הסיכוי האחרון

כמעט שתיים עשרה שנה עברו מאז שהאשימו אותו ברצח ההוא.

כל-כך הרבה זמן ועדיין איש לא האמין לאמת. כולם העדיפו לשקוע בשקרי הנביא היומי עד שלד עצמותם.
'אף אחד לא מבין כמה המקום הזה נורא', נאנח סיריוס.
הוא חשב על ג'יימס, שברח לו מבין האצבעות ומת. הוא אפילו לא הספיק להיפרד. הוא תהה מתי יראה את הארי, בנו של ג'יימס. 
סיריוס רצה לצאת. נמאס לו לחכות. אפילו לא עשו לו שימוע לפני שהכניסו אותו לכאן!
הוא שקע בהרהורים. הסוהרסנים תקעו בו מבט, וכשסיריוס הפנה להם את גבו, הם הלכו לצד השני שלו והמשיכו להביט בו.
'בלתי אפשרי להיפטר מהם', הוא חשב לעצמו. 
לפתע, דלת התא שלו נפתחה. 
"השר הגיע לבקר," נשמע קול מעליו. 
סיריוס לא ענה. הוא רק סובב את ראשו, וגילה ששר הקוסמים יחד עם מזכירו עומדים מולו. 
"חשבתי שזה עלול לעניין אותך," אמר השר, וזרק לעברו של סיריוס עיתון מקופל. 
וכמו שבא כך גם הלך. 
סיריוס היה שוב לבדו בתא. 
הוא נתן מבט חטוף בכותרת, ופתח את העיתון בשעמום; "הבוקר, ארתור וויזלי, שעובד בלשכת המוגלגים, זכה בהגרלת החודש. התמונה לפניכם." סיריוס הביט בבני משפחת וויזלי המחייכים אליו. הוא הכיר אותם; הם היו סוג של קרובי משפחה, למרות שאף פעם לא יצא לו לראות אותם. 
כולם היו בעלי שיער ג'ינג'י. לפתע, הוא שם לב שלילד הצעיר היה עכברוש על הכתף; משהו ביצור הזה היה מוכר לו.
'זה לא יכול להיות! הוא דומה שתי טיפות מים לפיטר פיטגרו!' חשב סיריוס. הוא ספר את אצבעות כף רגלו של העכברוש, וגילה שיש לו רק ארבע אצבעות.
'זה חייב להיות הוא!' חשב סיריוס. 
"אני חייב למצוא דרך לצאת מכאן! רק רגע - אם פיטר משתמש בצורת האנימגוס שלו כדי לברוח, אז גם אני אוכל!" אמר סיריוס בניצחון. "ואם אני לא טועה, הילד הזה יחזור להוגוורטס. זה אומר שהוא בטח יביא את פיטר איתו! ישנו סיכוי שגם אראה את הארי סוף סוף!" 
***

הלילה ירד, והמקום הפך לאפל ומפחיד אפילו יותר. לסיריוס זה כבר לא היה איכפת. בעוד כמה דקות הוא יצא משם. 
"אני מקווה שהכול יפעל כמו שצריך", מילמל סיריוס. הוא חיכה עוד כמה רגעים, ולבסוף לקח איתו את העיתון. ואז, לאט-לאט ובשקט, השתחל בין הסורגים בדמותו האנימגוסית.
'רק שלא יגלו. אני כבר ממש קרוב לפתח,' חשב שוב בלחץ קל. 
הוא התקדם עוד כמה צעדים חרישיים. 
"רק עוד קצת..." עודד את עצמו בלחש.
לבסוף הוא הגיע לפתח, ורוח קרירה קידמה את פניו.
"סוף סוף חופש!" הוא אמר בהתרגשות. אבל הדרך שלפניו עוד הייתה ארוכה. הים הגדול חיכה לו. 
"טוב, זה עכשיו או לעולם לא."
הוא התחיל לשחות במי הים המלוחים. זה היה קשה יותר ממה שחשב. הוא כבר איבד את תחושת הזמן, ולא היו לו יותר כוחות; הוא הרגיש שעוד שנייה הוא עלול לקרוס.
לבסוף, הוא ראה את צידו השני של האי. הוא גייס את כל כוחותיו ושחה עוד קצת.
מותש ועייף הוא הגיע לחוף. לשמחתו היה חושך, ולכן לא ראו אותו...

                                 ***

    המשך יבוא ..

נ.ב הפעם הקרדיט הולך למשתמשת The sun שהסכימה לערוך לי את הפאנפיק :)

תודה רבה♥

הפרק הקודם		הפרק הבא