כשיבוא האור || אביטל

"זה טוב שנרדמת..." אמרתי להארי כשראיתי שפתח את עיניו, "המרפא אמר שהיית זקוק למנוחה הזו וזו חלק מתהליך ההחלמה שלך. אל תרגיש אשם," הוספתי כשראיתי את המבט על הפנים שלו, "לא הפסדת שום דבר. הלוויה המשיכה כרגיל ולא הפרעת לאף אחד."

פתאום נהייתי מודעת לכך שהשיער הג'ינג'י הארוך שלי שמסודר בדרך קבע, פרוע כעת ופניתי לסדר אותו במראה שליד מיטתו במבוכה הולכת וגוברת.

"מתי אני משתחרר מכאן?" שאל אותי הארי בקול חלש, "המקום הזה עושה לי רע." הופתעתי. הארי רוצה לצאת - זה סימן ממש טוב. פחדתי שהוא יפחד מהחזרה אל עולם הקוסמים ויעדיף לשקוע בעצמו.

"אני מניחה שעוד מעט יבוא המרפא ויגיד... אבל לדעתי אתה באמת נראה יותר טוב," חייכתי בעידוד, "הו, הנה הוא בא."

המרפא התקדם בצעד נחוש ופנה לבצע את הבדיקות השגרתיות. יצאתי מהחדר כדי לא להביך את הארי והסתובבתי במסדרון בשיעמום, מנסה למצוא עניין בתוך קהל הקוסמים המתרוצצים מכאן לכאן. קול פסיעות חרישיות משך את תשומת ליבי וכשהפניתי את מבטי שמחתי לגלות שהייתה זו פרופסור מקגונגל.

"פרופסור!" קראתי בשמחה, "מה את עושה כאן?"

"מבקרת אתכם כמובן?" שאלה מקגונגל בטון של מובן מאליו, "חשבתי שיהיה זה ראוי לבקר את התלמידים האמיצים שלי." היא חייכה והמתינה לידי.

"אפשר לשאול אותך שאלה?" שאלתי בהיסוס וכשנעניתי בחיוב פרצו ממני המילים בשטף מהיר: "מה קורה עכשיו בעולם הקוסמים? מה עם הוגוורטס? שנת הלימודים ממשיכה?"

מקגונגל נאנחה והשיבה: "בכל מקום יש חגיגות, זה עתה הגעתי מחגיגה כזו. הקוסמים שבמשך שנים רבות סבלו תחת עולו של וולדמורט מנצלים את הזמן ומתפרעים ככל יכולתם. אני אישית חושבת שאמנת הסודיות נפגמת ויש צורך בזהירות יתר בתקופה כזו," היא הנהנה ברשמיות, "אך אני מבינה את ההרגשה. שלשום, מיד לאחר הקרב, פיזרנו את כל התלמידים לביתם. את יודעת שכמעט לכל תלמיד יש קרוב משפחה או מכר שנהרג, לצערי..." דמעות נצצו בעיניה, "אך שנה הבאה בית הספר ימשיך כרגיל, אלא אם כן תהיה התפתחות בלתי צפויה שאני מקווה שלא תהיה. אני מניחה שנראה אותך שנה הבאה? אני יודעת שרצית לגמור את הכשיפומטרי שלך..."

שמחתי על האפיק שכיוונה אליו מקגונגל ומצאתי בו את מבטחי. נעים היה לי לדבר על נושא שלא קשור היה למוות או לכאב. אישרתי שברצוני ללמוד בבית הספר שנה הבאה ולהשלים את לימודיי, אך שעליי להייעץ עם גורמים נוספים.

המרפא יצא מן החדר ומיד לאחריו בצעדים רועדים, אך בטוחים, יצא הארי - שעון על מקל הליכה. "אני משוחרר," הוא אמר לי בשמחה, "המרפא הלך להביא את תעודת השחרור שלי."

מקגונגל קרבה אליו ובחנה אותו: "בחיי שאתה נראה טוב יותר מלפני יומיים, פוטר. אני שמחה על כך, דאגנו לך כל כך! איך אתה מרגיש?"

הארי חייך במבוכה וסומק עיטר את פניו החיוורות, "טוב יותר, תודה, פרופסור. אני שמח לראות אותך שוב..."

המרפא חזר ועמו דף נייר שהתגלה כמכתב שחרור. "אתה חייב להימנע בימים הקרובים מכל פעילות גופנית או מאומצת. אסור לך לעבור לבד ממקום למקום בכוחות עצמך - לא בתעופה, לא בהתעתקות ולא ברשת פלו ואתה נדרש להגיע בעוד שבוע לבדיקת מעקב. ברור עד כאן?"

הארי הנהן והוסיף: "תודה לכם. תודה לכולכם!" "על לא דבר," השיב המרפא, "תשמור על עצמך, פוטר. אנחנו מצפים ממך לגדולות ונצורות."

יצאנו מבית החולים ומקגונגל נפרדה ממנו תוך שהיא ממלמלת ברכת שלום. השמש שלחה את אורה המחמם לעברנו ואני הגשתי לה את פניי ונהניתי מהעידוד ששלחה לי. הארי להפתעתי עוד נראה מוטרד.

"ג'יני," שאל, "איך אני אמור להגיע לכיכר גרימולד? אני לא יכול לעבור בשום אמצעי קסם, שמעת את המרפא."

הסתכלתי עליו בחוסר אמון והפגיעה נראתה על פניי. "הארי, אתה רציני? מה אתה חושב, שנפקיר אותך? קודם כל, אני חייבת לספר לך שכבר מהרגע שהתאשפזת סידרנו לך חדר פרטי במחילה שיהיה נעים ונוח ודאגנו לאמצעי תחבורה של מוגלגים שיביא אותך לשם. אתה בשום פנים ואופן לא תהיה לבד, אנחנו נטפל בך."

הארי הסתכל עליי בתודה, "למה זכיתי שאני מקבל את כל הטוב הזה?" שאל את עצמו ולפיכך לא הרגשתי צורך לענות לו.

עלינו על המונית שהגיעה ונסענו יחד לכיוון המחילה.

הפרק הקודם		הפרק הבא