משחקי הרעב ה-76 לילדי הקפיטול

נכנסתי לתוך חדרי. 

חדר ממוצע יחסית לקפיטול. 

אף פעם לא הבנתי למה המיועדים מהמחוזות כול כך התלהבו מהחדרים, אבל בסדר. 

איך שפותחים את החדר, יש מולך מיטה זוגית עם שמונה כריות בגדלים שונים לגמרי. שמיכת פוף מסורדת יפה על המיטה. ליד המיטה יש שידה עם שלט ורמקול. נשכבתי על המיטה ומולי יתפרס חלון אדיר ועליו כתובה בענק השעה. כבר ידעתי מה זה. מסך טלוויזיה גדול שיכול להראות את המחוזות וכול מקום בקפיטול.

לא רציתי בכלל לצפות בטלוויזיה ולראות את הקפיטול. המורדים בטח חוגגים לגמרי. 

נאנחתי ונזמנתי ארוחת צהריים בקול חנוק. עוד מעט יהיה זמן לבכות ולפרוק הכול, במקלחת. 

ארוחת הצהריים הגיע- סלט ירקות עם נודלס ברוטב בקר עם קולה צוננת. ארוחה האהובה עלי. 

נכנסתי להתקלח בידיעה שהנודלס יתקרר בינתיים. אף פעם לא אהבתי אוכל רותח. 

אני נכנס למקלחת ומכוון את העוצמה והכיוון זרימה. אחד הירידות הכי ידועות על המיועדים מהמחוזות היא, שהם בחיים לא יסתדרו עם בקרת המקלחת. אנחנו לומדים לשלוט בדבר הזה מגיל צעיר. תמיד היו מקרים של כיוויות כי הם לא ידעו איך להתעסק עם הבקרה. טיפשים. נו טוב, אני מניח שכשאתה חי במחוזות עניים ואין לך אפילו מים נקיים למקלחת, אין לך שום מושג שאתה מגיע למקום כול כך מושלם וטכנולוגי, המוגבלים האלה לא יכולים אפילו לתפעל טלוויזיה. 

כיוונתי לעוצמה, לחום, ללחות, לאדים, לקצף, לסבון ולריח הרצויים. וניל. הריח האהוב עלי. 

התפרקתי לגמרי. ישבתי במקלחת ערום, שמסביבי המים והסבון זורמים לתוך האמבטיה. אני כנראה בחיים לא אוכל יותר להשתמש בזה. לא להנות מתענוגות פשוטות לחלוטין. לפתע, הצטערתי על זה שלא עשיתי ניתוחים והזרקות בשביל מראה טוב, פספסתי את זה. אני לא אראה את את ההורים שלי בפעם השלישית. שום דבר לא יחזור להיות כמו שהוא. 

סצנת הדמעות והרחמים העצמיים נגמרה מהר יותר משחשבתי. ניגבתי את הדמעות והמשכתי להתקלח. יצאתי אל מקלחת מלא אדים בדיוק כמו שאהבתי. הדפתי ריח חזק של וניל. עמדתי האיוורור ויבשתי את עצמי. שמתי את ידי ב'פורם'. מכשיר אשר מעביר זרם על השיער ופורם קשרים וגם מייבש אותו. הנה עוד משהו שאני לא אוכל להשתמש בו שוב. 

התלבשתי רק בתחתוני בוקסר כי כבר אין טעם בהעמדת הפנים של יצוג מושלם יותר. נשכבתי על המיטה והרהרתי לעצמי במשך אולי 3 דקות, עד שהריח של האוכל הטעים הגיע לאפי. הדאגות האחרות נשכחו במהרה שאכלתי את האוכל. המדהים הזה. אולי אני לא לבוש בצורה מכובדת, אבל אני עדיין יכול לאכול ככה. 

המגש ירד במעלית אוכל ישר אל האוונקס שלמטה. הסתכלתי על השעון הענק שהוצג במסך הטלוויזיה. שלוש. יש זמן. הנחתי את ראשי על הכרים הרכים עד מאוד,התכסתי, ונרדמתי מיד. 

התעוררתי פתאום, בלי שום סיבה. 

הסתכלתי בשעון הענק שמולי. עשר דקות לשבע. 

הלכתי אל הקיר הריק שהיה בצד השמאלי של המיטה, ליד הדלת של חדר האמבטיה. הנחתי את היד שלי על חלק שהיה ממש קרוב לדלת של חדר האמבטיה, והרחקתי אותה. הולוגרמה של הארון עלתה לפני. העברתי את אצבעי על כול החליפות שהיו בצבע כחול מוזר וראו רק את קווי המתאר שלהם. 

הגעתי אל חליפה שהבהבה בצבע ירוק, ולחצתי עליה. מקיר נחצה לשני למשך שניה אחת ופלט את החליפה שלי על קולב. מיושרת, נקייה ומגוהצת. 

היא הייתה קלילה ובצבע כחול ירוק והיה נדמה כאילו יוצא ממנה גלימה. 

לבשתי אותה ושמתי את הנזר של סבא שלי על השיער.

יצאתי מחדרי לכיוון חדר האוכל. הלכתי לאורך המסדרון עד שהגעתי אל המדרגות מעץ ועלתי בהן. 

קולות של נקישת סכו"ם ולעיסות נשמעו. הגעתי למעלה וכולם הסתכלו עלי והפסיקו לאכול. 

"מה?" שאלתי. 

"כלום, זה פשוט... אתה פשוט... יפה." אמרה אחת מהנערות, ליסיה. היא לבשה שמלה זהובה שהתאימה לצבע שיערה ועיניה. היא הייתה יותר מדי לבנה. 

הסמקתי, וישבתי בכיסא הקטיפה שבסוף. שמתי לעצמי צ׳יפס וסלט עם פרגיות. איוונקס מזגה לי קולה צוננת. 

קטניס הניחה את הסכין והמזלג בצידי הצלחת. יפה. יש לה נימוסים. 

"טוב, חברים. איכלו טוב, כי זאת הפעם האחרונה שתוכלו ככה. מהיום מתחילים מתכונת שנקראת 'ש"א המחוזות'. ש"א זה ראשי תיבות של, שגרת אוכל. כלומר, מהיום אתם תרגילו את הגוף שלכם לצרוך פחות מזון בשביל לתפקד. ילדים במחוזות פועלים באופן מצוין וכול זה למרות שאכלו רק פרוסת לחם אחת עבשה, בעוד אתם הייתם יושבים, חלשים ורוצים לאכול. בזירה לא תמיד יהיה לכם מזון בשפע, ולכן אתם צריכים להרגיל את הגוף שלכם לך. ממחר את תוכלו כך שלא תשבעו לגמרי. כך זה יהיה בכול הארוחות. אנחנו נאכיל אתכם מספיק בשביל שתתפקדו, אבל עדיין לא תהיו שבעים לחלוטין. מובן?"

כולנו בלענו רוק והנהנו. זה היה מהלך חכם מאוד, ולכן לא יכולנו למחות. 

"יופי, כול מי שסיים לאכול, יכול לחזור לחדרו. זכרו, מחר בעשר יורדים לאימונים." אמרה. 

כולנו קמנו והלכנו לחדרים. 

זה מוחשי יותר ויותר. המשחקים באים אלינו בצעדי ענק. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

התעוררתי בפיג׳מה שאני אפילו לא זוכר ששמתי אותה. 

הסתכלתי מה השעה. עשרים דקות לעשר. 

נכנסתי להתקלח מהר ולצחצח שיניים במשחה המלבינה והמפיצה-ריח-טוב-מן-הפה של הקפיטול. 

על הדלתות הנסתרות של הארון היה תלוי סרבל כסוף וצמוד שהיה מנדף זיעה לפי הבד שלו עם רוכסן מקדימה, ומתחתיו זוג נעלי ספורט. 

לבשתי את זה. וואו, זה צמוד מוות. הסתכלתי למטה. ברור, אלה מה. עדיין לא הבנתי למה הם רוצים להבליט לנו את הנכסים, אבל בסדר. 

יצאתי מהחדר וראיתי שכולם לבושים ככה. קטניס חיכתה לנו בתלבושת רגילה. יופי לה. 

על השולחן היה צלחת ולכול אחד היה חביתה אחת, כמה פרוסות של ירקות ושוקו. אכלנו בדממה. כפי שקטניס הבטיחה לנו, זה לא השביע אותנו לגמרי. 

"טוב, עכשיו הלו"ז לחודשיים הקרובים. מעשר עד שתיים וחצי, אימונים. שתיים וחצי עד שלוש, ארוחת צהריים בחדר האימונים. שלוש עד חמש תידרוך ועצות של המדריכים לגבי משחקי הרעב. ומחמש עד שבע אימונים עם אפי על הריאיונות, ואחרי זה ארוחת ערב ומשוחררים. זהו בגדול. יש שאלות?" שאלה. 

אף אחד לא אמר כלום. 

קטניס קקמה בלי לומר מילה ואנחנו אחריה. הגיענו למעלית ומבלי להגיד מילה המעלית נפתחה וכולנו נכנסנו פנימה. 

קטניס לחצה על הכפתור מינוס 1 והתחלנו לרדת במהירות למטה. 

המעלית נפתחה ויצאנו החוצה וראינו שאנחנו היינו הקבוצה הרביעית שהגיע. 

חדר האימונים היה ענק. הוא היה עשוי ממתכת והיה בוא הכול- עמדות הסוואה, חץ וקשת, לחימת קפא"פ, הטלת כידונים וסכינים, הכנת מלכודות, צמחים, הדלקת אש, טיפוס על עצים, לחימה בחרב ומתקני כושר. 

מולנו היה חלון מוקף בשדה כוח שדם ישבו קברניטי המשחק מאחורי הנשיאה קווין ופלוטראך הוונזבי, שמן הסתם הוא הקברניט הראשי. תפקיד שהיה צריך לעשות אותו לפני שנה, ועכשיו מילא אותו באושר רב. 

בוגד. ככה אמרו המבטים של כולם. 

הקבוצות האחרות הגיעו באיחור קל. קבוצה גדולה של מדריכים עמדה מאחורי המדריכה הראשית. 

"טוב, חברים, במשך כול החודש הזה, נתאמן על הכושר הגופני שלכם, ונצמיד לכול אחד מכם מדריך. אתם חייבים לעשות כושר לפני שתתאמנו בכלי הנשק. במשך שעתיים אתם תעשו פעילות גופנית עם המדריכים שמאחורי. הם יגידו לכם מה לעשות בשביל שלא תתפסו את השרירים שלכם. ואחרי זה תתאמנו בשאר הסדנאות של ההישרדות. אין כלי נשק עד החודש הבא. בהצלחה." אמרה המדריכה הראשית. 

המדריכים הלכו אלינו ובחרו בכול אחד מאיתנו. אני קיבלתי משהו בשם הקיל (Akil). הוא שרירי עם שיער שחור קצוץ. 

"טוב, מה שאנחנו נעשה עכשיו זה..." אמר. 

וככה אתאמנו כול יום במשך כמעט חודשיים שלמים. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תודה רבה לכם על התגובות ועל זה שנרשמתם לפאנפיק. אין לכם מושג כמה אני מאושר על כול תגובה ומנוי. 

טוב, Team, אני לקחתי את התגובה שלך כעצה, אז אם זה באמת מפריע, אני יכול לחרטט לו שם קפיטולי מוזר. 

תרשמו תגובות,

אוהב ומעריך אתכם עד אין קץ,  

קייל סמית. 

הפרק הקודם		הפרק הבא