להיות חצויי זה לא קל

"א...אני צריכה לחזור." אמרתי במגושם ואבא מצמץ. "לאן? לשם?" שאל בבילבול והנהנתי בלב דופק. הבנתי למה הוא אמר ´לשם´ כשראיתי בן תמותה בחלון. הנדתי בראש ונשמתי עמוק. סיפרתי לו מה קרה עכשיו- איך הגעתי הבייתה בטעות דרך המבוך של דיידלוס שנראה שנפתח שוב והוא פער את הפה. "הבנתי... אז את לא אמורה להיות כאן עכשיו." סיכם והנהנתי ומצמצתי לסלק את הדמעות. הוא חיבק אותי. "איך תחזרי?" שאל. חשבתי. "טוב, הגעתי דרך המבוך..." לחשתי והוא קפא והתנתק ממני ונראה מבועת.  "לא. שלא תחזרי משם גם, איימי." פקד ושתקתי. המחשבה על לחזור למחנה דרך המבוך הבעיתה גם אותי, אבל זאת הדרך היחידה שהייתה לי כרגע. נשמתי עמוק וחייכתי במאמץ. ליטפתי את הזקן של אבא. חשבתי איך הוא האמין בדמטר, אמא שלי שתטפל בי כשהוא לא יכל. "אני אהיה בסדר." שיקרתי את השקר הכי גדול שלי אי פעם. "אני- אני אחזור." הוספתי ונישקתי אותו על הלחי. הוא בכה קצת ומיד התגבר. "אני אוהב אותך." אמר והנהנתי וזינקתי לפתח המבוך שנפתח. הלכתי בחושך מפוחדת, שמחה על האור שיצא מהחרב שלי. הרחתי ריח אדמה וטחב, ואם לא הזיתי גם ריח מוות. החלטתי שהזיתי את הקטע הזה כנראה. ניסיתי להיזכר בספר ´הקרב על המבוך.´ קראתי את כל פרסי ג´קסון לפני שבאתי למחנה הרי, ודמטר אמרה שהיא כיוונה אותי לספרים כדי שיהיו לי לעזר. אז הנה. רייצ´ל עזרה לפרסי ואנבת´ במבוך... כמעט נאנחתי בייאוש עד שנזכרתי לא לעשות את זה. רייצ´ל אליזבת´ דר האורקל לא איתי עכשיו. המשכתי לחשוב בכל הכוח. חוט. יש איזשהו חוט קסום שלוק הרשע קיבל מ... לא זכרתי ממי ונשפתי אוויר בקול רם. טעות. המבוך רעד כולו ונבהלתי ונצמדתי לקיר. יבבתי והושטתי היד רועדת את החרב. הצטערתי שמייקל, פרסי, לינה ולילה לא איתי כמו במסע שהיה לנו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא