיש מישהו שהיא יכולה לסמוך עליו. אבל כמו כל דבר, גם את זה היא הצליחה להרוס.

למה היא הייתה חייבת להתנהג כמו נערה טיפשה וחולת אהבה? היא לעולם לא הייתה נותנת למשהו כזה לקרות עם מישהו שהיא עבדה איתו במשרד הקסמים, אז למה עם רמוס זה היה שונה? מה היא חשבה לעצמה כשניסתה לנשק אותו?

היא הצדיקה את ההתנהגות שלה כרגע של חולשה. מותו של סיריוס והביקור בבית בו אימה גדלה כנראה ערערו אותה.

היא לקחה נשימה עמוקה ונכנסה. רמוס עמד מעל ההגיגית והסתכל לתוכה בריכוז, גלי האור הכסופים של הזיכרון משתקפים על פניו. הוא שמע אותה נכנסת ושלח לה חיוך, כאילו כדי לומר שהכל בסדר, ושהיא לא צריכה לדאוג מפניו.

היא חייכה בחזרה. לא, זה לא היה סתם רגע של חולשה.

"שנלך?" רמוס שאל, מחווה אל ההגיגית.

"בוא נסיים עם זה," טונקס השיבה, אפילו שהיא לא באמת הרגישה ככה. היא לא באמת רצתה שההרפתקה שלהם תסתיים, לא משנה כמה כאב היה בה.

הם צללו לתוך הזיכרון ומצאו את עצמם באותו החדר, בו לא היה יום ולא לילה. שום דבר לא השתנה שם במרוצת השנים, מלבד הדיוקן שמעל האח. בזיכרון הוא הציג את ארבעת בני משפחת בלק חמורי הסבר, וולבורגה ואוריון בלק ושני ילדיהם.

"ויקטוריה, נון פראדה. ממנטו מורי."

אוריון בלק עמד מאחורי שולחן העבודה שלו, ידיו משולבות מאחורי גבו, מדקלם את המילים הלטיניות בקול עמוק וקודר.

בצד השני של השולחן ישבו שני ילדים שחורי שיער, לבושים גלימות קוסמים קטנות ונוקשות. הילד הצעיר יותר עקב אחרי אביו בעניים כהות ומרותקות בעודו מדבר, אך הילד המבוגר יותר – אי אפשר היה לטעות בעניו הכסופות של סיריוס – נראה שקוע במחשבות, לא מקשיב לניאום.

"ניצחון, ללא פשרות. זכור את המוות," אוריון בלק אמר. "אלה המילים שהרומאים היו לוחשים באוזני המצביעים הדגולים שלהם. גאווה ועושר הם בני חלוף, בעוד הכבוד הוא בן אלמוות. זכרו – שם משפחתנו ועושרנו מאבד כל חשיבות בהיעדר כבוד."

רגולוס בלק הקטן הנהן בקשב. סיריוס נראה פחות נלהב. טונקס ניסתה להעריך בן כמה הוא בזיכרון, והחליטה שהוא נראה בן עשר או אחת- עשרה, ממש בתחילת דרכו בהוגוורטס.

"אתה לא מקשיב, סיריוס," אוריון נזף בבנו הבכור.

"אני כן מקשיב," סיריוס השיב בשמץ כעס ילדותי. "אני פשוט לא חושב שהחיים נועדו כדי לבלות אותם במחשבה על המוות."

טונקס ציפתה שאוריון ישיב לבנו בחומרה, אבל הוא רק בחן אותו בדממה.

"סלח לנו, רגולוס," הוא אמר לבסוף.

רגולוס הציץ באחיו בשילוב של חשש וקנאה ועזב את החדר. סיריוס נותר לשבת בגוף מתוח, ידיו הקטנות חופנות בכוח את גלימתו היקרה.

"פרו פמיליה מורי," אוריון אמר. סיריוס חשק את שיניו ושתק.

"מה הוא אומר?" טונקס לחשה לרמוס, אפילו שהבן ואביו לא היו מסוגלים לשמוע אותה.

"שהוא... צריך למות למען המשפחה שלו," רמוס לחש בתשובה.

"אין פלא שהוא ברח," טונקס מלמלה.

"וולו, נון וולאו," אוריון המשיך בלטינית. "דולס את דקורום אסט."

"אני לא בטוח מה זה אומר," רמוס אמר. "אני חושב שהוא מנסה לומר לו שזה בסדר שהוא מפחד..."

אוריון ניגש אל סיריוס, שישב במבט מושפל, והניח את ידו על ראשו. רעד קל שבקלים עבר בגופו של הילד, אך הוא נותר לשבת ללא תנועה.

"סיריוס הוא הכוכב הבהיר ביותר בשמיים," אוריון אמר. "בימי חייך נועדת למעשים גדולים. זכור שעליך למות, אך אל תחיה בפחד."

נקישה על הדלת קטעה את דבריו הרי הגורל של אוריון. גמדון בית זעיר בעל עניים בוהקות נכנס לחדר העבודה וקד לאדוניו קידה עמוקה.

"אדונילי, הלורד הגע- הגיע," הוא הודיע בקול צייצני.

"תודה לך, קריצ'ר," אוריון אמר, ולראשונה קולו איבד מעט משלוותו.

גמדון הבית קד בשנית ועזב. פניו של סיריוס הקטן הפכו לחיוורות כמו שלג.

"זה הזמן," אוריון אמר לו. "אתה מוכן. זכור, טרוג'ס פור."

"טרוג'ס פור," סיריוס השיב בקול קטן.

הדלת נפתחה פתאום. מישהו עמד בפתח, אבל טונקס לא הצליחה לראות דבר מלבד גלימה שחורה ארוכה שהגיעה עד הרצפה; הזיכרון נקרע לגזרים סביבה וזרק אותה בחזרה להווה.

היא מצאה את עצמה על השטיח בפעם השנייה באותו היום. רמוס עמד בגבו אליה מעל ההגיגית, מסתכל לתוכה, כאילו הוא לא נע מאז שהיא נכנסה לחדר.

"מה אתה חושב שזה היה?" טונקס שאלה אותו, למרות שהיא חשבה שהיא יודעת מה זה היה.

"כנראה שאנחנו לעולם לא נדע," הוא השיב והתחיל להחזיר את הזיכרון האחרון למקומו. טונקס ידעה שהוא חושב את אותו הדבר כמוה, אבל מפחד שאם הוא יהגה את המילים, הן יהפכו לאמיתיות.

אבל היא לא לחצה עליו לשתף. היא לא רצתה שהוא יתפרץ עליה שוב, ובעצם גם היא לא רצתה להאמין שמאחורי הזיכרון הזה חבויה האמת שסיריוס רצה לספר להם. היא לא רצתה להאמין שהדמות שנכנסה לחדר העבודה של אוריון בלק לפני כל כך הרבה זמן הייתה לא אחרת מאשר הלורד וולדמורט.

הם בילו את שארית הלילה בחיפוש אחר הצוואה של סיריוס. אחרי שהם הפכו את החדר שלו ולא מצאו אותה, הם עברו לבדוק בחדר בו בקביק גר עד לפני שבוע, אבל לא מצאו שם הרבה יותר מעצמות עכברים וקש מעופש.

"בואי נמשיך מחר, כבר מאוחר," רמוס אמר כשהם עמדו במסדרון שמחוץ לחדר. "לילה טוב," הוא הוסיף, כמעט מהר מידי, ונעלם באפלוליות שבמדרגות.

בתחושת הקלה פתאומית, טונקס נשענה על קיר המסדרון ואחזה בראשה. היא לא שמה לב כמה המתח ששרר ביניהם הכביד עליה עד עכשיו. למה היא הייתה חייבת להרוס את הדבר הטוב היחיד שהיה לה בחיים? למה היא לא הייתה יכולה להסתפק בחברות שהייתה להם? למה היא הייתה חייבת לרצות יותר, דווקא באותו הרגע?

היא חזרה אל החדר בו היא נעלה את מנדנגוס, ומצאה אותו ישן על רצפת הארון, ראשו טמון בגלימה ישנה. היא החליטה להשאיר אותו שם עד הבוקר והשתרעה על המיטה הצרה. אבל במהרה היא הבינה שהיא לא תהיה מסוגלת – ושהיא גם לא רוצה – לישון. יותר מידי דברים קרו באותו היום מכדי שהיא תוכל פשוט לישון. בטח גם רמוס עוד היה ער, שוכב במיטתו ומהרהר בכל מה שקרה. לשבריר שנייה היא תהתה אם הוא חושב עליה, אך מייד סילקה את המחשבה ונזפה בעצמה. מטומטמת.

היא קמה מהמיטה וירדה למטבח. היא עשתה את זה בעיקר בגלל שהיא הייתה רעבה, אבל גם כי היא קצת קיוותה שבשלב מסוים גם רמוס יתייאש מהניסיון לישון וימצא אותה שם. אבל אחרי שהיא כבר סיימה לאכול וכבר הייתה בכוס התה השנייה שלה והוא לא הופיע, היא וויתרה.

עדיין לא מוכנה ללכת למיטה, היא הכינה עוד כוס תה ויצאה לנדוד בבית. מי יודע, אולי היא תצליח לתפוס את קריצ'ר ולהוציא ממנו מידע על המיקום של בלטריקס, בהנחה שיהיה לה מספיק כוח להרים את השרביט שלה.

היא הגיעה אל חדר האוכל, בו הם לעולם לא השתמשו כי על קירותיו היו תלויים דיוקנאות חטטניים. מלבד השולחן המגולף שבמרכז החדר, לא היו בו רהיטים מלבד סדרה של ארונות תצוגה ריקים. המחזה היה מעציב. הם גרמו לה לחשוב על מה שאוריון בלק אמר לבניו כשהם היו ילדים – ממנטו מורי. זכרו שהכל בר חלוף.

למרות העצבות שהתעוררה בה, טונקס לא הסיטה את מבטה מהמדפים הריקים. הם גרמו לה לחשוב על כל הסודות החבויים בבית הזה, על כל החפצים שהם לא הספיקו למצוא ולטהר לפני שסיריוס נהרג. אם סיריוס אסף את זיכרונותיו ושמר אותם, יכול להיות שיש עוד בן בית שאימץ את ההרגל הזה בימי חי? יכול להיות שיש עוד זיכרונות מאותם ימים היכן שהוא בבית, רק מחכים שמישהו ימצא אותם?

היא חשבה על הילד הקטן בעל העניים הכהות שהביט באביו בהערצה בעוד זה מרצה לו ולאחיו על כבוד ומוות. רגולוס בלק. יכול להיות שגם הוא שמר את זיכרונותיו בבית לפני מותו? ואם היא בכל מקרה לא מתכוונת לישון הלילה, לא כדאי שהיא לפחות תנסה לחפש אותם?

מקבלת החלטה, היא זנחה את ספל התה והחלה בטיפוס אל הקומה הרביעית, שם שכנו חדריהם הישנים של האחים בלק. בדרך היא חלפה על פני הדלת הסגורה מאחוריה רמוס ישן. היא התלבטה, רק לרגע, האם לקרוא לו לבוא איתה. היא מייד החליטה שלא והמשיכה בדרכה. עדיף יהיה שהוא ישן, לפחות עד שהיא תמצא משהו. הירח המלא היה בעוד יומיים (היא התחילה לעקוב אחרי מחזור הירח זמן קצר אחרי שהיא ורמוס התחילו לצאת למשימות ביחד), והוא היה זקוק למנוחה.

היא הגיעה אל הקומה הרביעית, ובהתעלמות מהאזהרה שעל הדלת – 'הכניסה אסורה ללא אישורו המפורש של רגולוס אקטוריוס בלק' – נכנסה לחדר הימני.

לבקשתו של סיריוס, בקיץ שעבר מולי פסחה על חדרו של אחיו בסבב הניקיונות של הבית, וזה היה כלל לא כתוב שאסור לאף אחד להיכנס אליו ללא רשות. לא שמישהו היה מעוניין בכך. כמו כל החדרים בבית, זה בטח היה עוד חלל מאובק וקודר.

אבל בפועל, זה לא היה המצב. ברגע שטונקס פתחה את דלת החדר אש נמוכה נדלקה באח, והנרות שהיו פזורים מסביב התעוררו לחיים, כאילו הם מקבלים אותה בברכה. בניגוד לשאר החדרים בבית, החדר הזה נשמר במצבו המפואר המקורי, עם שטיחים מהודרים ו-ווילונות קטיפה נקיים מדוקסיות, מיטת עץ ממורקת, סדינים מגוהצים ומדפי ספרים נקיים מאבק. כל אלה נתנו תחושה שדייר החדר רק יצא לזמן וקצר, ושהוא כבר ישוב.

טונקס סגרה את הדלת ברכות אחריה והחלה לבחון את חדר השינה. שולחן הכתיבה שעמד בפינה היה מצוחצח למשעי, כאילו הוא אובק ממש באותו היום, והמגירות שלו לא הכילו דבר מלבד גליונות קלף חלקים, כסתות דיו ועטי נוצה. גם ארון הבגדים, שהיה מלא גלימות כהות שהדיפו ריחות נעימים, לא הניב שום תוצאות כשטונקס חיטטה בתוכו.

היא ניסתה לחשוב. היא ידעה שרגולוס בלק היה בן 18 כשהוא נעלם והורכז כמת. איפה נער בן 18 יכול להחביא את הזיכרונות שלו? הצעד הבא שלה היה לחפש מתחת למזרון, אבל לא היה שם דבר.

בתחושת אכזבה היא התיישבה על המיטה וסקרה את החדר במבטה. על השולחן שליד המיטה נח ספר, כאילו רגולוס בלק הניח אותו מידיו בלילה הקודם, בכוונה להמשיך לקרוא אותו הלילה. המחשבה העבירה צמרמורת קלה בגבה של טונקס. היא הרימה את הספר.

'האצולה של הטבע: שושלות הקוסמים', היה שמו של הספר. לא מופתעת מבחירת חומר הקריאה, טונקס התחילה לדפדף בספר. מתוך הדפים, נפלה על ברכיה פיסת קלף.

בתחושת ניצחון, היא יישרה את פיסת הקלף הישנה. על גביה, בדיו שחורה ודהויה, היה כתוב:

רגולוס,

אתה לא חייב לעשות את זה. אני יודע שאני כבר לא שם, אבל שבועה זו שבועה, ואני אקיים את שלי. זאת הייתה העסקה, אתה זוכר? זה משהו שאני צריך לעשות, לא אתה. התפקיד שלך הוא לחייך בנשפים, להתחתן עם איזה מכשפה אומללה ולהביא ילדים מגעילים.

אני יודע שאני אח גדול די מחורבן, אבל אף פעם לא ביקשתי ממך שום דבר עד עכשיו. אל תצטרף אליו. אם לא בשבילך, אז בשבילי.

ממנטו מורי.

ס.

טונקס קראה את המכתב פעמיים, אפילו שכבר בפעם הראשונה היא הבינה מה היא קוראת. היא אף פעם לא הייתה טובה בהבנת מסרים נסתרים, אבל אחרי מה שהיא ראתה שעות ספורות קודם לכן, משמעות המכתב הישן כמעט סנוורה אותה.

היא חשבה על סיריוס, על השעות שהם היו מבלים יחדיו במפקדה אחרי ישיבות המסדר. יותר מפעם אחת הם מצאו את עצמם מדברים אל תוך הלילה עם כוסות וויסקי אש, מחליפים סיפורים ומתחמקים באלגנטיות מלדבר על אזקבן. גם רמוס היה שם, והם היו צוחקים ביחד ושוכחים את הקודרות של ישיבת המסדר.

בקיץ, חום האש שבאח היה גורם לסיריוס לגלגל את שרוולי חולצתו. לא היה לו אות אפל. ובכל זאת – שבועה זו שבועה, ואני אקיים את שלי. זה משהו שאני צריך לעשות... אל תצטרף אליו...

המחשבה שסיריוס הייתה אוכל מוות הייתה בלתי נתפסת, למרות כל הסימנים שהעידו על כך. הפגישות הסודיות שלו עם בלטריקס בצעירותם, הנאום שאביו נתן לו בילדותו – על איך יהיה עליו למות למען משפחתו – ועכשיו המכתב הזה, בו הוא מתחנן בפני אחיו שלא יהפוך לאוכל מוות, כי זה היה התפקיד שלו.

אבל זה פשוט לא היה הגיוני. אם הוא היה אוכל מוות, היה צריך להיות לו האות האפל. וגם אם הוא הצליח להסתיר אותו איך שהוא באמצעי קסם, גם סנייפ היה אוכל מוות, הוא היה אמור לדעת שגם סיריוס הוא סוכן כפול... או שאולי הוא ידע, אך שמר את המידע בסוד? אולי האמון שדמבלדור נתן בו היה מוטעה? אולי האמון שהוא נתן בסיריוס היה מוטעה?

ומה לגבי כל שאר הדברים שקרו? אם סיריוס היה אוכל מוות, האם זה אומר שכל הפשעים שיחסו לו היו נכונים? האם הוא באמת היה זה שבגד בלילי וג'יימס פוטר, והרג את כל המוגלגים האלה? ומה זה אמר על פיטר פיטגרו? האם הם היו שותפים לפשע?

טונקס ידעה שהיא צריכה להרגיש נבגדת, אבל משום מה היא לא הרגישה ככה. אולי היא פשוט עוד לא הפנימה את התפנית הזו. או שאולי, כמו שהמחשבות שניקרו בה אמרו, הסוד של סיריוס היה עמוק יותר, והיא לא הייתה מסוגלת לשפוט אותו כשהיא לא יודעת את כל האמת. בין אם הוא היה אוכל מוות ובין אם לא, סיריוס לא היה אדם רע. היא לא הייתה מסוגלת להאמין שהערבים שהם בילו ביחד היו בסך הכל הצגה. אולי היא הייתה תמימה, אבל היא לא הצליחה להפסיק לחשוב על האופן בו הוא הרג את האיש שניסה לפגוע בהארי, ואיך הוא הסתכל על לילי וג'יימס כשהם היו צעירים. היה שם משהו עמוק יותר, גם אם רמוס סירב להאמין בכך.

היא חשבה על רמוס וחשה דקירה בליבה. איך היא תבשר לו את הבשורה הזאת? היא לא רצתה להיות זו שתספר לו את האמת המרה, אמת שתפגע בו ואולי אפילו תשבור אותו, ובאותו הזמן היא ידעה שהיא חייבת לספר לו מייד.

היא לקחה את המכתב וירדה בצעד נחוש במדרגות אל חדרי האורחים. אך כשהיא הגיע אל הדלת של רמוס היא היססה. המתח שנבנה ביניהם מאז הכמעט- נשיקה שלהם היה בלתי נסבל, ורק הפך לגרוע יותר בכל רגע שהם בילו ביחד. השהייה בחברתו של רמוס כבר לא הייתה פשוטה כמו שהיא הייתה לפני שסיריוס נהרג.

היא לא הייתה בטוחה שתוכל להיכנס לחדר הזה בלי לשפוך בפניו את ליבה. לספר לו איך היא הרגישה כאילו הוא וסיריוס היו החברים האמיתיים היחידים שהיו לה מזה זמן רב, ואיך היא קצת האשימה את עצמה במה שקרה לסיריוס, ואיך היא הרגישה כשהיא חזרה לכיכר גרימולד בצהריים וגילתה שהוא בישל בשבילה, איך זה הרגיש לאחוז בידו בתוך הזיכרון של בלטריקס. וסיריוס – סיריוס לא היה מי שהם חשבו שהוא.

היא הסתכלה שוב במכתב שבידה. ממנטו מורי, הדיו השחורה שעל הקלף הדהדה לעברה מתוך האפלה. זכור את המוות.

אומץ פתאומי מילא אותה. אם היה משהו שהיא למדה ממותו הפתאומי של סיריוס, היה שהחיים יכולים להסתיים בכל רגע. הם היו כל כך שבריריים – היא לא רצתה לבלות אותם במחשבות על מה אסור ומה מותר, ומה יכול היה להיות. יודעת שאם היא תעצור לחשוב על זה היא תשתפן, היא קימטה את המכתב באגרופה ופתחה את דלת חדרו של רמוס מבלי להקיש.

היא קיוותה שהוא יתעורר מהכניסה שלה, אבל הוא כנראה היה שקוע בשינה עמוקה מאד. היא הדליקה אור בקצה שרביטה כדי לא למעוד בחשכה והתקרבה אל מיטתו בצעד מדוד. הוא ישן במיטה צרה שעמדה ליד הקיר המנוגד לדלת, גבו מופנה אליה. היה משהו מאד מוזר, אבל גם מאד מסקרן, בלראות אותו שוכב ככה ללא ניע, בשלווה.

"רמוס?" היא לחשה במתח.

הוא התעורר מייד והסתובב לעברה בעניים מצועפות. הוא נראה צעיר מאד בשיער סתור והבעה מבולבלת, וזה נסך בטונקס ביטחון מחודש.

"מה קרה?" הוא שאל, מתחיל להישמע מודאג. טונקס הבינה שהיא עומדת בחדר שלו בפיג'מה, באמצע הלילה.

בצעד נועז היא התיישבה על המיטה שלו.

"ממנטו מורי," היא אמרה ונישקה אותו.

הפרק הקודם		הפרק הבא